בפטירת אדם יש 2 מציאויות חדשות שנופלות על
בני המשפחה: -1 מציאות טבעית. -2 מציאות הלכתית.
המציאות הטבעית היא המציאות של החיים בלי הקרוב שהיה כל כך אהוב והשפיע על חיי המשפחה.
הקרובים צריכים להמשיך את חייהם בלי הקרוב, והמשמעות של המשך החיים אינו בכך שלא
יזכרו יותר את הקרוב, אלא שעליהם להפרד מן הקרוב והפרידה הזאת לא תפריע להם במהלך
חייהם.
ונלענ"ד שזה משמעות הפס' בפרשת חיי שרה
[פרק כ"ג, פס' ג'] "ויקם אברהם מעל פני מתו...", אברהם קם והמשיך
את חייו לאחר שנפרד משרה.
המציאות ההלכתית היא המציאות של כל ההלכות החדשות שעליהם לנהוג, כל ההלכות שלפניכן לא
הכירו. הלכות קריעה, הלכות אנינות, הלכות הלנת המת, הלכות קבורה, הל' הספד, הל'
אבילות וכו'. אני אנסה לבאר את החיוב של קבורת המת ואיסור הלנת המת. הביאור יהיה
תוך כדי עיון הגמ', מוני המצוות ובעיקר בעיון בדברי הרמב"ם. כמובן גם נעיין
בדברי האחרונים.
מס' סנהדרין, דף
מ"ו, עמ' א' משנה: כיצד תולין אותו [במשנה הקודמת מתייחסת למי
תולין]...ומתירין אותו מיד ואם לן עובר עליו בלא תעשה שנאמר "לא תלין נבלתו
על העץ כי קבר תקברנו כי קללת אלקים תלוי וכו'" כלומר מפני מה זה תלוי מפני
שבירך את השם ונמצא שם שמים מתחלל...ולא זו בלבד אמרו אלא כל המלין את מתו עובר
בלא תעשה הלינהו לכבודו להביא לו ארון ותכריכים אינו עובר עליו....
הפס' שמדברים עליו הוא בספר דברים, פרק כ"א, פס'
כ"ב-כ"ג: וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אתו על עץ: לא
תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלקים תלוי ולא תטמא את אדמתך
אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה.
ממשנה זו אנחנו יוצאים עם הבנה שיש ל"ת
שלא להשאיר את התלוי על העץ, וכן יש ל"ת ביחס לכל אדם שנפטר שאין להלינו, אבל
אם זה לכבודו (אם ההלנה היא לכבודו של הנפטר), אינו עובר עליו.
יש לברר כמה דברים לגבי משנה זו:
1. מה הכוונה שלא להלין את המת, מה המצווה בכך?
2. יש לשאול, איך לומדים שיש ל"ת ביחס לכל מת שלא להלינו מן הפס'
שמדובר לגבי תלוי על העץ? הרי נראה שהחיוב לגבי תלוי על העץ, שיש להורידו מן העץ,
לא להשאירו תלוי על העץ. א"כ מה זה קשור לסתם אדם שמת? יתירה מכך הפס' נותן
את הטעם לל"ת של הלנת המת, שזה משום "כי קללת אלקים תלוי" והמשנה
מסבירה שיש בכך משום חילול השם שתמיד נזכרים את הענין שזה בירך את ה', א"כ מה
זה קשור לסתם אדם שמת?
3. מה הכוונה שאם מלין את המת לכבודו אינו עובר עליו? למה לא כתוב מותר
להלינו לכבודו?
4. למה כשמלינו לכבודו אינו עובר עליו?
שם גמ', דף
מ"ו, עמ' ב': ולא זו בלבד וכו': א"ר יוחנן משום
רשב"י מנין למלין את מתו שעובר עליו בל"ת ת"ל "כי קבור
תקברנו" מכאן למלין את מתו שעובר בלא תעשה איכא דאמרי אמר ר' יוחנן משום
רשב"י רמז לקבורה מן התורה מניין ת"ל "כי קבור תקברנו" מכאן
רמז לקבורה מן התורה א"ל שבור מלכא לרב חמא קבורה מן התורה מנין אישתיק ולא
א"ל ולא מידי אמר רב אחא בר יעקב אימסר עלמא בידא דטפשאי דאיבעי ליה למימר
"כי קבור" דליעבד ליה ארון "תקברנו" לא משמע ליה
ונימא מדאיקבור צדיקי מנהגא בעלמא מדקבריה הקב"ה למשה דלא לישתני ממנהגא.
רש"י מסביר שר' יוחנן משום רשב"י למד שלכל המתים יש איסור הלנת המת מריבוי
של "כי קבור תקברנו".
וצ"ע מה כוונתו. האם כוונתו שכל הציווי
"כי
קבור תקברנו" הוא ריבוי או רק התוספת של
"תקברנו"? לפי הבנה הראשונה קשה למה זה נחשב כריבוי, הרי מן האיסור של
"לא
תלין" אפשר ללמוד רק שחייבים להוריד את התלוי
מן העץ, מי אמר שיש לקוברו, לכך צריך את הציווי של "כי קבור תקברנו". ג"כ מה עם הענין לעבור עליו בלאו ועשה? לפי ההבנה השניה
יוצא שאי אפשר ללמוד שיש חיוב קבורה בארץ, אפשר לקבור בארון. כפי שרש"י מסביר
שרב חמא לא יכל לומר לשבור מלכא שיש רמז לקבורה מן התורה מן הפס' "כי קבור
תקברנו", כיון שמשם אפשר לומר שמספיק לשים את
המת בארון, אבל לקברו בארץ לא משתמע מן הפס', זה רק נלמד מן הריבוי
"תקברנו".
יש לברר כמה דברים לגבי גמ' זו:
א. איך לומדים מהמילים "כי קבור תקברנו" לל"ת להלנת המת לגבי סתם אדם שמת, הרי כאן מדובר על
ציווי של עשייה, דהיינו מ"ע, איך אפשר ללמוד ל"ת?
ב. מה המשמעות של רמז מן התורה?
ג. מה המחלוקת בין הלישנא הראשונה ללישנא השניה? האם כיון שהלישנא הראשונה
לומדת מן "כי קבור תקברנו"
לל"ת של הלנת המת לסתם אדם שמת, אז אין להם יותר מנין ללמוד מ"ע של
קבורת המת?
ד. לפי הלישנא השניה שלומדים מהמלה "תקברנו" שיש חיוב קבורה דוקא
בארץ, האם הקבורה בארץ חיוב דאורייתא או דרבנן?
גמ' שם: איבעיא להו קבורה משום בזיונא הוא או משום כפרה הוא למאי נפק"מ דאמר
לא בעינא דליקברוה לההוא גברא אי אמרת משום בזיונא הוא לא כל כמיניה ואי אמרות
משום כפרה הוא הא אמר לא בעינא כפרה מאי ת"ש מדאיקבור צדיקי ואי אמרות משום
כפרה צדיקי לכפרה צריכי אין דכתיב "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא
יחטא" ת"ש "וספדו לו כל ישראל וקברו אותו כי זה לבדו יבא לירבעם אל
קבר" ואי אמרת כי היכי דתיהוי ליה כפרה הנך נמי ליקברו כי היכי דתיהוי להו
כפרה האי דצדיק הוא תיהוי ליה כפרה הנך לא ליהוי להו כפרה ת"ש "לא יספדו
ולא יקברו" דלא תיהוי להו כפרה...השאלה לא נפשטת.
רש"י מסביר לגבי הת"ש האחרון שפס' זה נאמר לגבי רשעים ומדקילל אותם ירמיהו
[ירמיהו פרק ט"ז, פס' ד'] משמע שמן השמים הסכימו עמו, א"כ משמע שאין
לקבור רשעים. וזה קושיא למ"ד משום כפרה, שלמה לא נקברם כדי לכפר עליהם?
ומשיבה הגמ' שאין לעשות שיהיה להם כפרה, משום שהם רשעים.
יש לברר כאן כמה דברים לגבי גמ' זו:
1. מה הענין פה שנותנים טעם למצות?
2. מנין יצאו מן ההנחה שזה משום כפרה או משום בזיון? אולי זה אינו משום בזיון
ואינו משום כפרה, אלא יש לזה סיבה אחרת?
[רש"י מסביר שהענין של בזיון זה שלא יתבזה לעין כל שיראהו מת ונרקב ונבקע.]
3. צ"ע של מי הבזיון, של האדם שמת או קרובי המת או אולי יש עוד
אופציה?
גמ' שם, דף
מ"ז, עמ' א': איבעיא להו הספידא יקרא דחיי הוי יקרא דשכבי הוי
למאי נפק"מ דאמר לא תספדוה לההוא גברא אי נמי לאפוקי מיורשין...ת"ש
הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין אינו עובר עליו מאי לאו לכבודו של מת לא
לכבודו של חי ומשום כבודו של חי מבית ליה למת אין כי אמר רחמנא "לא תלין
נבלתו על העץ" דומיא דתלוי דאית ביה בזיון אבל הכא כיון דלית ביה בזיון לא
ת"ש הלינו לכבודו לשמע עליו עיירות להביא לו מקוננות להביא לו און ותכריכין
אינו עובר עליו שכל העושה אינו אלא לכבודו של מת ה"ק כל העושה לכבודו של חי
אין בו בזיון למת ת"ש ר' נתן אומר סימן יפה למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה מת
שלא נספד ולא נקבר או שחיה גוררתו או שהיו גשמים מזלפין על מטתו זהו סימן יפה למת
ש"מ יקרא דשכבי הוא שמע מינה.
רש"י מסביר מבית ליה למת הכוונה מלין את המת. אז הגמ' שאלה אם זה לכבודו של המת
מובן שמותר להלינו, אבל אם זה לכבודו של החיים איך מותר להלין את המת? אז מתרצת הגמ'
שכל האיסור של "לא תלין" נלמד מתלוי, ושם האיסור משום בזיון המת, שבכך
שמשאירים אותו תלוי יש לו בזיון, ולכן עוברים על האיסור של "לא תלין".
א"כ הוא הדין לשאר מתים שרק עוברים על "לא תלין" כשיש בזיון,
וא"כ רק כשמלינו בלי סיבה יש בזיון למת, שאז דוחהו בסתם, אבל אם מלינו לסיבה,
כגון שיהיה לחיים כבוד, אז מותר להלינו ולא עובר על איסור.
וצ"ע מנין הגמ' יודעת שכל האיסור של
"לא תלין" זה רק כשיש בזיון למת, ממתי דורשים טעמא דקרא, התורה כתבה
"לא תלין", אז אסור להלין בכל אופן?
צ"ע לפי מסקנת הגמ' שיקרא דשכבי הוא
וא"כ לא צריך את התירוץ של הגמ' שנלמד מתלוי, דהיינו שעושים השוואה לתלוי,
ולפי"ז אין את הגדר הזה שכל האיסור של "לא תלין" הוא
רק בדרך של בזיון?
מס' נזיר, דף
מ"ז, עמ' א' משנה: כהן גדול ונזיר אין מיטמאין לקרוביהן אבל
מיטמאין למת מצוה. היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה ר' אליעזר אומר יטמא כהן גדול
ואל יטמא נזיר וחכמים אומרים יטמא נזיר ואל יטמא כהן הדיוט [גדול]...
מס' יבמות דף
פ"ט, עמ' ב': והתניא אי זהו מת מצוה כל שאין לו קוברין
קורא ואחרים עונין אותו אין זה מת מצוה.
ירושלמי, ריש פרק
ז', מס' נזיר: אי זהו מת מצוה כל שהוא צווח ואין בני העיר
באים באו בני העיר מושך את ידו. עד היכן עד כדי נושאי וחילופיהן וחלופי חלופיהן
בשאינן צריכין לו...
תוס', מס' נזיר, דף
מ"ג, עמ' ב' ד"ה והאי וכו': ר"י לומד
מן המשנה שאם יש כהן וישראל שבאים ליטפל במת מצוה, אז יטפל הישראל.
שו"ע
יו"ד, סי שע"ד, סע' ג': אי זהו מת מצוה שמצאו
בדרך או בעיר של עכו"ם ואין לו קוברים וממקום שמצאו אינו יכול לקרות ישראל
שיענהו ויבא ליטפל בו ולקוברו אסור לו לזוז משם ולהניח את המת אפי' לילך לעיר
להביא קוברים אלא יטמא עצמו ויקברנו אבל אם היו ישראל קרובים למקום המת שהמוצא את
המת קורא אותם ועם עונים לו ובאים לקברו אין זה מת מצוה שיטמא עליו הכהן אלא קורא
אותם והם קוברים באו בני העיר אם יש לו כל צרכו מושך את ידיו.
מס' נזיר, דף
מ"ח, עמ' ב': דתניא "לאחותו" מה ת"ל הרי
שהלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא יכול לא
יטמא למת מצוה ת"ל "לאחותו" לאחותו הוא דאינו מיטמא הא למת מצוה
מיטמא ר"ע אומר "נפש" אלו הרחוקין "מת" אלו הקרובין
"לאביו ואמו" אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה "לאחיו" שאם
היה כהן גדול ונזיר לאחיו אינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה....
שוע שם, סע' א': מצוה להטמאות למת מצוה אפי' הוא כהן גדול ונזיר והולך לשחוט את פסחו ולמול
את בנו ומצא מת מצוה הרי זה מיטמא לו.
מדין זה של מת מצוה - שמדובר שמוצא אדם שמת
ואין עוד איש עמו, והוא מחוץ לעיר, אז הוא צריך לקוברו, אע"פ שהוא כהן - אפשר
ללמוד שיש מצות דאורייתא לקבור את המת, דאל"כ איך מותר לכהן וכן לנזיר שיש
להם איסור דאורייתא ליטמא למת, ליטמא לאדם הזה ולקוברו.
מס' בבא מציעא, דף
ל', עמ' ב': דתני רב יוסף "והודעת להם" זה בית
חייהם "את הדרך" זו גמילות חסדים "אשר ילכו" זה ביקור חולים
"בה" זו קבורה "ואת המעשה" זה הדין "אשר יעשון" זו
לפנים משורת הדין.
צ"ע באיזה קבורה מדובר פה, הרי קבורת המת
כבר לומדים מ "כי קבור תקברנו"?
רמב"ם ספר
המצות, ל"ת ס"ו: שהזהירונו מעזוב תלוי
על עץ ללון כדי שלא יתחדש מזה פרסום ברכת השם בהתבוננות כשנראה שאנחנו לא נתלה
זולת מגדף ועובד ע"ז כמו שבא את ה' הוא מגדף, והאזהרה מלאו זה "לא תלין
נבלתו על העץ". ולשון ספרי "לא תלין נבלתו" זו מצות ל"ת....
הרמב"ם כותב את הלנת המת רק ביחס לתלוי.
הוא מסביר גם שהאיסור הוא להשאירו ללון תלוי על העץ, אך אין הוא מדבר על קבורה.
רמב"ם, ספר
המצות, מצוה רל"א: היא שצונו לקבור הרוגי בי"ד ביום
שנהרגו. והוא יתעלה" כי קבור תקברנו ביום ההוא". ולשון ספרי "כי קבור
תקברנו" מ"ע. והוא הדין בשאר מתים רוצה
לומר שנקבור על מתי ישראל ביום מותם. ולכן המת שאין לו מי שיתעסק בקבורתו נקרא מת
מצוה כלומר המת שמצוה על כל אדם לקברו באמרו "קבור תקברנו" ...
הרמב"ם כולל פה גם שאר מתים שיש מ"ע
לקוברם, והוא גם מסביר שזה ההסבר למושג "מת מצוה", שכיון שאין לו מי
שיטפל בקבורתו אז המוצאו מצווה לקוברו, וזה ע"פ הפס' "כי קבור
תקברנו". ג"כ לפי הרמב"ם מצות הקבורה
הוא ביום מותו.
צ"ע בדברי הרמב"ם שכתב שהמצוה היא
לקבור הרוגי בי"ד, הרי הפס' מדבר על תלוי על עץ, אין לחלק בין שאר הרוגי
בי"ד לסתם אדם שמת. הרמב"ם היה צריך לכתוב שמצוה רל"א היא שצונו
לקבור את התלוי על העץ וכו' והוא הדין בשאר מתים וכו'.
ג"כ צ"ע איך הוא אינו כותב שיש
ל"ת להלין את המת לגבי שאר מתים, הרי המשנה כותבת במפורש שגם ביחס לשאר מתים
יש ל"ת של "לא תלין"?
רמב"ם, הל'
סנהדרין, פרק ט"ו, הל' ז'-ח': כיצד מצות
הנתלין...ותולהו סמוך לשקיעת החמה ומתירין אותו מיד. ואם לן עוברין עליו בלא תעשה
שנאמר "לא תלין נבלתו על העץ": ומ"ע לקבור את כל הרוגי בי"ד
ביום ההריגה שנאמר "כי קבור תקברנו ביום ההוא". ולא הרוגי בי"ד
בלבד אלא כל המלין את מתו עובר עליו בלא תעשה. הלינו לכבודו להביא לו ארון
ותכריכין אינו עובר עליו.
יש כאן כמה דברים שיש לברר בדברי הרמב"ם:
1. שוב, הרמב"ם כותב שהמ"ע היא לקבור כל הרוגי בי"ד,
ואח"כ כותב שאר מתים, וצ"ע מה החילוק בין הרוגי בי"ד [חוץ ממי
שנתלה על עץ] ובין שאר מתים?
2. כאן הוא כותב להיפך מדבריו בספר המצות, כאן הוא כותב שיש ל"ת של
"לא
תלין" לגבי שאר מתים, ולגבי המ"ע של קבורת
המת אין הוא כותב שגם לשאר מתים יש מ"ע.
נראה שהרמב"ם כאן פוסק כלישנא ראשונה
בגמ' במס' סנהדרין, ואין הוא פוסק שיש מ"ע לקבור את המת, הוא רק כותב שיש
ל"ת של הלנת המת.
רמב"ם, הל'
אבל, פרק ד', הל' ז'-ח': אין משהין את המת אלא
מדחין מטתו מיד. וכל המדחה מטתו הרי זה משובח. ועל אביו ועל אמו הרי זה מגונה: היה
ערב שבת או ערב יו"ט או שהיו גשמים מזלפין על המטה מותר. שלא מיהר אלא לכבוד
אביו ואמו. וכל המלין את מתו עובר בלא
תעשה אלא א"כ הלינו לכבודו ולהשלים צרכיו.
כאן שוב הרמב"ם כותב שיש ל"ת של
הלנת המת גם בסתם אדם שמת.
רמב"ם שם, פרק
י"ב, הל' א': ההספד כבוד המת הוא. לפיכך כופין את היורשין
ליתן שכר מקוננים ומקוננות וסופדין אותו. ואם צוה שלא יספדוהו אין סופדין אותו.
אבל אם צוה שלא יקבר אין שומעין לו. שהקבורה מצוה שנאמר "כי קבור
תקברנו".
צ"ע שכאן הרמב"ם כותב שיש מ"ע
לקבור את המת, גם בסתם אדם שמת, לא כדבריו בהל' סנהדרין.
ג"כ צ"ע למה שינה מדברי הגמ', הרי
הגמ' הסתפקה במקרה שצוה שלא יקברוהו, אם קוברים אותו, שהסתפקה מה הטעם לקבורה,
משום כפרה או משום בזיון, וא"כ איך הרמב"ם כותב שכיון שזה מצוה אז
חייבים לקוברו, מה חשבה הגמ' שאין מוה לקוברו?!
רמב"ם שם, פרק
י"ד, הל' א': מ"ע של דבריהם לבקר חולים. ולנחם אבלים.
ולהוציא המת. ולהכניס הכלה וללוות האורחים. ולהתעסק בכל צרכי הקבורה. לשאת על
הכתף. ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור...ואלו
הן גמ"ח שבגופו שאין להם שיעור. אע"פ שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל
"ואהבת לרעך כמוך". כל הדברים שאתה רוצה שיעשו לך אחרים. עשה אתה אותן
לאחיך בתורה ובמצות.
כאן כותב הרמב"ם שקבורת המת היא מ"ע
מדבריהם.
ונראה בפשטות לחלק, שמה שהרמב"ם כותב שזה
מ"ע דאורייתא זה דוקא קבורת מתו, דהיינו אחד מז' הקרובים שמצוה להתאבל עליהם
ולעסוק בקבורתם, או מת שאין לו קוברים, דהיינו מת מצוה. אבל כאן הוא מדבר על מת
שיש לו קוברים, והוא בא ומסייע בקבורת המת, כעין חברא קדישא.
נלענ"ד שעל זה מדובר במס' בבא מציעא
שלמדו קבורה מן הפס' של "והודעת להם וכו'", דהיינו מדובר על קבורת מת
שיש לו מי שיתעסק בקבורתו.
לב שמח, בשרש
הראשון של הרמב"ם כתב שהרמב"ם מדבר כאן על מי שאינו קרוב
למת ויש לו מ"ע מדבריהם לסייע לקרובי המת בקבורת מתם, והסמיכו את זה על הפס'
"והודעת להם וכו'".
מגילת אסתר, בשרש
הראשון של הרמב"ם מקשה איך הרמב"ם כותב שדברים אלו הם
מ"ע של דבריהם הרי הוא כלל אותם במצות "ואהבת לרעך כמוך" שזה
מ"ע דאורייתא. במה זה שונה מכך שאם חכמים יפרשו איזה מצוה שכתובה בתורה, שלא
נאמר שזה מדרבנן? והוא מתרץ שזה משום שחכמים דרשו כל אחד מן הדברים הללו מן הפס'
"והודעת להם וכו'", ולא דרשו אותם מן הפס' "ואהבת לרעך כמוך",
ולכן אמר הרמב"ם שהם דרבנן, כיון שפשט הפס' של "והודעת להם וכו'"
אינו בכלל מדבר על מה שדרשו חכמים. ז"א אם חכמים היו דורשים דברים אלו שהם
בכלל מצות ואהבת לרעך כמוך, אז הם היו דאורייתא.
אבל נלענ"ד שעדיין קשה, כיון שלמה דברים
אלו לא יכללו בתוך מצות "ואהבת לרעך כמוך"?
הגרי"פ בדבריו
על רס"ג, מ"ע י"ט כותב לגבי דברי הרמב"ם
הללו: "ואין כל אחת מהן ראויות להיות בכלל מצוה בפ"ע אלא מדבריהם.
ומ"מ בדרך כלל כולן מדאוייתא נינהו מצד עשה דאהבת לרעך כמוך".
נלענ"ד שכוונתו לומר שאין חיוב מדאורייתא
לעשות את המעשים הללו, דהיינו ניחום אבלים וכו', יש רק חיוב מדבריהם, אבל אם יעשה
דברים אלו אז יקיים מ"ע מדאורייתא שהיא מצות "ואהבת לרעך כמוך".
מרגניתא טבא על שרש
הראשון של הרמב"ם מסביר שכוונת הגמ' במס' בבא מציעא שדרשה מן
הפס' "והודעת להם וכו'" למצות קבורה, הכוונה להתעסק בגופו ובכבודו בכל
צרכי הקבורה. מן הפס' "כי קבור תקברנו" יש
ללמוד רק שיש לו לדאוג לקבורת מתו, אבל אין ללמוד משם שהוא חייב להתעסק בגופו
ובכבודו בכל צרכי הקבורה. רבנן הסמיכו על הפס' "והודעת להם וכו'" שצריך
להתעסק בגופו ובכבודו בצרכי הקבורה. וזה מה שהרמב"ם מדבר כאן שאומר שלחפור
ולקבור זה מ"ע מדבריהם, כיון שכאן עוסק בגופו ובכבודו בכל צרכי הקבורה.
עכשיו נראה דברי האחרונים בהסבר דברי
הרמב"ם, ואת הקשיים שיש בדבריהם:
הרדב"ז על
הרמב"ם בהל' אבל, שם בפרק ד כותב שאין כוונת
הרמב"ם שיש לאו דאורייתא של הלנת המת, הרי הרמב"ם לא הזכיר דבר זה בספר
המצוות, משום שהלאו מדבר על הרוגי בי"ד. הוא סובר שמה שלמד ר' יוחנן משום
רשב"י ריבוי לשאר מתים מן "כי קבור תקברנו", אין זה דאורייתא.
צ"ע אם זה ריבוי אז למה אין זה דאורייתא,
הרי הרבה דברים שהם מדאורייתא לומדים מריבוי.
המענין שהרדב"ז בשו"ת שלו כותב
להיפך. שו"ת רדב"ז, סי'
שי"א: נשאל- אמאי אין מחייבין לקבור את המת שמת ביום קודם שקיעת החמה.
תשובה- דמכח הלא תעשה ד"לא תלין וגו'" הזמן עד עלות השחר, והעשה
ד"קבור וגו'" אינה אלא בהרוגי בי"ד, אבל גבי מלין את מתו אין שם
אלא הלאו ד"לא תלין וגו'" לבד ולא העשה ד "קבור תקברנו וגו'....
לפי הרדב"ז יש להסביר את דברי
הרמב"ם בהל' סנהדרין וגם בהל' אבל שכתב שכל המלין את מתו עובר בלא תעשה, אין
הכוונה ממש ללאו מן התורה ונקט לשון המשנה. ואז נצטרך לומר שפסק כלישנא בתרא
שלומדת מ "כי קבור תקברנו"
לחיוב קבורה, ואז אין לו מנין ללמוד לל"ת של לא תלין. והוא סובר שמה שכתבה
הגמ' רמז לקבורה מן התורה מנין זה דאורייתא.
ספר יעיר אזן של
החיד"א, אות רי"ש, סי' ט': רמז מן התורה
כתב הרב מהרש"א בספר הנחמד הליכות אלי אות תרפ"ז משם מהר"י ליאון
דאעפ"י שאומר רמז אינו מדרבנן אלא מדאורייתא כמ"ש רמז לעדים זוממין וכתב
הרב ז"ל דמצא לו ראיה פ"ק דמ"ק רמז לציון מן התורה וכתבו שם דהוי
דאורייתא עכ"ד. . ויש עוד ראיה מע"ז דף ל"ו רמז ליחוד מן התורה
והוא דאורייתא...אחרי כתבי ראיתי להרמב"ן ז"ל בס' המצוות בהשגותיו בריש
שרש ג' שכתב וז"ל כבר נאמר בלשון רמז במקומות שהן מן התורה...וכן בהרבה מקומות
אומרים רמז בדברים שעיקרם תורה עכ"ל....
לפי דברי החיד"א יוצא שאפשר להסביר שמה
שכתבה הגמ' רמז לקבורה מן התורה, הכוונה לדאורייתא.
ג"כ אפשר להסביר שהוא סובר שמה שלישנא
קמא דרשה מ "כי קבור תקברנו"
לל"ת של "לא תלין" גם בשאר מתים זה רק אסמכתא, אין זה
לאו דאורייתא.
עדיין צ"ע איך למדה הגמ' מ "כי קבור
תקברנו" לשאר מתים, הרי הפס' נצרך לתלוי על
העץ, שיש ל"ת שלא להלינו על העץ וג"כ מ"ע לקוברו בקרקע? אולי אפשר
לומר שכיון שהתורה אומרת שיש חיוב לקבור את התלוי על העץ, אז אפשר ללמוד ממנו לשאר
התורה. ז"א אם היה רק את הל"ת של "לא תלין" אי
אפשר ללמוד לשאר מתים שיש ל"ת של לא תלין, כיון שמדובר שאסור להשאירו תלוי על
העץ וכתוב בתורה הטעם לכך ואין הוא קשור לשאר מתים, דהיינו יש סיבה לחלק בין תלוי
על העץ ובין סתם אדם שמת. אבל לגבי קבורת התלוי על העץ אין סיבה לחלק בינו ובין
סתם אדם שמת, כדי להיפטר מן הבעיה של "כי קללת אלקים וכו'" מספיק להוריד
את התלוי מן העץ, אין שום סיבה לקוברו. ואם התורה ציוותה על קבורתו, אז י"ל
שהוא הדין לשאר מתים.
מה שקשה למה הרמב"ם בהל' סנהדרין לא כתב
שיש מ"ע לקבור את המת? אולי אפשר לומר שנקט לשון המשנה וג"כ אין בזה
נפק"מ הלכתית, אז לכן לא כתבו, שהרי כבר כתב שמי שמלין את מתו עובר עליו בלא
תעשה, והמשמעות של הלנת המת לגבי סתם אדם שמת זה שאינו קוברו. ואז נצטרך לומר שאין
הוא מחלק בין הלנה לדין קבורה שכתוב שיש לקוברו ביום מותו, דהיינו אין הכוונה
בהלנה כדברי הרדב"ז בשו"ת שלו שאינו עובר על הלאו עד עמוד השחר,
דא"כ אז יש נפק"מ הלכתית.
מה שצ"ע בדברי הרמב"ם זה למה אינו
מביא את החיוב לקוברו באדמה? בפרק ד',
הל' ד' כותב: וחופרין בעפר מערות ועושין כוך בצד המערה וקוברין אותו בו
ופניו למעלה, ומחזירין העפר והאבנים למעלה. ויש להן לקבור בארון של עץ...
אין הוא כותב שיש חיוב לקוברו באדמה, וזה
המצוה של קבורת המת.
ג"כ עדיין צ"ע למה בספר המצוות
ובהל' סנהדרין הרמב"ם חילק בין הרוגי בי"ד לסתם אדם שמת, הפס' מדבר על
תלוי על עץ, לא על כל הרוגי בי"ד?
הלחם משנה שם מביא פי' רש"י שהסביר שר' יוחנן משום רשב"י למד מן הריבוי של
"תקברנו" שיש ל"ת של הלנת המת גם בסתם אדם שמת. וכותב שלפי"ז
צריך לומר שגם את המ"ע של "כי קבור תקברנו" נאמר לגבי סתם אדם שמת. וא"כ קשה על הרמב"ם שכתב
שהמלין את מתו עובר בלא תעשה, היה לו לכתוב שעובר בעשה ולא תעשה? אז הוא כותב
שאולי הרמב"ם נקט לשון המשנה שכתבה רק שעובר בל"ת של "לא תלין".
הלחם משנה בפרק י"ב מקשה על הרמב"ם שכתב שהטעם שמי שציווה שלא לקוברו
חייבים לקוברו, זה משום שיש מצוה לקבור את המת, הרי הגמ' שאלה את השאלה הזאת
ונשארה בספק. הרמב"ם היה צריך לומר שהסיבה שיש לקוברו זה משום שהקבורה משום
בזיון, דהיינו כיון שיש ספק, אז הולכים לחומרא והולכים לצד שחייבים קבורה, שזה הצד
שזה משום בזיון, וכך כתב הטור בסי' שמ"ח. מתרץ הלח"מ שכל השאלה היתה
אליבא דלישנא בתרא, שסברה רמז לקבורה, דהיינו אין קבורה מן התורה. אבל לפי לישנא
קמא קבורה מן תורה, וכך פסק הרמב"ם כפי שנראה מדבריו בהל' סנהדרין שכתב שכל
המלין את מתו עובר בלא תעשה.
לפי הלח"מ הרמב"ם סובר שיש מ"ע
של קבורת המת גם בסתם אדם שמת והוא הדין לגבי הלנת המת. הוא סובר שהרמב"ם פסק
כלישנא קמא. לפיו הסבר דברי הל"ק הם כך: לומדים מן הריבוי של
"תקברנו", שיש לכלול בציווים הללו גם שאר מתים, דהיינו הם מתייחסים
להל"ת של "לא תלין" וכן למ"ע של "כי קבור
תקברנו". "תקברנו" מרבה שאר מתים.
נראה שלפיו אין מקום ללמוד שיש חיוב לקבור את המת באדמה, ואולי משום כך אין
הרמב"ם מזכיר חיוב זה.
הקושי בהסבר זה הוא הדבר שידוע שהרמב"ם
פוסק בדרך כלל כלישנא בתרא, אבל אפשר לומר שכיון שהמשנה סוברת כלישנא קמא לכן נקט
כמותו, שהרי לפי לישנא בתרא אין לאו של "לא תלין" גם
בסתם אדם שמת.
לפי הלח"מ לישנא בתרא סוברת שאין
מ"ע של קבורת המת בסתם אדם שמת וגם אין ל"ת של הלנת המת, הוא סובר שכל
הפס' מדבר לגבי תלוי על עץ, ואין ללמוד ממנו לשאר מתים. האמת לא כתוב בלישנא בתרא
ענין של קבורה בשאר מתים, כתוב רק רמז לקבורה מן התורה מנין, דהיינו איפה רואים
בתורה שיש ענין לקבור את המת. ומתלוי על עץ שיש חיוב לקוברו מוצאים שיש ענין לקבור
את המת, אין הוא כותב שהפס' מדבר לגבי שאר מתים.
מה שקשה על דברי הלח"מ זה דברי
הרמב"ם בספר המצות שלגבי הל"ת של "לא תלין" שלא
כתב שגם בסתם אדם שמת יש ל"ת של "לא תלין". זה
שהרמב"ם בהל' סנהדרין וגם בהל' אבל כתב רק את הל"ת של "לא תלין" ולא הזכיר את העשה של קבורת המת, אין בזה קושי, כיון שיש לומר
שהרמב"ם נקט לשון המשנה, כפי שהלח"מ בעצמו תירץ בהל' אבל.
וצ"ל שאין הרמב"ם מחלק בין הלאו של
"לא
תלין" למ"ע של "קבורת המת", שלא
תלין זה עד עמוד השחר וקבורת המת עד שקיעת החמה [כדברי הרדב"ז בשו"ת
שלו], דא"כ הרמב"ם היה צריך להזכיר שיש גם מ"ע של קבורת המת והיה
צריך לומר את החילוק.
ג"כ עדיין קשה למה בספר המצוות וגם בהל'
סנהדרין כתב שהמ"ע של קבורת המת זה בהרוגי בי"ד ולאחר מכן כלל בזה סתם
אדם שמת, מה יש לחלק בין הרוגי בי"ד לסתם אדם שמת, הפס' מדבר על תלוי על עץ,
לא על כל הרוגי בי"ד?
נלענ"ד שיש להביא ראיה לכך שמה שהגמ'
אמרה רמז לקבורה מן התורה מנין שאין כאן חיוב דאורייתא, יש כאן רק כעין אסמכתא.
שהרי הגמ' מביאה בסמיכות את הסיפור עם שבור מלכא ושם מוכרחים לומר שאין הכוונה
לחיוב קבורה מדאורייתא, שהרי רב אחא בר יעקב אומר להביא ראיה לכך מזה שמסופר בתורה
שקברו צדיקים, כמו אברהם, יצחק וכו' וכן להביא ראיה מכך שהקב"ה קבר את משה,
ובדאי מדבר זה אי אפשר ללמוד חיוב דאורייתא.
בית לחם יהודה על
הל' אבל של הרמב"ם בפרק י"ב כותב שקשה דברי
הלח"מ שלפיו יוצא שלישנא בתרא אינו כסתם משנה, והוא מסביר שמה שלישנא בתרא
נקט לשון רמז, אין זה לומר שאין חיוב מדאורייתא, אלא משום שזה נלמד רק מריבוי ואין
זה כתוב במפורש לכן אמר רמז. והוא מסביר שהרמב"ם סובר שסוגיא זו סוברת כר'
שמעון שדורשים טעמא דקרא, אבל הרמב"ם פוסק כר"י כפי שמבואר בהל' מלוה
ולוה בפרק ג', לכן לפיו אין לחלק בין אם ציוה האדם שלא לקוברו או לא ציוה, בכל
אופן יש מצוה לקוברו. לכן הרמב"ם אינו מזכיר את הענין של בזיון או כפרה.
יש להעיר שגם הרי"ף במס' סנהדרין לא מזכיר כל הדיון של האם קבורת המת משום
בזיון או משום כפרה.
לב שמח, על שרש
הראשון של הרמב"ם ג"כ מקשה על הלח"מ איך אפשר לומר
שלפי לישנא בתרא אין ל"ת של לא תלין לגבי שאר מתים, איך אמורא חולק על סתם
משנה? הוא מביא שהרמב"ן כתב
שמה ששאלה לישנא בתרא רמז לקבורה מן התורה, הכוונה שצריך לקבור את המת בקרקע, צריך
גניזת קרקע. ומסביר שלפיו הלישנא בתרא סובר שיש ל"ת של מלין מתו גם בשאר מתים
וזה נלמד מתלוי. המחלוקת בין לישנא קמא ללישנא בתרא היא האם לומדים שאר מתים מתלוי
או צריך ריבוי. לפי לישנא קמא צריך ריבוי ולפיו אין מנין ללמוד שצריך גניזת קרקע,
כיון שצריך את הריבוי ללמוד ל"ת של לא תלין לשאר מתים. ולכן לפיו גניזת קרקע
זה רק דרבנן. אבל לפי לישנא בתרא שאר מתים נלמד מתלוי, וגניזת קרקע נלמד מריבוי
ולכן זה דאורייתא. והרמב"ם סובר כלישנא בתרא ולכן מובן לשונו בספר המצות
במ"ע רל"א שכתב שלומדים הרוגי בי"ד מן הפס' "כי קבור
תקברנו" ואח"כ כתב והוא הדין לשאר מתים,
דהיינו שאר מתים לא נלמד מן ריבוי, הפס' מדבר על הרוגי בי"ד ולומדים שאר מתים
מהרוגי בי"ד בלי ריבוי. והוא מסביר שכל השאלה בגמ' אם שומעים לאדם שאמר שלא
ליקברו זה מדבר לגבי גניזת קרקע, שרק בגניזת קרקע שייך כפרה. וכל השאלה אליבא
דלישנא קמא שסוברת שגניזת קרקע דרבנן ולכן השאלה מה הסיבה לכך. אבל לפי לישנא בתרא
שזה דאורייתא אין זו שאלה בודאי אין שומעים לו, ולכן הרמב"ם כתב שאין שומעים
לו משום שקבורה היא מצוה.
נלענ"ד שיש להקשות על דבריו שאם
הרמב"ם סובר שגניזת קרקע דאורייתא למה הרמב"ם אינו מזכיר זאת?
גם מה שדייק מלשון הרמב"ם בספר המצות
אינו דיוק, כיון שהרי כתב שהמצוה לקבור הרוגי בי"ד משום הפס' "כי קבור
תקברנו", הרי הפס' מדבר על תלוי, הרוגי
בי"ד זה כמו שאר מתים, ולכן י"ל שכלל הרוגי בי"ד ביחד עם תלוי וזה
משום הריבוי של "תקברנו", ולכן כיון שכבר כתב שיש מצוה לקבור כל הרוגי
בי"ד, אז כתב שהוא הדין לשאר מתים, כיון שאין לחלק בין שאר הרוגי בי"ד
[חוץ מתלוי] לשאר מתים.
ג"כ צ"ע מי אמר שקבורה בארון יש בו
בזיון, הרי לפיו כל השאלה אם זה משום בזיון או משום כפרה מדובר שיקברו אותו בארון
רק שלא יקברו אותו באדמה? זה שיקברו אותו זה ברור, כיון שזה חיוב מדאורייתא גם לפי
לישנא קמא.
ג"כ צ"ע שאין הוא מחלק בין
הל"ת של לא תלין למ"ע של קבורת המת, שהוא סובר שלישנא קמא ולישנא בתרא
מדברים על אותו דבר, רק המחלוקת בינם הוא לגבי גניזת קרקע. הרי לישנא קמא דיבר על
הל"ת והלישנא בתרא דיבר על המ"ע.
ג"כ לפי הסברו עדיין קשה דברי
הרמב"ם בספר המצוות שלא כלל שאר מתים בל"ת של "לא תלין".
שו"ת שאגת
אריה החדשות, שאלה ו' מקשה על דברי הרמב"ם:
1. דבריו בספר המצוות סותרים את דברי הגמ' במס' סנהדרין, ששם רק כתבה שיש
ל"ת של "לא תלין" גם בסתם אדם שמת, ולא הזכירה את
המ"ע של קבורת המת. והרמב"ם הופך את הדברים.
2. הרמב"ם סותר את דברי עצמו, שבהל' סנהדרין כותב שיש ל"ת של
"לא
תלין" גם בסתם אדם שמת, ולא כותב שיש מ"ע
של קבורת המת.
3. בהל' סנהדרין הרמב"ם מחלק בין הרוגי בי"ד לשאר מתים ומנין לו
חילוק זה? אם לומדים ריבוי מ "כי קבור תקברנו" שלא רק הנתלין יש לקבור
אלא גם הרוגי בי"ד, אז למה שלא נרבה גם שאר מתים?
והוא מסביר שהל"ת של "לא תלין" מדבר בשני אופנים: 1. שיש להוריד את התלוי מן העץ. 2. שאסור
להשאירו בלי קבורה. הוא מסביר שהנפק"מ בהסבר זה שאם סקלו את האדם בערב שבת או
בערב יו"ט ולא הספיקו להורידו מן העץ לפני שבת או יו"ט, אז אע"פ
שאסור לקוברו בשבת או ביו"ט, בכ"ז מחוייב להורידו מן העץ, דאם לא יורידו
מן העץ יעבור על בל תלין באופן הראשון. המשנה בתחילתה מדברת על האופן הראשון, ולכן
כותבת שמתירין מיד את התלוי וכותבים שלמה עושים כן משום "כי קללת אלקים
תלוי" ומסבירים שזה הענין של חילול השם, וזה שייך רק לגבי תלוי כשהוא על העץ,
אז יש את החילול השם. לאחר מכן שמדברת גם לשאר מתים שאומרת "ולא עוד
וכו'", אז היא מדברת על האופן השני. היתור של "תקברנו" מלמד
שהל"ת של לא תלין מדבר גם על האופן השני, בלי הריבוי פשט הפס' מדבר על האופן
הראשון. לאחר שלמדנו שיש ל"ת לגבי תלוי על העץ שלא להשאירו בלא קבורה, אז
אפשר ללמוד שהוא הדין לשאר מתים. אין שום סיבה לחלק בין הל"ת של "לא תלין" באופן השני, דהיינו שלא להשאירו בלי קבורה, בין תלוי ובין שאר
מתים. זהו גם כן נכון לגבי המ"ע של קבורת המת, אין שום סיבה לחלק בין תלוי
לשאר מתים, לכן לא דרשו את הציווי "תקברנו" לגבי המ"ע של קבורת
המת, שכתוב סמוך לכך, כיון שאין צורך לרבות שאר מתים לקבורת המת.
ואז הסבר הגמ' שאמרה מנין למלין את מתו שעובר
עליו בל"ת ת"ל "כי קבור תקברנו", אין הכוונה מנין לדמות את מלין את מתו בשאר מתים למלין את
התלוי, כיון שהרי אין מנין ללמוד שלגבי תלוי יש ל"ת של לא תלין שלא להשאירו
בלי קבורה. אלא כוונת הגמ' מנין שמה שכתבה התורה "לא תלין" לגבי
תלוי זה כולל את האופן השני, דהיינו שלא להשאירו בלי קבורה, ואז יש ללמוד שאר מתים
מתלוי, שאין שום סיבה לחלק ביניהם. ולפי"ז מתורצים הקושיות על הרמב"ם:
בספר המצוות הוא מדבר על האופן הראשון של "לא תלין", שלא
להשאירו תלוי על העץ, שזה פשט הפס', והעדיף לנקוט את הדבר המפורש, ולגבי ציווי זה
אין קשר לשאר מתים, ולכן לא הזכירם. ולגבי דברי הרמב"ם בהל' סנהדרין בתחילה
בהל' ז' דיבר על "לא תלין" של האופן הראשון, שלא להשאירו תלוי
על העץ, ולכן לא הזכיר שאר מתים. לאחר מכן דיבר שיש מ"ע לקבור הרוגי
בי"ד, והסיבה שדיבר על הרוגי בי"ד כיון שהפרק מדבר בהרוגי בי"ד אבל
הוא הדין לשאר מתים. ואין בעיה בכך שיחשבו שבשאר מתים אין מצוה של קבורת המת, כיון
שכבר כתב בהל' אבל בפרק י"ב שיש מצוה לקבור את המת ונלמד מן הפס' שכתוב לגבי
נתלין, ואז גם נדע שבשאר מתים יש מצוה לקבור את המת ביום מותו, כפי שכתוב לגבי
נתלין, שהרי כל לימוד קבורה נלמד מנתלין ואי אפשר רק ללמוד חלק מן הדין. ומה שכתב
בסוף "ולא הרוגי בי"ד בלבד וכו'" שלכאורה אין לזה שום קשר עם מה שכתב
לעיל (שהרי דיבר לעיל לגבי מ"ע של קבורת המת, וג"כ מה מכניס כאן שאר
מתים), הרי הפרק מדבר על הרוגי בי"ד ושאר מתים הרמב"ם מדבר על כך במפורש
בפרק ד' מהל' אבל. ולכן הסבר הדברים שזה ראיה לכך שיש מ"ע של קבורת המת גם
בשאר הרוגי בי"ד, לא רק בתלוי, שכמו שלמדנו לגבי "לא תלין" מתלוי לשאר מתים, כך ג"כ לעשה של קבורת המת לומדים מתלוי
לשאר הרוגי בי"ד. ואם תקשה הרי כיון שהרוגי בי"ד נכללין עם שאר מתים, אז
למה היה צריך לכתוב דין זה בנפרד להרוגי בי"ד, הרי בהל' אבל דיבר על שאר
מתים. אז מתרץ שזה משום שבציווי הזה של הלנת המת וקבורת המת יש לחלק בין שאר מתים
להרוגי בי"ד, שבהרוגי בי"ד המצווה זה בי"ד, ובשאר מתים המצווה זה
הקרוב. סוף דבר יש מ"ע של קבורת המת בשאר מתים והוא הדין לגבי הלנת המת, ולכן
מי שנפטר ביום יש לקוברו קודם שקיעת החמה, דאל"כ יעבור על המ"ע, שהיא
ציווי לקוברו ביום מותו, והל"ת הוא רק בעמוד השחר.
מה שקשה על דברי השאגת אריה זה הענין שלמה לא
נלמד מ "תקברנו" ריבוי שיש לקבור את המת בארון, השאגת אריה הסביר שדרשנו
את ה "תקברנו" לריבוי ל "לא תלין", כיון
שלא היה לנו מה ללמוד לרבות לגבי קבורת המת, ולכאורה למה לא ללמוד את הדין של
קבורת המת בארץ?
גם
בחידושי המאירי במס' סנהדרין מוצאים שיש חילוק בין הרוגי בי"ד לשאר
מתים: ומתירין אותו מיד ואם הלינו נבלתו לשם עוברין בל"ת שנאמר "לא תלין
נבלתו על העץ" וכן יש בהן מ"ע לקוברו בו ביום שנאמר "כי קבור
תקברנו ביום ההוא" וכן הדין לכל הרוגי בי"ד...ולא הרוגי בי"ד בלבד
אמרו שלא להלין נבלתם אלא כל המלין את מתו עובר בל"ת אם עשה כן דרך התרשלות.
צריך לומר שגם הרמב"ם והמאירי סוברים שאין לחלק בין תלוי ובין שאר הרוגי
בי"ד.
ולגבי הדין של ציוה שלא לקוברו משמע שהסיבה
שאין שומעים לו, זה משום שיש מצוה לקוברו, והענין של בזיון זה תוספת סיבה: כבר
ביארנו שהמלין את מתו דרך התרשלות עובר ומנין רמז למצות קבורה מן התורה שנאמר
"כי
קבור תקברנו" מעתה כל
שצוה שלא יקברוהו אין שומעין לו אחר שהיא מצוה ולא עוד אלא שיש בזיון לקרובים
כשנבלתו עומדת ומסרחת אפי' היתה בארון ואין שומעין ליבזות קרוביו עליו.
ג"כ משמע מדבריו שמה שכתב שבשאר מתים
עובר בל"ת הכוונה לכך שעובר בעשה, אולי כוונתו שזה לאו הבא מכלל עשה. כנראה
הבין ברמב"ם שיש ל"ת של "לא תלין" בכל
הרוגי בי"ד, ומ"ע של קבורת המת בכל המתים. מה שכתבה המשנה וכן כתב
הרמב"ם שאם הלין את המת עובר בל"ת, הכוונה למ"ע של קבורת המת,
ואולי כוונתו שזה לאו הבא מכלל עשה. וכנראה המאירי הבין שהרמב"ם פסק כלישנא
בתרא ולכן אינו סובר שיש ל"ת של "לא תלין" בשאר
מתים, וסובר שיש מ"ע של קבורת המת בשאר מתים, ורמז לקבורה מן התורה זה
דאורייתא. הוא ג"כ למד שהסוגיא של בזיון או כפרה היא אם אין מצוה לקבור את
המת, דהיינו אפי' אם אין מצוה, אם יש ענין של בזיון, אז חייבים לקוברו אפי' שאומר
לא לקוברו. אם זה מ"ע לקוברו אז פשוט שאין שומעים לו.
הגרי"פ בהסברו
על הרס"ג, בפרשה ל"ד מביא את דברי השאגת
אריה, ומקשה שלפיו הרישא של המשנה והסיפא של המשנה מדברים בשני ענינים שונים.
שהרישא של המשנה על כרחך אינו מדבר בכה"ג שאפשר לקבור את המת, דאם אפשר לקבור
את המת למה צריך את הטעם של "כי קללת אלקים
תלוי", דהיינו הענין של חילול השם, הרי בלאו
הכי עובר על ל"ת בל תלין אפי' שהורידו מן העץ ואין חילול השם, דהיינו הבנת
"בל תלין" באופן השני. לכן מוכרחים לומר שמדובר שאי אפשר לקבור את המת.
ובסיפא שכתוב "ולא עוד וכו'" על כרחך מדובר שיכול לקבור את המת, כיון
שכאן מדובר על שאר מתים ולגבם לא שייך "בל תלין" של האופן הראשון רק של
האופן השני, דהיינו שאסור להשאירו בלי קבורה.
הגרי"פ מקשה ג"כ, שלפי הסברו היה
צריך להיות כתוב "ולא תלין נבלתו על העץ כי קללת אלקים תלוי כי קבור תקברנו
ביום ההוא", כיון שהרי המ"ע של "כי קבור תקברנו" שייך גם בשאר מתים וזה מדבר לאחר שהורידו את התלוי מן העץ, ו
"כי
קללת אלקים תלוי" זה שייך רק לגבי התלוי וכל זמן שהוא תלוי ולא הורידו אותו מן
העץ. לכן הוא מסביר שאין שני אופנים בבל תלין, הוא סובר שאם אינו מחוייב לקוברו,
אז אין שום איסור עצמי שלא להשאירו תלוי על העץ, ההורדה מן העץ והקבורה זה חיוב
אחד. אלא בכה"ג שאי אפשר לקוברו ואפשר רק להורידו מן העץ מחוייב להורידו מן
העץ, לא משום שיש בכה"ג איסור עצמי של בל תלין, אלא משום שכיון שאפשר להורידו
מן העץ ואין הוא מורידו, אז הוא מבזה את המת ועל כך הזהירה התורה, שאסור להלינו
בדרך בזיון. הוא מביא ספרי ששם כתוב: "מנין למלין את מתו שעובר בל"ת
ת"ל "לא תלין נבלתו על
העץ" הלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכים יכול
יהיה עובר עליו ת"ל "על העץ". מה עץ מיוחד
שהוא ניוול לו אף כל שהוא ניוול לו". הוא מסביר שרואים דבר זה גם בגמ'
בסנהדרין [הגמ' בדף מ"ז, עמ' ב'- הבאתי לעיל] שכתבה שאסור להלין את המת רק
כשזה בזיון בשבילו ואת זה למדה מתלוי, דהיינו מה שכתבה התורה "על העץ" זה להורות שכל הלאו זה דוקא כשיש בזיון, אין כאן איסור עצמי,
שאסור להשאירו על העץ, זה הגדרתו של האיסור, שהאיסור הוא בדרך בזיון. ולכן כשאין
בזיון למת, שאינו מלינו סתם כך בלי סיבה, אז אינו עובר על הל"ת של "בל
תלין". לפיו "מן העץ" אינו איסור עצמי, אלא זה הגדרת האיסור,
האיסור הוא בהלנתו דרך בזיון, והמשמעות של הדבר הזה הוא שאם אפשר להורידו מן העץ
או לקוברו ואינו עושה כן, אז הוא עובר על בל תלין. אצל התלוי אין איסור נוסף של בל
תלין יש רק דרך נוספת לעבור על זה. הלאו הוא הלנת בזיון, לתלוי זה יכול להיות
בכה"ג שאינו יכול לקוברו אבל אפשר להורידו מן העץ, או בכה"ג שאפשר
לקוברו. ולשאר מתים זה רק שייך בכה"ג שאפשר לקוברו, בכל אופן האיסור הוא אותו
איסור. הוא אינו סובר שצריך ריבוי לרבות "לא תלין" שלא
להשאירו בלי קבורה, במה שכתוב "לא תלין נבלתו
על העץ" זה כלול, מה
שכתוב "על
העץ" מגדיר איך עוברים על איסור זה, דהיינו שרק
עובר על איסור זה בדרך בזיון. והוא מביא שהרמב"ן הסביר מה כוונת התורה שכתבה
"כי
קללת אלקים תלוי", שהיא באה לומר שאע"פ שהתלוי ראוי לנוולו בכ"ז אין
לנוולו ויש להורידו מן העץ, כיון שיש חילול השם. וזה כוונת המשנה ברישא שהיא באה
לומר למה אסור לנוול את התלוי, ואסור להלינו על העץ משום שיש חילול השם.
ולפי"ז מה שהתורה כתבה "כי קללת אלקים
תלוי" ומה שכתבה המשנה את הדבר הזה ברישא, אין
זה בא למעט שאר מתים מל"ת זה, אלא להיפך, זה בא לומר שאפי' התלוי אסור להלינו
על העץ שזה דרך בזיון, אע"פ שראוי לנוולו ולבזותו, וזה משום חילול השם. אבל
דבר זה אינו ממעט שאר מתים, כיון שאצלם אין שום סיבה לבזותם.
לגבי הסבר הרמב"ם, בתחילה מסכים
הגרי"פ שהרמב"ם בספר המצוות מנה רק ל"ת שלא להשאיר את התלוי ללון
על העץ, והרמב"ם סובר שהמלין את התלוי על העץ עובר בשני איסורים, אחד של
"לא
תלין" על העץ, דהיינו שלא להשאירו תלוי על העץ.
ושנית של "לא תלין" שלא להשאירו בלי קבורה. אבל הוא
חולק על השאגת אריה בהסברו למה לא הזכיר ל"ת של לא תלין לגבי שאר מתים, כיון
שהולך לשיטתו שכל דבר שאינו מפורש בפס' רק מתרבה אינו נמנה בתרי"ג מצוות,
ולכן הל"ת של "לא תלין" לגבי שאר מתים נלמד ע"י ריבוי
של "תקברנו", שעצם הל"ת של "לא תלין" במשמעות של להשאירו
בלי קבורה נלמד ע"י ריבוי של "תקברנו", שבלא הריבוי אפי' לתלוי לא
היה הל"ת במשמעות הזו. המ"ע של קבורה אינו נלמד ע"י ריבוי, אלא
פשוט אין לחלק בין תלוי לשאר מתים להמ"ע של הקבורה.
אבל לאחר מכן כותב שנראה שיש סתירה בדברי
הרמב"ם, כיון שברמזי המצוות בתחילת הל' סנהדרין כותב הרמב"ם "לא
תלין נבלתו" שזה משמע שמדובר על "לא תלין" בלי
קבורה, אין זה מדבר דוקא לגבי שלא להשאירו תלוי על העץ. וכותב שאולי אפשר להסביר
את כוונת הרמב"ם גם בספר המצוות כך, דהיינו שמה שכתב שהל"ת היא מעזוב
תלוי על עץ ללון, הוא נקט לשון הקרא, אבל כוונתו היתה גם לעזבו ללון בלא קבורה.
והוא סובר שכל לינה בלא קבורה נקרא "על העץ", כיון שזה דרך בזיון, והוא
סובר שגם כשהורידו את התלוי מן העץ יש חילול השם, וגם בכה"ג שייך הפס'
"כי
קללת אלקים תלוי", כיון שהדבר מפורסם וידוע לכל שזה נתלה ואז כל הרואהו יזכור בכך
שבירך את השם. והוא גם מדייק מלשון הרמב"ם שכתב "מעזוב תלוי על עץ
ללון" שאם כוונתו היתה שדוקא שעובר על הל"ת כשאינו מורידו מן העץ, אז
היה צריך לכתוב "ללון על העץ", משמע מדבריו שבכל אופן שמשאירו ללון,
דהיינו שגם כשהורידו מן העץ אבל לא קוברו, עובר על הל"ת הזה.
נלענ"ד שיש לדחות את מה שהקשה
הגרי"פ על השאגת אריה שלפיו המשנה מחולקת לשנים, הרישא מדברת על שאי אפשר
לקוברו והסיפא מדברת על שאפשר לקוברו, וכן מה שהקשה עליו שלפיו הפס' היה צריך
להיות כתוב אחרת ש "כי קללת אלקים תלוי" יהיה כתוב לאחר "לא תלין נבלתו
על העץ". כיון שגם
לפי הסבר הגרי"פ אין מענה לכך, ז"א הרי גם לפיו מה שכתבה התורה "כי קללת
אלקים תלוי" מדבר על כך
שאסור להשאיר את התלוי תלוי על העץ, אין זה מדבר על קבורת התלוי. א"כ אין בזה
הסבר לכך שצריך לקבור את התלוי וא"כ למה זה נכתב לאחר "כי קבור
תקברנו"? וכן גם המשנה מדברת ברישא לגבי הורדתו
מן האילן אין היא מדברת על קבורתו, אין זה קשור אל חילול השם.
כמו כן נראה פשטות דברי הרמב"ם בספר
המצוות כמו שהסבירם השאגת אריה ודחוק לפרש שהוא מדבר גם על "לא תלין" שלא להשאירו בלי קבורה, כיון שפשט דבריו מדובר על "לא תלין" שלא להשאירו תלוי על העץ. וגם קשה לומר שיש חילול השם אף
כשמורידו מן האילן, הרי הרמב"ם בעצמו כותב שזה מצד ההתבוננות שלא תולים אלא
המגדף, וא"כ זה דוקא אם הוא תלוי, שאז יש את ההתבוננות.
ג"כ נלענ"ד שאין קושיא מדברי
הרמב"ם ברמזי המצוות בהל' סנהדרין, כיון שבהל' סנהדרין הוא מזכיר "לא תלין" שלא להשאירו תלוי על העץ [הל' ז'] וגם הוא מזכיר "לא תלין" של שאר מתים ושם מדובר שלא להשאירו בלי קבורה [הל' ח'], ולכן
הוא כלל ברמזים את 2 הדברים ופשוט כתב "לא תלין נבלתו", כיון שאין זה 2 ל"ת.
ג"כ נלענ"ד שאין ראיה מדברי הספרי
שדורש מהמילים "על העץ" שכל האיסור של "לא תלין" זה רק בדרך בזיון, ולפי"ז יוצא שאין כאן איסור עצמי של
"על
העץ", דהיינו "לא תלין" את
התלוי על העץ, בלי קשר עם קבורה. כיון שאע"פ שהגמ' בסנהדרין בתחילה ג"כ
דרשה שכל האיסור הוא רק בדרך בזיון, בכ"ז למסקנת הסוגיא נראה שלא נשארים עם
הבנה זו ויתירה מכך מהסוגיא בסנהדרין אין רמז שהדבר נלמד מהמילים "על העץ", אלא נראה שזה דורש מהשוואה פשוטה לתלוי. ז"א הרי כל
המציאות של הלנת תלוי יש בו בזיון, ולכן כשבאים ללמוד האיסור של "לא תלין" לשאר מתים מן התלוי על עץ אפשר רק ללמוד שיהיה באותו צורה של
התלוי, דהיינו שיהיה בו בזיון למת. ולכן אפשר לומר שדברי הרמב"ם מבוססים על
הסוגיא במס' סנהדרין.
ספר פיקודי ישרים,
סי' י"ד: מסביר איך נלמד מ"ע של קבורה בשאר מתים
מהרוגי בי"ד: אכן, התורה מנסחת את המצוה ע"י צווי לבצע פעולה שהיא חלק
מהמצוה בלבד. איך מגלים את התוכן הכללי של המצוה?...התורה הביאה דין האוסר על שליח
בי"ד להוסיף מכות לחוטא, מעבר למספר שקבעו הדיינים. וקובע הרמב"ם, שתוכן
הלאו הוא שאסור להכות כל איש מישראל. התורה
מנסחת את האיסור במקרה קיצוני ביותר, בו היינו מצפים שהפעולה מותרת, ואנו מסיקים
שהאיסור הוא כללי...אין ענין זה מוגבל ללאוים בלבד. את החובה לקבור את המת
מביאה התורה בהרוגי בי"ד [עשה רל"א] "שצונו לקבור הרוגי בי"ד
ביום שנהרגו...ובהמשך מביא רבינו: והוא הדין בשאר מתים....
לפי ספר פקודי ישרים שאר מתים נלמד מהרוגי
בי"ד בק"ו, שאם יש חיוב לקבור הרוגי בי"ד, אז ק"ו לשאר מתים.
זה כמו המקרה של מלקות, אם אסור לשליח בי"ד להוסיף מכות לחוטא, אז ק"ו
שאסור להכות סתם אדם שבכלל לא מגיע לו מכות, שבכלל לא חטא.
ספר החינוך, מצוה
תקל"ו: שלא נעזוב התלוי שילין על העץ שנאמר "לא
תלין נבלתו אל העץ", ולשון ספרי "לא תלין נבלתו
על העץ", זו מצות
ל"ת. כל ענין המצוה כתוב במ"ע ג' שבסדר זה...ושם כתוב שאף המלין את מתו
שלא לכבודו עובר בלאו.
ספר החינוך מצוה
תקל"ז: לקבור מי שנתלה ביום ההוא, שנאמר "כי
קבור תקברנו ביום ההוא וגו'"...מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל שאין מצוה זו
בנתלה לבד אלא אף כל הרוגי בי"ד מצוה לקוברן ביום הריגתם. גם בכלל המצוה
לקבור כל מת מישראל ביום מותו, ומפני כן יקראו ז"ל המת שאין לו מי שיתעסק
בקבורתו מת מצוה, כלומר שמצוה על הכל לקוברו מצד הציווי הזה...ונוהגת מצוה זו
לענין הרוגי בי"ד בזמן שנוהג דיני נפשות, ולענין שאר מתי ישראל בכל מקום ובכל
זמן בזכרים ונקבות שמצוה לקברם ביום מיתה. ועובר על זה והלין את המת שלא לכבודו
ביטל עשה זה, מלבד שעבר על לאו.
רואים גם בחינוך שיש חילוק בין הרוגי
בי"ד לשאר מתים, נראה שיש להסביר כהשאגת אריה שסיבת החילוק הוא משום החילוק
בין מי שמצווה בכל ענין. שנראה מדברי ספר החינוך שגם הרוגי בי"ד התרבו, אין
הם נכנסים בפשט הפס', שפשט הפס' מדבר על תלוי, ורק אמרו ז"ל שגם הרוגי
בי"ד כלולים במצוה זו. ג"כ משמע מדבריו שסתם הפס' של "לא תלין" מדבר שלא להשאיר את התלוי על העץ, וזה כדברי השאגת אריה. הוא
ג"כ כותב שיש מ"ע ול"ת בשאר מתים. ונלענ"ד שע"פ דברי ספר
החינוך יש לראות שלמד כמו השאגת אריה ברמב"ם. הרי ידוע שספר החינוך נמשך
במנין המצוות לאחר הרמב"ם.
בעל הלכות גדולות
מצוה ל"ד- ל"ח, לפי מנין המצוות של ספר מצות הערוך: ללכת בדרכיו. להלביש ערומים. ולקבור מתים. ולנחם אבלים. לבקר חולים.
נלענ"ד מפשט דבריו משמע שאינו מדובר פה
על קבורת המת שהוא קרובו, דא"כ היה צריך לומר קבורת מתו, אלא בכך שכותב קבורת
מתים ברבים משמע שמדובר על קבורת מתים שיש להם קרובים, כעין חברא קדישא, דהיינו מה
שמדובר במס' בבא מציעא.
רמב"ם בשרשי
המצוות, שרש ראשון מביא את שיטת הבה"ג והוא יוצא כנגד
דבריו: השרש הראשון שאין ראוי למנות בכלל הזה המצות שהן מדרבנן: דע כי זה הענין לא
היה ראוי לעורר עליו לבארו, כי אחר שהיה לשון התלמוד [מס' מכות, דף כ"ג, עמ'
ב'] תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני איך נאמר בדבר ההוא שהוא מדרבנן שהוא בכלל
המנין, אבל העירונו עליו מפני שטעו בו רבים ומנו נר חנוכה...ונחום אבלים ובקור
חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים...
בשרש השני
הרמב"ם מבאר מנין למד הבה"ג את דבריו, ושם הוא
מוסיף לחלוק עליו: השרש השני שאין ראוי למנות כל מה שלמדים באחת משלש עשרה מדות
שהתורה נדרשת בהן או מריבוי. . וכבר הגיעו בזה הסכלות אל יותר קשה מזה. וזה כשמצאו
דרש בפס' יתחייב בדרוש ההוא לעשות פעולות או להרחיק ענין מן הענינים והם כלם בלי
ספק מדרבנן ימנו אותם בכלל המצות ואע"פ שפשטיה דקרא לא יורה על דבר מאותם
הענינים...והנסמכים במחשבה זו מנו בכלל המצות בקור חולים ונחום אבלים וקבורת מתים
בעבור הדרש הנזכר באמרו יתברך "והודעת להם את הדרך ילכו בה", ואמרו
"את הדרך" זו גמ"ח, "ילכו" זה בקור חולים,
"בה" זו קבורת מתים, "ואת המעשה" אלו הדינים. "אשר
יעשון" זו לפנים משורת הדין, וחשבו כי כל פועל ופועל מאלו הפעולות מצוה בפני
עצמה, ולא ידעו כי אלו הפעולות כולם ודומים להם נכנסת תחת מצוה אחת מכל המצות
הכתובות בתורה בבאור והוא אמרו יתברך "ואהבת לרעך כמוך"...ואולי תחשוב
שאני בורח מלמנותן להיותן בלתי אמתיות והיות הדין היוצא במדה ההיא אמת או בלתי
אמת, אין זו הסבה. אבל הסבה כי כל מה שיוציא אדם ענפים מן השרשים שנאמרו לו למשה
בסיני בבאור והם תרי"ג מצות ואפי' היה המוציא משה בעצמו אין ראוי
למנותם...ונאמר עליהם דקדוקי סופרים כי כל מה שלא שמעו בסיני בבאור הנה הוא מדברי
סופרים. הנה כבר התבאר כי תרי"ג מצות שנאמרו לו למשה בסיני לא ימנה בהן כל מה
שילמד בשלש עשרה מדות...אבל אמנם ימנה מה שהיה בפירוש מקובל ממנו והוא שיבארו
המעתיקים ויאמרו שזה הדבר אסור לעשותו ואיסורו דאורייתא או יאמרו שהוא גוף תורה
הנה נמנה אותו כי הוא נודע בקבלה ולא בהיקש ואמנם זכרו ההיקש בו והביאו הראיה עליו
באחת משלש עשרה מדות להראות חכמת הכתוב ....
נראה שהרמב"ם הבין שבה"ג מדבר לא
לגבי קבורת מתו, אלא לכל מת אפי' שיש לו מי שיתעסק בקבורתו, כיון שכתב
"מתים" דהיינו רבים, לא כתב "קבורת מתו". והרמב"ם הבין
שלמד דין זה מן הסוגיא במס' בבא מציעא.
הבה"ג במצוה קל"ז [לפי סדר מנין של ספר מצוות הערוך] כותב "ולגמול
חסד". אז רואים שהוא גם מנה את שאר הדברים שכתובים בגמ' בבא מציעא. אבל קשה
למה אינו מונה מצוה של לימוד אומנות שזה נלמד מ "והודעת להם" זו בית
חייהם, וגם היה צריך למנות מצוה של לפנים משורת הדין?
לגבי לימוד אומנות יש לתרץ שרש"י במס' ב"ק, דף ק', עמ' א'
מסביר ש "בית חייהם" זה תלמוד תורה, ובה"ג כבר מנה במצוות מצות
תלמוד תורה.
הרמב"ן
בהשגותיו על ספר המצוות, בשרש ראשון כותב: והתשובה הג' היא
שמנה בעל ההלכות ניחום אבלים וביקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים. ודברי הרב
בתשובה הזאת תמימים, מפני שדברי בעל ההלכות עלומים...אבל בעל ההלכות הוציאן למצות
אלו מ "והלכת בדרכיו" שהיא מ"ע באמת כתב וללכת בדרכיו ולהלביש
ערומים ולקבור מתים ולנחם אבלים לבקר חולים ומצוה אחת הן וזה ממש בגמ' [סוטה
י"ד] א"ר חמא ב"ח מאי דכתיב אחרי ה' אלקיכם תלכו וכי אפשר לו לאדם
ללכת אחר הקב"ה אלא מה הקב"ה מלביש ערמים אף אתה תלביש ערומים מה
הקב"ה מבקר חולים אף אתה בקר חולים מה הקב"ה קובר מתים אף אתה קבור מתים
מה הקב"ה מנחם אבלים אף אתה נחם אבלים, מכאן הוציא אותם ומנאן מצוה....
נראה שלפי הרמב"ן, הבה"ג לא מנה את
ניחום אבלים, הלבשת ערומים וכו' כמצות בפני עצמן, הן נכללות במצות "והלכת
בדרכיו", וזה מה שהקדים את המצוה "וללכת בדרכיו".
לגבי מצות קבורת מתים כותב הרמב"ן: ואני תמיה למה הזכיר הרב
בכלל תשובתו קבורת מתים כי קבורת מתים בודאי יש בה מ"ע דכתיב "כי קבור
תקברנו ביום ההוא " וזו מ"ע דרשוה בספרי ומנאה הרב וכבר הביא הרב מה
שדרשו [סנהדרין מ"ו] מן התליה לשאר המתים ולא עוד אלא כל המלין את מתו עובר
בל"ת וכמו שנלמוד לא תעשה לשאר מתים כין נלמוד העשה. ובעל ההלכות שלא מנה
העשה הזה בנתלה חייב הוא למנותו במתים סתם. וא"ת שמא הקפיד הרב על בעל ההלכות
מפני שאמר קבורת מתים ולא אמר קבורת מתו שאין מתחייב בה אלא קרובים, גם זו אינה
תורה שבמקום קרובים ודאי עליהם מוטלת אבל אם אין שם קרובים יהיה מת מצוה שמ"ע
שלו דוחה פסח ומילה...
הרמב"ן משיג על הרמב"ם שכלל
בקושייתו זה שכתב הבה"ג את קבורת המתים, וכותב הרמב"ן שהרי גם לפי
הרמב"ם קבורת המת היא מ"ע כפי שנלמד מ "כי קבור תקברנו", וכיון שלא מנה הבה"ג מצות קבורת הרוגי בי"ד, אז
היה נצרך למנות את המצוה לשאר מתים. מדברי הרמב"ן נשמע שזה שלמדו שיש
מ"ע של קבורת המת בשאר מתים זה משום שהתורה ריבתה שאר מתים להל"ת, ולכן
י"ל שכמו שהתרבו להל"ת כך ג"כ התרבו להמ"ע.
נלענ"ד שיש להקשות על דברי הרמב"ן שהרי הוא כתב שכל המצות הללו ניחום אבלים, ביקור חולים וכו' הן נכללים במצוה של "והלכת בדרכיו" ולכן נכתבו לאחר שכתב הבה"ג "וללכת בדרכיו", והרי בתוך המצוות האלו כתב הבה"ג ולקבור מתים. ולפי הרמב"ן הרי קבורת מתים לפי הבה"ג זה מ"ע בפני עצמה ואינה נכללת בתוך המצוות של "וללכת בדרכיו", אז איך כתבו בתוך