נחלקו רבותנו הראשונים אם קיים קיים מושג
שליחות במילה, ויש בנידון זה לחקור האם מצוות המילה היא חיוב ומצוה על האב ככל
מצוות שבגופו, ורק אם אין האב יודע למול חשוב כאנוס ויתן המילה לאחר. או שחיוב
התורה על האב הוא רק לדאוג לכך שבנו יהיה מהול ואין החיוב למול מוטל על האב עצמו
רק שידאג לכך שתיעשה המילה לבנו.
האו"ז (הובא בד"מ יו"ד סימן
רסד) והכנה"ג (שם) בשם מהר"ם רקאנטי: סברו שאם האב יודע למול אסור ליתן
למוהל אחר למול.
אמנם הרמ"א בדרכי משה תמה על האו"ז
ושאל מה שונה מצות מילה משאר המצוות שבהם כן מועילה שליחות.
אך הש"ך (חו"מ סימן שפ"ב) כתב
לדייק כן מדברי הרא"ש בחולין (פרק כיסוי הדם סימן ח) דדן שם לגבי אם האב מינה
מוהל מסויים למול את בנו ובא אחר וחטף את המצוה ומל את בנו האם חייב הראשון לתת
עשרה זהובים לראשון ולפצותו על כך שחטף מידו את המצוה, וכתב הרא"ש שהמוהל
פטור, כיוון שזה לא דומה למצות כיסוי הדם שאמרה התורה ושפך וכסה- כלומר מי ששפך
יכסה, אך אם האב רצה למול את בנו משמע שהחוטף יהיה חייב לשלם כיוון שבזה יש את
הדין של ושפך וכסה.
מ"מ אין כאן המקום להיכנס ליתר פרטי
המחלוקת, כיוון שסוף סוף פסק השו"ע (יו"ד סימן רסה סעיף ט') "שאבי
הבן עומד על המוהל להודיעו שהוא שלוחו" והגר"א כתב שם שזה דומיא לקרבן.
אך מ"מ אנו רואים שיטות של ראשונים שסוברים שיכול להיות שאין דין שליחות
במצות המילה אא"כ האב אנוס ולא יודע למול.
אך מסתמן מכאן שאם האב יודע למול אז בודאי יש
בו דין של מצוה בו יותר מבשלוחו ובפרט אם הוא בקיא במילה.
אך הדבר מפליא, כיוון שהטור בסימן רס"ו
מביא שיטת ר' אליעזר הלוי וז"ל: "אם האב יודע למול אין לו למול בשבת אם
יש אחר שיודע למול דהא מילה פ"ר גביה דידיה דהוא מכוין לתקן את בנו אבל לגבי
אחר לא מקרי תיקון ושרי. ומיהו אם אין אחר שיודע למול ימול הוא".
הב"י מביא גם את דברי המרדכי שכתב בפ'
כיסוי הדם שאדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת ובתרומת הדשן
כתב שנהגו העולם שלא ליזהר בהא דר' אליעזר הלוי שהאב מל את בנו אפי' שיש אחר.
הב"ח (שם) הסביר את טעם ר' אליעזר הלוי
ומקורו וז"ל: ואע"ג שחז"ל מרבים מהפס' "ביום השמיני ימול בשר
עורלתו"- ביום אפילו שבת, מ"מ לר' יהודה שסבור שמקלקל בחבורה פטור יש צד
קולא באחר שלא נתכויין לתקן את התינוק אלא לקיים את המצוה וכיוון שמקלקל בחבורה
פטור ממילא לא עובר על איסור דאו' אבל אב שמכוון לתקן את בנו שע"י שמלו נעשה
ישראל ואף שלא נתכויין לכך אפ"ה זה פסיק רישא לדידיה, משא"כ לגבי אחר
שזה לא תיקון ממילא לא שייך פ"ר ואין איסור דאו', וכך פסק הרמב"ם (הלכות
שבת פ"א הי"ז) "שהלכה כר' יהודה שמקלקל בחבורה פטור.
אך הבאנו כבר את דברי תרומת הדשן שסבר שמנהג
העולם שהאב מל את בנו אפי' שיש אחר. א. משום שאפילו לר' יהודה שסובר שחבורה דמילה
חשוב תיקון משום מצוות מילה, וא"כ אין חילוק בין האב לאחר כיוון ששניהם
מכוונים לקיים מצוות מילה וכך סברו תוס' (שבת קו. ד"ה "מה").
ב. שאנו פוסקין כר' שמעון (שבת קו. , סנהדרין
פד:) שמקלקל בחבורה חייב וחבורה דמילה חשוב תיקון בין באב בין באחר.
ולכן פסק המחבר (רס"ו, ס"ז) שאם האב
מל כבר פעם אחת יכול למול בנו בשבת.
היוצא מכל הנ"ל שהאב יכול למול את בנו
בשבת אך פסק השו"ע (ברס"ו ס"ז) "אדם שלא מל מעולם לא ימול
בשבת שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת, ואם כבר מל פעם אחת מותר, ואפי' אם הוא אביו
(תה"ד סימן רמ"ה ודלא כה"ר אליעזר שבטור)" ופוסק הש"ך
ס"ק ז "שלא אומרים לגבי אביו שזה פ"ר שניחא ליה שהרי מתקן את
בנו" אלא כדעות שהתירו שהבאנו בב"ח.
והוסיף הט"ז בס"ק ו שלא צריך
ג"פ כבשחיטה שיוחזק ביכולתו כיוון שבשחיטה יש לחוש שמא יתעלף, משא"כ
במילה שהחשש הוא שמא הוא לא מספיק מאומן ולכן אפי' פ"א שכבר מל נחשב מאומן
ויכול למול.
אך מקשה הרעק"א על השו"ע: שהמחבר
סבר שאם לא מל מעולם לא ימול שמא יקלקל ויחלל שבת והלוא באו"ח סימן תצ"ח
סעיף ח' פסק המחבר "עוף שנדרס ברגליים ויש לחוש שנתרסקו אבריו ולכן צריך שהיה
מעל"ע ובדיקה אחר שחיטה מותר לשחטו ביו"ט ולא חיישינן שמצא ימצא טריפה
אע"ג דאתיליד ביה ריעותא" כלומר מותר לשחוט עוף ביו"ט משם שמחת
יו"ט כדי לאכלו ביו"ט ולמרות שבמקרה דידן יש סיכוי שלאחר שנעשה את כל
הפעולות השחיטה ימצא שהעוף טריפה ויהיה אסור לנו לאכלו נמצא שלכאורה חללנו
יו"ט סתם- מ"מ פסק המחבר שמותר לשחוט כזה עוף ביו"ט אע"פ
שאתיליד ביה ריעותא. ועוד שבגמ' בביצה לד. שאל ר' ירמיה את ר' זירא האם מותר לשחוט
בהמות ועופות שאתיליד בהם ריעותות ויש ספק שלאחר שחיטתם ימצאו טריפות ואמר לו ר'
זירא שמותר לשוחטם שאנו פוסקין ברעפים שהאיסור בהם משום לחוסמן ולא משום לבודקם,
כלומר הייתה חקירה בגמ' האם מותר לשים אש על רעפים שיש סכנה שיתפקעו ונמצאנו
מבעירים סתם אש ביו"ט ללא שום סיבה של אוכל נפש אלא שמסקנת הגמ' שאף אם
הרעפים היו נשברים לא היה בעיה, אלא הבעיה משום לחוסמן כלומר בזה שמשימים אש על
הרעפים הליבון מחזק אותם והופך אותם "לכלי" יותר טוב אבל אם משום לבודקן
אע"פ שאתיליד ברעפים כביכול ריעותא מותר, ולכן מותר לשחוט עופות ובהמות
שאתיליד בהם ריעותא ביו"ט וכך פסקו רמב"ם, רא"ש, רשב"א
ושו"ע ולכן צ"ע כביכול למה כאן השו"ע לא מתיר לאב שלא מל מעולם
למול הלוא כמו שבשחיטה אע"פ שאתיליד ריעותא היתרת גם כאן אע"פ שהאדם לא
בקיא תתיר אפ"י שיש חשש שמא יצטרכו לחשוש, שמא יקלקל.
אלא מתרץ החוות יאיר סימן קמ"ח שבשחיטה
לא עובר על איסור דאו' כלל, משום שמדאו' בהמה שאתיליד בה ריעותא מותר לשחטה כשאר
הבהמות וגם אם תמצא טריפה השוחט לא יקבל מלקות כלל כיוון שזה רק גזירת חכמים שמא
תיטרף הבהמה למפרע ואז תהיה שחיטה שלא לצורך, אך מ"מ הוי דרבנן והכלל הוא
דספיקא דרבנן לקולא, ולכן היות שזה רק ספק אם יהיה לנו טריפה ועוד שמדאו' שבמקרה
כזה מותר לשחוט אלא שמדרבנן החמירו אבל זה קיי"ל לקולא.
ולכן שם המחבר התיר שחיטה אע"פ דאתיליד
ריעותא, משא"כ כאן אם הוא יקלקל לא תהיה לנו מילה כלל ונמצא דעביד איסורא
בידיים ונמצא שמתחייב חטאת שעשה חבורה שלא במקום מצוה וכיוון דיש כאן חשש איסור
דאו' אזלינן לחומרא ואסור לו למול.
ועוד שבשו"ת בית הלוי (סימן י') כתב
וז"ל "מכיוון שבנ"ד אין אבי הבן מומחה למול, אלא שהמוהל מומחה
מדריכו על החיתוך בלבד לאחר נתינת המגן ואביו של אבי הבן מוחה בתוקף ודורש מבנו
להמנע מהחיתוך ושהכל יעשה ע"י מוהל מומחה אף שאין חשש סכנה בחיתוך של אבי
הבן, מ"מ יש פנים לסברת הסבא דשמא לא יחתוך כדבעי דהיינו עד המגן ונמצא
שיצטרכו לחתוך עוד בעוד שהתינוק מתבוסס בדמו אף שהחשש הזה הוא על צד המיעוט
מ"מ על הידור מצוה כיוצ"ב שאפשר שיצא שכרו בהפסדו טוב לשמוע לאביו וזה
כעיין מש"כ בשער המצוות (ריש פ' כי תצא) שהאר"י הקדוש ביטל מצות טבילה
בחורף לבעלי קריין בגלל שכך גזרה עליו אימו.