"איתא במשנה במס' כתובות דף כ"ב ע"א -
"האשה שאמרה אשת איש אני וגרושה אני נאמנת שהפה שאסר הפה שהתיר...אמרה נשביתי
וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר" ובגמ' נכתב: מנין להפשה"ש מן
התורה שנאמר: "את ביתי נתתי לאיש הזה לאשה" (דברים כ"ב פס'
ט"ז) ומדייקת הגמ' לאיש - אסרה, הזה - התירה. ואומרת הגמרא בהמשך שאם חזרה בה
אחרי כ"ד נאמנת רק אם נתנה אמתלא לדבריה. ובתוס' ד"ה מנין משמע
שהפשה"ש מועיל מטעם מיגו כי כך משמע מהפסוק "את ביתי נתתי..." (מיגו דאי בעי שתיק)ומתוך כך הקשה דא"כ
למה מועיל לומר את ביתי נתתי לאיש ולאחר זמן אמר הזה הרי זה מיגו למפרע ומיגו
למפרע לא מועיל. ועונה תוס' שתי תשובות :באמת הפשה"ש מועיל מטעם מיגו אבל את
ביתי נתתי...בדווקא מועיל אפי' שזה אחרי תכ"ד משום ששם לא צריך מיגו אלא הוא מפרש את דבריו וזה לא מועיל מצד שום גדר
אחר, אלא סתם מצד שמפרש את דבריו, וא"כ לומדים הפשה"ש מהפסוק של
"את ביתי נתתי לאיש הזה" לאחר כ"ד במקרה שהאיש נמצא לפנינו שאז אםה
בטעות ולא מצד שרוצה האשה לשקר לב"ד, אולם כאשר עומדת בדיבורה הראשון למרות
שזה היה בתכ"ד, אבל מכיוון שהיא מסכימה לדבריה הראשונים אלא שקצת מיפה את
דבריה, יש לנו אומדנא שהיא רצתה לשקר לב"ד, לכן לא מספיק לי החידוש של תוך
כדי דיבור כדיבור דמי אלא, צריך להגיע לחידוש של הפשה"ש שזה חידוש יותר גדול.
אבל, לאחר
כ"ד דווקא כאשר חוזרת בה בדיבורה היתה לנו אומדנא שיש שקר שהרי בהתחלה
היא טוענת משהו אחד, ולאחר זמן פתאום היא אומרת משהו אחר מה שאין כן בתכ"ד
שאז מוכח שאם חוזרת בה בדיבורה היא אמרה את דבריה הראשונים בטעות וא"כ אחרי
כ"ד כשעומדת בדבריה הראשונים לזה צריך חידוש פחות גדול לומר שהוא מועיל מאשר
כאשר חוזרת בה מדבריה הראשונים.
ולדעת הרמ"ך בתוך כ"ד אם חוזרת
מדבריה הראשונים מספיק לומר תוך כ"ד דיבור כדיבור דמי ולכן אנו מבטלים את
האומדנא, ואם עומד בדיבורו זה לא מספיק לנו ואנחנו צריכים להגיע להסבר של
הפשה"ש כדי לפתור לנו את האומדא, אבל, לאחר כ"ד לא מועיל בכלל ורק כמו
שהגמ' אומרת שאם חוזרת מדבריה הראשונים כדי שזה יועיל צריכה להביא אמתלא לדבריה,
אבל לדעת המ"מ בתוך כ"ד לא צריך
להגיע להפשה"ש וגם בחוזרת מדיבורה וגם בעומדת בדיבורה כדי שזה יפתור לי את
האומדנא מספיק לי לומר תוך כ"ד כדיבור דמי, אבל לאחר כדי דיבור עומדת בדיבורה
(שאחרי כ"ד לא צריך חידוש גדול כמו שהסברנו לעיל) מועיל מטעם הפשה"ש
וחוזרת בדיבורה זה מה שאמרה הגמ' שע"י המתלא יכול להועיל.
(עיין בל"מ ששואל ע"ז שאלות ומתרצם)
הטור חו"מ סי' קנ"ב סעי' ו' מביא את
דעת הרבינו יונה סובר שאם עומד בדיבורו מועיל דווקא בתכ"ד (כמו הרמ"ך),
ודעת הרמ"ה שאם עומד בדיבורו אם זה באותו ענין מדבריו הראשונים אם עומד
בדיבור בתכ"ד מועיל (היינו דלא צריך דווקא תכ"ד ממה שאמר אלא, מספיק
לומר בתכ"ד מהענין שדיבר עליו) והטור מיקל וכותב על עצמו שאני עצמי סובר
שאפי' אחרי תכ"ד מועיל עומד בדיבורו (כמו המ"מ).
והב"י במקום כותב שהטור סובר כך בגלל
התוס' בכתובות דף כ"ב שלמדנו לעיל, אולם הוא דוחה את דבריו משום שהתוס' לא
מדבר לגבי ענין של חוזר בדיבורו או עומד בדיבורו אלא שזה עניין חדש של מפרש את
דבריו הראשונים.
היש"ש במס' כתובות פרק ב' סי' כ"ט
מביא את דעת הטור הרבינו יונה והרמ"ה שהזכרנו לעיל עיין שם.
ושואל באיזה מקרה הרמ"ה והרבינו יונה
סוברים שדווקא בתכ"דמהני שהרי אם אומרת א"א הייתי א"כ משמע שהיתה
קודם ועכשיו גרושה או אלמנה וא"כ זה צריך להועיל גם אחרי כ"ד, ואם אמרה
א"א אני אז פשיטא שזה מועיל בתכ"ד ואם רוצה שיועיל אחר כ"ד צריכא
אמתלא לדבריה.
ועונה היש"ש שכנראה מה שהם אומרים שמועיל
דווקא בתכ"ד זה כאשר אמרה קדשני איש אחד שאז עדין לא מוכח אם היא א"א או
אלמנה או גרושה ולכן צריך להיות דווקא כ"ד.
(הב"ש כותב שאם אומרת א"א אני נאמנת
דווקא בתכ"ד, אבל אם אומרת א"א הייתי נאמנת אפי' אחרי כ"ד, ואפי'
לדעת הרמ"ה שראינו שמביאו הטור שבאותו עניין מועיל בתוך כ"ד זה דווקא
כשאומרת א"א הייתי.)
החת"ס בסוגיין מקשה על הסיפא של המשנה
בדף כ"ב ע"א שהרי לפי מה שלמדנו יש הבדל בין שבויה לא"א משום
שבשבויה לאחר כ"ד לא מועיל כי אם היא טמאה היא לא יכולה לתקן את המציאות. אבל
בא"א אפי' שנאמר שלא מועיל - תמיד נוכל לומר שתוכל להתגרש אפי' שלא נאמנת
לומר שמגורשת ולכן יותר קל לנו להגיד שהיא תהיה נאמנת אפי' אחרי כ"ד.
וא"כ מקשה החת"ס שאם יש כזה הבדל
בין שבויה לא"א שפה זה מועיל בתכ"ד וכאן מועיל אחרי כ"ד למה הכל
מובא במשנה אחת בכתובות כ"ב ע"א בב"א הרי יש שוני בין המקרים.
ועונה על פי דברי הרא"ה (שמובא
בחת"ס) שבמשנה מדובר שהבעל נמצא, וכאשר הבעל נמצא אנו אומרים שבשניהם (גם
בא"א) מועיל דווקא בתכ"ד משום שיש לנו אומדנא שלא נאמנת משום שאם הבעל
נמצא בזמן לידה בזמן שהיא מעידה זאת בב"ד יש לנו יותר סברא לומר שהיא משקרת
כמו במקרה של "את ביתי נתתי לאיש הזה" כשהבעל נמצא בפניהם.
אבל השיטמ"ק מביא את הבעל ההשלמה שכותב
שאין הבדל, ובשניהם גם בא"א וגם בשבויה מועיל אחרי כ"ד.
ולפי החת"ס מובנים דברי הרמ"ך: משום
שהרמב"ם מביא את הדין של שבויה שאומרת טהורה אני והדין של א"א שאומרת
גרושה אני בשתי הלכות שונות, וא"כ משמע מהרמב"ם שהוא כתב בשתי הלכות
שונות משום שאשת איש הדין שנאמנת אפי' אחרי כ"ד, אבל שבויה א"א בתוך
כ"ד ולכן זה בשתי הלכות שונות, ולפי"ז הרמ"ך לשיטתו שסובר שדווקא
בתוך כ"ד אשה יכולה לחזור בה מובנת שאלתו על הרמב"ם : למה הרמב"ם
לא כתב שזה דווקא בתכ"ד.
הרמב"ם בהלכות אישות פ' ט' הל' י"א
כותב שאם שאם האבא אומר קדשתי את ביתי ולאחר זמן (אפי' אחר שבגרה) אמר את השם של
פלוני מועיל, כותב המ"מ שזאתי סברת הרמב"ם לשיטתו שאפי' אחרי כ"ד
מועיל.
כותב הל"מ במקום - שישנם שני הסברים למה
מועיל אחרי כ"ד :
א. משום הפשה"ש.
ב. משום שכל אדם אחר יכול ללכת לב"ד ולהגיד את השם של פלוני שהבת
נשואה אליו ולכן גם האבא יכול לאחר זמן להגיד שפלוני נישא לביתו.
לכן, אומר הל"מ שלפי ההסבר הראשון שזה
מועיל מצד הפשה"ש מובן המ"מ גם בהל' גרושין שכתב שם שהרמב"ם סובר
בא"א שזה מועיל מצד הפשה"ש וראייה מפורשת מהלכות אישות, וקשה לדעת
הרמ"ך.
אלא, שהרמ"ך יסבור כהסבר השני שההלכה הזו
מועילה מצד שמישהו אחר יגיד למי נישאת, אבל באמת אחרי כ"ד לא מועיל מכיוון
שאומרים הפשה"ש דווקא בתוך כ"ד.
הברכת אברהם בדף ע"ג: בב"ק כותב
שהעניין של בתוך כ"ד הוא - שאם אומרים בתוך כ"ד הכוונה שמצרפים את מה
שאמר בהתחלה עם מה שאמר בסוף ואם זה תואם אז אנו מקבלים את דבריו, ואם זה סותר את
דבריו הראשונים אין אנו מקבלים את דבריו. אולם לגבי גיטין וקידושין שצריך גמירות
דעת שלמה ממילא אין אנו אומרים בהו כ"ד כי הוא לא יכול לחזור בו.
זאת אומרת שבתוך כ"ד אין הכוונה האם הוא
יכול לחזור בו או לא אלא, האם יש תקנ"ח לומר אמירת "שלום" ואז אם
אפשר בודקים את דבריו מתחילה ועד סוף ואם הם אותו דבר אז מקבלים את דבריו.
לפי"ז ניתן להסביר שהפשה"ש הוא יותר
חזק מדין של תוך כ"ד ומובן אלו שמסבירים שהפשה"ש מועיל אחרי כ"ד,
משום שהענין בפשה"ש הוא: שלא סתם אומר משהו ואני מסתכל אם אמר אותו דבר
מתחילה ועד סוף, אלא, שהוא אסר על עצמו משהו ובלעדי זה לא היתה בעיה ולכן אם רוצה
אח"כ - אחרי כ"ד לחזור בו שהוא - מועיל, כי זה כבר ענין אחר לגמרי של
לבדוק דבריו אם הם אותו דבר אלא יש פה חידוש אחר - אם הוא אוסר על עצמו משהו יכול
אפי' אחרי תכ"ד לחזור בו.
לסיכום מצינו שלש דעות בעניין:
א. דעת הטור והמ"מ (בשם רבינו יחיאל) כאשר עומד או חוזר בדיבורו מועיל
בתוך תכ"ד מועיל מצד דין של "תוך כ"ד כדיבור דמי" וכשעומד
בדיבורו אחרי כ"ד מועיל מצד דין של הפשה"ש ואם חוזר בדיבורו אחרי
כ"ד מועיל אם יש אמתלא.
ב. דעת הרמ"ך והרבינו יונה היא שבתוך כ"ד אם חוזר מדיבורו מועיל
מדין "תוך כ"ד כדיבור דמי" ואם עומד בדיבורו מועיל מדין
הפשה"ש ואחרי כ"ד לא מועיל בכלל חוץ ממקרה שיש אמתלא.
ג. דעת הרבינו יונה שאם עומד בדיבורו (או חוזר בדיבורו) וחוזר בו בתוך
כ"ד מהעניין שהוא דיבר עליו מועיל ויכול לחזור בו, אבל אחרי כ"ד מהעניין
לא מועיל לחזור בו מדיבורו, אלא א"כ יש לו אמתלא.
הברכ"ש על מס' כתובות ס' ל"ה אות א'
כותב שהפשה"ש מועיל מצד נאמנות ולא מטעם מיגו ומוכיח את זה כמתבאר : וכנראה
היסוד שלו מהמחנ"א הל' איסורי ביאה ח"ב דף כ"ט ע"ב - שזה
שסובר שרק תוך כ"ד מועיל סובר שהפשה"ש מועיל מטעם מיגו וזה שסובר שאפי'
אחרי כ"ד מועיל סובר שזה מטעם נאמנות.
הברכ"ש מוכיח שדעת המ"מ היא אפי'
אחרי כ"ד כשעמד בדיבורו משום שהוא סובר שהפשה"ש מועיל לא מטעם מיגו אלא
מטעם נאמנות - והראייה שמצינו בגמרא - שאומרת פנויה אני ע"י אמתלא אחרי
כ"ד נאמנת ולכאורה איך נאמנת הרי זה מדין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ויש פה
איסור של דבר שבערווה ואיך יכולה אחר כ"ד להתיר עצמה, ע"כ חייבים לומר
שיש פה גדר של נאמנות כשאוסרת ע"פ עצמה וא"כ זו ראייה לדעת המ"מ
שאחרי כ"ד מועיל הפשה"ש מצד נאמנות, אבל לדעת הרמ"ך שסובר שאחרי
כ"ד לא מועיל קשה לפיו למה באמתלא נאמנת האשה הרי זה מצד מיגו ושויא אנפשיה
חתיכה דאיסורא ומיגו כזה לא מועיל...ולא מצד נאמנות כי אם זה מועיל מצד נאמנות
אחרי כ"ד היה צריך להועיל הפשה"ש.
הקוב"ש בכתובות אות מ"ג, מביא את
שתי הדעות האם נאמר שהפשה"ש הוא מטעם מיגו או שהוא מטעם נאמנות. ושואל
הקוב"ש: מצינו בכתובות ט"ז שהגמ' מביאה מחלוקת בין ר"ג לר"י.
שלדעת ר"י אשה שבעלה לא מצא לה בתולים האשה לא יכולה לטעון משארסתני נאנסתי
אך לדעת ר"ג היא יכולה לטעון כך ולדעת ר"י היא יכולה לטעון כך משום שיש
לה מיגו שהיתה יכולה לומר מוכת עץ אני שלא פוסלת אותה לכהונה ועכשיו שאומרת
משאירסתני נאנסתי כן נפסלת לכהונה.
ושואלת הגמרא: על דעת ר"ג שראינו במשנה
דף ט"ו ע"ב שאם אדם טוען שדה זו של אביך היתה ולקחתיה הימנה נאמן במיגו,
שיכול היה לשתוק ולא לומר כלום. וזה לכו"ע מועיל וא"כ מה שנא האי מיגו
מהאי מיגו למה במיגו של המשנה נאמן ובמיגו של אירוסין הנאנסת אינה נאמנת, לדעת
ר"ג.
ועונה הגמ': "הכא אין שור שחוט לפניך התם
הרי שור שחוט לפניך"- הכוונה שלגבי שדה שטוען של אביך היתה ולקחתיה הימנו
מדובר שאם לא היית טוען כלום לא הייתה נוצרת בעיה ובאשה שטוענת נסתחפה שדך - שור
שחוט לפניך בגלל שהבעל לא מצא בתולים, היינו נוצרה בעיה בלי שהאשה העלתה אותה.
א"כ שואל הקוב"ש לפי מה שהסברנו שיש
שני הסברים למה הפשה"ש מועיל למה בכלל הגמ' מקשה מה שנא האי מיגו מהאי מיגו,
הרי המיגו של המשנה זה הפשה"ש ויש הרי צד שזה מועיל מצד נאמנות ולא מטעם מיגו
ולכן שם זה מועיל ובגמרא זה מטעם מיגו ולכן המיגו לא מועיל ומה הגמ' בכלל מקשה.
וענה הקוב"ש שאפשר להסביר שזה מה שהגמרא
עונה שההבדל הוא שור שחוט לפניך או אין שור שחוט לפניך כלומר שאם אין שור שחוט
לפניך ר"ל שאם לא היה מעלה את הענין לא היתה מתעוררת בעיה, וא"כ זה שעורר
את הבעיה הוא נאמן מצד הפשה"ש היינו מצד נאמנות שהוא זה שאסר (עורר את הבעיה)
ולכן הוא יהיה מסוגל גם להתירה. וא"כ זה מה שעונה הגמרא שר"י יסבור כמו
אלו שאומרים שהפשה"ש הוא מועיל מטעם נאמנות ולכן לא קשה השאלה על ר"י
מאי שנא האי מיגו מהאי מיגו.
ולפי"ז ניתן להסביר שהרמ"ך סובר
הפשה"ש מועיל מטעם מיגו ולכן דווקא בתכ"ד מועיל אבל אחרי כ"ד לא
מועיל משום שאז זה מיגו למפרע ומיגו למפרע אינו מועיל, אבל לדעת רבינו יחיאל
שמביאו המ"מ הפשה"ש מועיל מטעם נאמנות ולכן גם אחרי כ"ד מועיל.
המעשה רוקח על הרמב"ם הל' גרושין פ'
י"ב דין א' מביא את הרמ"ך והמ"מ שדנו בדברי הרמב"ם והוא כותב-
"ומי יכניס ראשו בין הרים גבוהים ז"ל, אמנם מכיוון שתורה היא נ"ל
לדייק"- שנראה כמו שכותב הרמ"ך משום שבמשנה כתוב - "האשה שאומרת
א"א הייתי וגרושה אני"
מזה שכתוב "ו" החיבור משמע שהיא אומרת את זה בתוך כ"ד והרמב"ם
העתיק את דברי המשנה שבמשנה כתוב עם "ו" החיבור,
וכותב המעשה רוקח שהרמב"ם כותב כך משום
שהוא רגיל להעתיק את דברי המשנה והרמב"ם כנראה לא ראה שום גילוי דעת של תוך
כ"ד לא חש לבאר שזה דווקא בתוך כ"ד,
אבל אומר המעשה רוקח שמכיוון שראינו
בשו"ע אבהע"ז ס' קנ"ב הל' ו' שהשו"ע כותב את דעת המ"מ
שאפשר אחרי כ"ד בסתם, ואת דעת הרמ"ך שאפשר בתוך כ"ד כדעת י"א,
ומכיוון שלפי דעת השו"ע נוהגים לפסוק כסתם ולא כדעת הי"א לכן אומר המעשה
רוקח - "הנני מבטל דעתי מפני כבודו".