בבריתא המציינת את רשימת הקריאות וההפטרות
במועדים, שנינו: "בראש השנה [קורין] בחדש השביעי ומפטירין 'הבן יקיר לי
אפרים', ויש אומרים 'וה' פקד את שרה' ומפטירין בחנה. והאידנא דאיכא תרי יומי, יומא
קמא כיש אומרים, למחר 'והא‑לוהים נסה את אברהם' ומפטירין 'הבן יקיר'" (מגילה
לא, ע"א), ופירש רש"י: "מפטירין בחנה - לפי שפקידתה הייתה בראש
השנה". רש"י מתבסס על הגמרא במסכת ראש השנה: "בראש השנה נפקדה שרה
רחל וחנה. מנלן? אמר ר' אלעזר אתיא 'פקידה' 'פקידה' אתיא 'זכירה' 'זכירה'. כתיב
ברחל 'ויזכור א‑לוהים את רחל' (בראשית ל, כב) וכתיב בחנה 'ויזכרה ה'' (שמואל א א,
יט), ואתיא זכירה זכירה מראש השנה דכתיב 'שבתון זכרון תרועה' (ויקרא כג, כד).
'פקידה' 'פקידה' - כתיב בחנה 'כי פקד ה' את חנה' (שמואל א ב, כא) וכתיב בשרה 'וה'
פקד את שרה' (בראשית כא, א)" (יא, ע"א).
אכן הזכירה והפקידה הן עצם מעיצומו של ראש
השנה. ראש השנה נקרא יום הזיכרון, ואחת הברכות המרכזיות במוסף שבו היא ברכת
זכרונות. צירוף הפעלים "זכר" ו"פקד" מופיע בברכה זו שש פעמים[1],
והפועל "זכר" כ"ב פעמים[2];
וזו כנראה סיבה אחת לבחירת הפרק כהפטרה של ראש השנה. סיבה שנייה היא תפילת חנה
המלמדת על תפילת ראש השנה בפרט ועל מהות התפילה בכלל[3]
וסיבה שלישית היא דמותה של חנה, ואותה נעמיד הפעם במרכז עיוננו.
עוד לפני שהוזכר שמה של חנה כבר הוזכרה מעלתה
וצוין ייחודה "ולו שתי נשים, שם אחת
חנה" (פסוק ב). גם אלקנה אופיין כ"איש אחד" (פסוק א), ודרשו חז"ל: "כל מקום שנאמר 'אחד'
- גדול הוא, וכן באלקנה הוא אומר 'אחד' שלא היה בדורו כיוצא בו"[4].
הצירוף "שם אחת" מראה ללא ספק על עוצמת דרגתה של חנה, והעובדה שהוא תואם
את הגדרת אישיותו של אלקנה, מוכיחה גם את התאמתם ההדדית.
לבד ממה שלמדנו מהמספר 'אחת' בקשר לאישיותה של
חנה, הוא גם מוסר מידע על סדר נשואיו של אלקנה: חנה הייתה "אחת" -
הראשונה, ועליה נוספה "השנית - פנינה". וכך דרשו חז"ל: "אמר
ר' יונה בשם ר' חמא כיוון שראתה חנה שלא ילדה אמרה, אומר לו שיכניס צרתי בתוך ביתי
ומתוך כך יראה הקב"ה ויפקוד אותי" (ילקוט שמעוני, ב, רמז עג), בכך
מצטרפת חנה לאימהות הקדושות. שרה הציעה לאברהם "בא נא אל שפחתי אולי אבנה
ממנה" (בראשית טז, ב), וגם רחל הכניסה צרתה לביתה במוסרה לה את הסימנים
שקיבלה מיעקב. "'ויהי בבוקר והנה היא לאה' - וכי עד השתא לאו לאה היא? אלא
מתוך סימנים שמסר יעקב לרחל ומסרתן ללאה לא הוי ידיע לה עד ההיא שעתא" (מגילה
יג, ע"ב). בשתיים שותפה חנה לאימהות: בעקרות ובהכנסת הצרה לביתה.
לגבי העקרות נזכיר את הגמרא המפורסמת.
"א"ר יצחק מפני מה היו אבותינו עקורים מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתן
של צדיקים" (יבמות סד, ע"א), והסביר המהר"ל: "כי השי"ת
עילת הכל, ומפני כי האבות התחלה וסיבה אל האומה ולכך צריך לעשות האבות שהם עלולים
ונבראים מן העילה, ולכך הם עקורים ובזה הם צריכים אל העילה" (חידושי אגדות
שם). פירוש הדברים הוא שבלידת הצדיק יש חשיבות מיוחדת להדגיש את הקשר של הילוד עם
העילה הראשונה - עם הקב"ה. בדרך כלל כשנולד תינוק, זוכרים הוריו שיש להם שותף
שלישי, ברם ההורים מתייחסים ללידה ולילוד בדרך טבעית הנוטה להדגיש את חלקם של
ההורים; אבל לאישה עקרה אין תקווה ללדת, וכשהיא יולדת מבינים הכול שהילוד הוא
"של ה'"[5].
זה פירוש הביטוי הקשה "הקב"ה מתאווה
לתפילתן של צדיקים". ראשית, כלום תאווה יש לפניו? ומה יחסר לו בלא תפילת הצדיק?
ושנית, כלום בלי העקרות לא יתפלל הצדיק? האם לאה שלא הייתה עקרה, לא התפללה? והלא
"מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה לקב"ה עד שבאה לאה
והודתה שנאמר הפעם אודה את ה'" (ברכות ז, ע"ב). הקב"ה מתאווה
שהעולם ידע שצדיק בא לעולם באמצעות קשר מיוחד עמו. כשיש עקרות יש תפילה מיוחדת, והקשר ההדוק הזה, שלא היה נוצר
בלא העקרות, מוליד דבקות מיוחדת והצדיק בא לעולם. - תינוק של ה'![6]
המעלה השנייה של הכנסת הצרה מקורה במעלת החסד
והוויתור. כל אחת מהנשים הייתה יכולה להעלים עין, ובלי הסכמתן וקרבנן ייתכן שלא
היה נעשה להן הנס והאומה הייתה מפסידה את גדולי מנהיגיה ואת המשך קיומה. שרה ידעה
מה ילד יום כשהגר תיכנס לבית אברהם, וכן ידעו גם רחל וחנה; אבל מה שהיה חשוב להן
הוא לא הפרטיות המצומצמת שלהן אלא מעשה החסד. וזו הסיבה שלמרות שהיו עקרות - ילדו.
מסירות הנפש הנפלאה, התפילה הגדולה היא שהביאה לנס וכך נולדו יצחק לשרה, יוסף
ובנימין לרחל וגם שמואל לחנה. ושמא זו הסיבה הנוספת לקריאת פרק זה כהפטרה לראש
השנה. נזכור את תפילתה של חנה המחזירה את הכל לבורא עולם ומדגישה שכל המתנות ממנו.
נזכור את נכונותן להקרבה אישית, נלמד ממעשיהן וגם אנו נפקד לטובה בזה יום הדין.
'צרה' "הוא כינוי לכל אחת מן הנשים ביחס
לרעותה, אשת תחרות, על שום שכל אחת רואה בחברתה מתחרה באהבת הבעל"[7].
על פי המותר והמקובל בתקופת המקרא היו לרוב הנשים המוזכרות בתנ"ך 'צרות',
ומסתבר שרוב הנשים סבלו צרות מצרותיהן[8].
אולם רק אשה אחת ויחידה מוכתרת במקרא בתואר המפוקפק "צרה"[9]
הלא היא פנינה האנטי-תזה לחנה, לדמות הראשית של הפטרתנו: "וכעסתה צרתה גם כעס
בעבור הרעימה" (א, ו), בעבור להרעים את חנה. לאחר שעיינו בעיון הקודם בדמותה
של חנה, נקדיש הפעם דברים להסבר הפסוק העוסק במעשי פנינה ולהארת דמותה.
בהסבירם את הכעס, שהכעיסה פנינה את חנה,
מביאים רוב המפרשים את דברי חז"ל: "הייתה משכמת ואומרת לחנה: אין את
עומדת ומרחצת פניהם של בניך כדי שילכו לבית הספר? ובשש שעות הייתה אומרת, אין את
עומדת ומקבלת את בנייך שיבואו מבית הספר? היו יושבים לאכול, הייתה אומרת לאלקנה תן
לזה בני חלקו, לזה בני לא נתת חלקו"[10].
המפרשים הביאו את הדרש בשינויים קלים: "הייתה אומרת לה כלום קנית היום מעפורת
[=לבוש] לבנך גדול, או חלוק לבנך קטן" (רש"י), "זבנת לבניך רבה
סודר, או לתנייתא חלוק" (רד"ק).
הרשעות במעשי פנינה בולטת בהקפדתה על קביעות
ועל התמדה. התנ"ך מדגיש: "וכעסתה צרתה גם כעס",
המילים האחרונות מורות שלא הייתה כאן מעידה חד-פעמית, תגובה נדירה על אהבה שנגזלה
אלא התמדה עקבית: "גם כעס - כעס אחר כעס תמיד" (רש"י), "חוזרת ומכעסת פעמים רבות" (מצודת
דוד). המדרש מדגיש את הקביעות ברשעות, הוא מציין את השעות המדויקות ומצביע על סדר
יום קבוע, "משכמת ואומרת...ובשש שעות הייתה אומרת".
ביותר עולה זוועת ההתגרות של פנינה, מבחירת
הנושא הכאוב שבו היא דנה ברותחין את חנה, בעקרות. אסון זה חשוב הוא כמוות. רחל
העקרה ביקשה מיעקב, "הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי" (בראשית ל, א),
ודרשו חז"ל: "אריב"ל, כל אדם שאין לו בנים חשוב כמת" (נדרים
סד, ע"ב). ויעקב שענה לרחל בחריפות לשון "התחת א‑לוהים אנוכי אשר מנע
ממך פרי בטן" נתבע ונענש: "א"ל הקב"ה, כך עונין את המעוקות?
חייך שבניך עתידין לעמוד לפני בנה". הניצול הציני של יתרון אם הבנים על זו
שלא זכתה לברכת פרי בטן, כאשר הברכה והקללה באות משמים בלא קשר לדרגת האשה[11],
מעורר תיעוב. ואכן כולנו סולדים מפנינה, הזורה את מלח חיצי לשונה על פצעי חברתה-צרתה.
אולם יש הרואים את פנינה באור חיובי: "אמר
ר' לוי, שטן[12] ופנינה לשם
שמים נתכוונו...דכתיב וכעסתה צרתה גם כעס בעבור
הרעימה" (בבא בתרא טז, ע"א). רש"י: "שתתרעם על שהיא
עקרה ותתפלל". רבנו גרשום הצביע על המטאפורה שבביטוי זה: "מה רעמים הללו
לעולם אי אפשר בלא מטר. כך הייתה מתרעמת ומכעסת אותה כדי שתבקש רחמים עליה שיהיו
לה וולדות"; וכן המהרש"א, "אין רעמים שאין אחריהם מטר, ומיד אני
פוקדה". המהר"ל מסביר ששטן ופנינה "עניין אחד להם. כי כמו שהשטן
מתנגד לאדם, כך שתי נשים שהם לאיש אחד הן צרות זו לזו ומתנגדות זו לזו. וכמו שהשטן
כוונתו לשם שמים שיהיה הכל תחת רשות השי"ת לגמרי...כאשר האדם מושל על
היצה"ר הרי האדם דבק בו יתברך לגמרי...וכן עצמו מה שהתורה התירה שישא שתי
נשים והרי הם צרות צרורות זו לזו? אבל תכלית דבר זה הוא הטוב, כי הצרה גורמת אל
השניה להתדבק בבעלה בחבור גמור...כי השטן נתכוון להביא החבור בו יתברך לגמרי. ופנינה
להביא חבור אשה בבעלה" (חידושי אגדות שם).
ואף שפנינה התכוונה לשם שמים, לא הועילו לה
כוונותיה הטובות להצילה מעונש על המעשה המחפיר. על הפסוק מתפילת חנה "שבעים
בלחם נשכרו ורעבים חדלו, עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה" (שמואל א ב,
ה), דרשו חז"ל: "'שבעים בלחם נשכרו' - זו פנינה שהייתה שבעה בבנים
ונשתכרה. 'ורעבים חדלו'- זו חנה שהייתה רעבה מבנים וחדלה[13],
'עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אומללה'- הייתה חנה יולדת בן אחד ופנינה קוברת
שניים, ילדה חנה ארבעה ופנינה קוברת שמונה", ללמדך שאין לאדם לעשות את חשבון
הקב"ה ולקחת על עצמו לשמש כשליחו. אם פנינה רוצה בטובתה של חנה היא יכולה
להתפלל עבורה, לסייע לחנה להתפלל בעצמה ע"י קיום מצוות תוכחה כראוי וכיוצא
באלו דרכים שההלכה מתירה והמוסר מחייב לבוא לעזרת הזולת. אבל להציק לאדם ולגרום לו
סבל, בשם התורה ובשם הקב"ה, כביכול - "לשם שמים"?? מי ביקש זאת
מידכם? "בהדי כבשי דרחמנא למה לך? מאי דמפקדת אבעי לך למעבד" (ברכות י,
ע"א)[14]. הבחירה
החופשית של האדם בעולמנו התחתון, אסור לה שתביא בחשבון את חשבונות הבורא בעולמות
העליונים[15].
סוף דבר: "הייתה חנה מעוברת בן חמישי,
ונתייראה פנינה שלא תקבור שני בניה שנשתיירו לה. מה עשתה פנינה? הלכה ובקשה מן חנה
ואמרה לה, יודעת אני שחטאתי לך, אלא וותרי לי כדי שיחיו שני בני שנשתיירו. באותה
שעה נתפללה חנה על פנינה" (פסיקתא רבתי מג).
הפעם נעיין בהשפעות שיש לתפילת חנה ולשירתה על תפילת ראש השנה.
בעיון הראשון להפטרתנו הבאנו את דברי הגמרא
שפרק זה נבחר להפטרת היום, "לפי שפקידתה
[של חנה] היתה בראש השנה", וציינו את הקשר שבין הפעלים "זכר"
ו"פקד" המשמשים בהפטרה שנושאה העיקרי הוא חנה, ובתפילת ראש השנה.
הפועל "פקד" מופיע בתפילת ראש השנה
בדרך כלל בהוראה של זכר, הן בברכת 'זכרונות', "אתה זוכר כל יצורי עולם ופוקד כל יצורי קדם...להפקד כל רוח ונפש...ובריות בו יפקדו...מי לא נפקד כהיום הזה...ותפקדהו
בדבר ישועה ורחמים"; והן בפרשת היום ובהפטרה "וה' פקד את שרה כאשר אמר", "כי פקד ה' את חנה". ברם, לאור תפילת
חנה אפשר שיש גם מובן נוסף לפועל פק"ד. חנה מדגישה בתפילתה שהקב"ה כל
יכול ומשדד את חוקי הטבע כרצונו. "ה' ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל, ה' מוריש
ומעשיר, משפיל אף מרומם" (ב, ו-ז) - כלומר ה' פוקד ומצוה על המציאות ושולט בה
כרצונו[16].
ראש השנה הוא יום מלכות ה' - "מלך על כל
הארץ" - ותפקידנו הוא להמליכו. מעתה נבין כל פקידה שבתפילתנו הן בהוראה של
זכרון והן בהוראה של פקודה הניתנת מהמלך הגדול, ובהבנות אלו נמליך את שמו עלינו.
שירת חנה היא המקור למספר הברכות בתפילת עמידה
של חול "'ותתפלל חנה'...חנה היתה מתפללת י"ח ברכות" (ילקוט שמעוני,
ב, רמז פ), והיא גם המקור למספר הברכות שבתפילת עמידה של מוסף בראש השנה. בכל שבת
ומועד אנו מתפללים על קדושת היום בברכה מיוחדת בין שלוש הברכות הראשונות של תפילת
העמידה ובין שלוש הברכות האחרונות, ומניין הברכות הוא שבע. כיוון שבתפילת מוסף של ראש
השנה נוספו עוד שלוש ברכות - מלכויות, זכרונות ושופרות[17]
- היינו אמורים לקבל עשר ברכות; אולם ברכת מלכויות צורפה לקדושת היום ומספר הברכות
הוא תשע: "אמר לו רבי עקיבא, אומר אבות וגבורות וקדושת ה' וכולל מלכויות עם קדושת היום" (ראש
השנה ד, ה). והגמרא מסבירה "הני תשע בראש השנה כנגד מי? כנגד תשע אזכרות[18]
שאמרה חנה בתפילתה" (ברכות כט, ע"א).
בהתייחסה לתפילת חנה הראשונה, בטרם נפקדה בבן,
דורשת הגמרא: "אמר ר' אלעזר, חנה הטיחה דברים כלפי מעלה, שנאמר 'ותתפלל על
ה''" (ברכות לא, ע"ב) לפי פשט הגמרא מובן לכאורה שהביטוי "הטיחה
דברים כלפי מעלה" נושא מטען שלילי, ור' אלעזר מבקר את חנה. כך גם מובן המשכה
של הגמרא "אליהו הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר 'ואתה הסבות את לבם
אחורנית'"; כביכול אליהו מתלונן על ה' ו"מאשים" אותו שהכריח את בני
ישראל לחטוא[19].
ואכן כך הסביר המהרש"א: "שהטיחה -
כמו שכתוב לעיל 'אם ראה תראה' - אם ראה - מוטב, ואם לאו - אלך ואסתר בפני אלקנה
בעלי...ואי אתה עושה תורתך פלסתר". אי נמי הא דאמרה 'דדיים שנתת על לבי, למה?
לא להניק בהם? תן לי בן ואניק בהן'. ולשון הטיח רצה לומר, מי שאמר דבר ניצוח כלפי
שמיא"[20]. החוצפה
בטיעונים של חנה הם המקור לנימה השלילית שבה מתייחסת הגמרא לתפילת חנה.
בניגוד למהרש"א מוצא ר' חיים מוולוז'ין
בהטחה כלפי מעלה מטען חיובי. כידוע, מאריך ר' חיים מאוד בעניין התפילה בכלל,
ותפילת ראש השנה בפרט, שלא תתמקד בצורכי האדם, אלא בצער גלות השכינה. "שכמו
שהאיש מאנשי החיל משליך כל ענייניו וצרכי עצמו מנגד, ומוסר נפשו ברצונו רק על כבוד
המלך, כן ראוי מאוד לאדם הישר לשום כל כוונתו וטוהר מחשבתו בתפילתו רק להוסיף תת
כח בהעולמות הקדושים להעביר רוח הטומאה מן העולם...ועינינו הרואות בנוסח תפילת ראש
השנה שהוא מסודר מראשו עד סופו רק על כבוד מלכותו יתברך שמו..." (נפש החיים,
שער ב, פרק יא). וממשיך ר' חיים, "והוא שדרשו חז"ל בחנה "ותתפלל על
ה" - שהטיחה דברים כלפי מעלה". רוצה לומר הגם שהיא עצמה הייתה מרת נפש,
עם כל זה השליכה צערה מנגד ולא אכפת לה להתפלל על זה כלל, אלא שהטיחה דברי תפילתה
לפניו ית"ש על הצער של מעלה" (שם פרק יב)
אם אנו כביכול נשתתף בצערו יתברך, ישתתף גם
הוא בצערנו ויחיש את גאולתו-גאולתנו "ולכה לישועתה לנו" (תהילים פ, ג).
את רוממות נבואת הנחמה הנפלאה המתארת את שיבת
ציון ואת קיבוץ הגלויות לתוכה, קוטע קול הנשמע ברמה ומפלח את קולות השמחה והצהלה:
"קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה, מאנה להינחם על בניה כי
איננו" (לא, יד).
בכי רחל משתלב בבכיים של השבים לציון כפי
שתואר ע"י הנביא לפני כן, "בבכי יבואו ובתחנונים אובילם" (לא,
ח),אולם בכיה שונה: רחל ממררת בבכי על הגלות מציון, והעם מזיל דמעות גיל על השיבה
לציון, "'בבכי' - על ידי תפילה ותשובה" (רש"י), "בכי של
שמחה...מרוב שמחה שיבואו לארצם יבכו, כי זה כמה שנים גלו ממנה" (רד"ק).
אולם המלבי"ם לא פירש כן. "'בבכי
יבואו' - יהיו דומים כבן הבוכה לפני אביו ומתחנן לפניו שיוליך אותו לבית אביו אחרי
שנגרש מביתו על חטאו". לפירוש זה בכיה של רחל תואם לבכיים של השבים ושניהם
ממררים על הגלות מארץ הקודש, מ'ביתו של האב'. מכל האימהות כולן מיוחדת היא רחל
בזיקתה להגנת בניה הגולים מהארץ, ובתפילותיה למען שובם אליה.
על דברי יעקב ליוסף בטרם מותו "ואני
בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך, בעוד כברת ארץ לבא אפרתה ואקברה שם בדרך
אפרת היא בית לחם" (בראשית מח, ז), מביא רש"י: "ולא הולכתיה אפילו
לבית לחם להכניסה לארץ, וידעתי שיש בלבך עלי. אבל דע לך, שעפ"י הדבור קברתיה
שם שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזרדאן והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה
ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר קול ברמה נשמע...והקב"ה משיבה, יש שכר
לפעולתך...ושבו בנים לגבולם"[21].
למדרש זה יש השלכה לפירוש הביטוי "קול
ברמה נשמע" שבהפטרתנו: האם "ברמה" הוא תיאור אופן או תיאור מקום?
רש"י בעקבות התרגום פירש "ברום עלמא", וכן במצודת ציון "בשמים
הרמים" - משמע תיאור אופן: כיצד נשמע קולה של רחל? קול רם שנישא למרחוק. אולם
הרד"ק פירש "ופירש ברמה - בגבעה רמה להשמיע הקול למרחוק", לפירושו יש
כאן שילוב של תיאור אופן ותיאור מקום. הקול נישא ברמה, כיוון שהושמע מעל רמה
[=גבעה]. ובדעת מקרא הוסיף: "ואחז הכתוב לשון 'ברמה' כי בעיר הרמה אשר בארץ
בנימין היה המרכז שממנה יצאו הגולים אחר החורבן כמו שכתוב על ירמיהו: "אחר
שילח אותו נבוזרדאן רב טבחים מן הרמה"
(ירמיהו מ, א).
הערה זו מביאה אותנו לסוגיה שנזכיר כאן רק את
ראשי פרקיה, היא השאלה היכן נקברה רחל: אם "ברמה" שבפסוקנו, הוא היישוב
המפורסם רמה, הרי שרחל נקברה בארץ בנימין צפונית
לירושלים. כך עולה גם מדברי שמואל אל שאול בעת הכתרתו: "בלכתך היום
מעמדי ומצאת שני אנשים עם קבורת רחל בגבול בנימין" (שמואל א י, ב). וכן מסתבר
גם מבחינה גיאוגרפית, שגולי הארץ יצאו לכיוון צפון ואין להניח שהדרך צפונה עברה
דרומית לירושלים. הסבר זה עומד בסתירה למקובל שקבר רחל נמצא בקרבת בית לחם דרומית לירושלים: "ואקברה שם בדרך
אפרת היא בית לחם" (בראשית מח, ז), ברם בית לחם שוכנת בנחלת יהודה ולא בנחלת
בנימין. המזהים את קבר רחל עם האתר הידוע בבית לחם, מסבירים ש"ברמה"
שבפסוקנו אינה מתארת מקום גיאוגרפי אלא את עוצמת הבכי של רחל[22].
יש להדגיש שהקשר בין רחל לארץ ישראל הוא
משמעותי ביותר. ניתן לומר ש"עקידה" והקרבה ממשית של האבות והאימהות
יושמה למעשה רק על ידי רחל בעבור
קדושת הארץ. אברהם הושלך לכבשן האש, אבל ניצל מהאש. יצחק כמעט הוקרב לעולה, אבל
ברגע האחרון התברר שהעקידה הייתה רק ניסיון. אמנם שרה מתה בעקבות עקידת יצחק[23],
אבל אין לומר שהיא עקדה את עצמה; ברם בשלושה אירועים נקשר מותה של רחל לחיבת ארץ
ישראל וקדושתה - ובאחרון שבהם יש משום "עקידה" בהכרה וברצון: האירוע
הראשון נזכר במדרש, השני ברמב"ן והשלישי בזוהר.
"ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך
ולמולדתך...וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו...ותען רחל ולאה ותאמרנה לו
העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו הלא נוכריות נחשבנו לו כי מכרנו...ועתה כל אשר אמר
א‑לוהים אליך עשה" (בראשית לא, ג- טז). בדין הוא שתקדים רחל ללאה, שהרי גם
יעקב הקדימה בקריאתו. הביטוי "כי מכרנו" מכוון יותר לרחל מאשר ללאה כי
היא הייתה הנעשקת. רחל גם הייתה עיקרו של בית ואותה אהב יעקב מכול. ואף על פי כן
דורשים חז"ל "'ותען רחל ולאה' - למה מתה רחל תחילה? ר' יודן אמר שדברה
בפני אחותה. אמר לו ר' יוסי, ראית מימיך אדם קורא ראובן, ושמעון עונה אותו? והלא
לרחל קרא תחילה והיא ענתה אותו"[24].
ולמרות שר' יוסי נימוקו עמו סובר ר' יודן שלהיטותה של רחל להשיב את יעקב לארץ
ישראל קלקלה את השורה וגרמה למותה בטרם עת[25].
האירוע השני: לאור דברי הגמרא ש"קיים
אברהם כל התורה כולה" (יומא כח, ע"ב) מעיר הרמב"ן: "אם כן
היאך הקים יעקב מצבה ונשא שתי אחיות...והיאך אפשר שיהיו נוהגים היתר בתורה במה
שאסר אברהם אבינו על עצמו...והנראה אלי...ושמר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה. ושמירתו אותה הייתה בארץ בלבד ויעקב
בחוצה לארץ בלבד נשא שתי אחיות וכן עמרם כי המצוות משפט אלהי הארץ הם"
(בראשית כו, ה). ומדוע מתה רחל ולא לאה? מסביר הרמב"ן: "והשם לו לבד
נתכנו עלילות שמתה רחל בדרך בתחילת בואם לארץ...והיא הייתה נשאת באיסור האחוה
ונראה שנתעברה מבנימין קודם בואם בשכם ולא נגע בה בארץ כלל" (ויקרא יח, כה).
מתברר, לפי דברי הרמב"ן, שכאשר מסרה רחל
את הסימנים ללאה היא חרצה בזאת גם את גורל חייה. כך, ורק כך, נהייתה היא
"הנשאת באסור אחוה", פירוש שנישאה ליעקב כשאחותה הייתה נשואה לו, ולכן
כשהגיעו לארץ ישראל מקום בו הקפידו האבות על קיום מצוות התורה...היה עליה למות!
חייה של רחל - הוקרבו על מזבח קיום המצוות יחד עם הסימנים שניתנו לאחותה כדי שלא
תבוש.
האירוע השלישי: "'הבה לי בנים ואם אין
מתה אנוכי' (בראשית ל, ב) - מה ראתה לומר 'ואם אין מתה אנוכי' אלא שנתנבאה שהיא
מתה במהרה, ואמרה תן לי בנים עד שלא אמות" (אגדת בראשית, נב). ובזוהר נאמר
"ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך (בראשית לא, ג), מאי
ואהיה עמך? אלא אמר לו הקב"ה עד עתה הייתה רחל עקרת הבית עמך. מכאן ואילך אני
אהיה עמך ואקח את הבית עמך ב-י"ב שבטים. וזה שכתוב 'ואני בבואי מפדן מתה עלי
רחל' (בראשית מח, ז) עלי ובשבילי היה הדבר שרחל נדחית שבאה השכינה ולקחה את הבית
בשבילי לשכון עמי". "ויעקב יודע היה בסוד החכמה כשיושלמו י"ב
שבטים, השכינה תתקשט ותתקשר בהם, ורחל תמות והשכינה תקבל הבית"[26].
אם רחל נתנבאה 'שהיא מתה במהרה' כלום לא ידעה
מה שידע יעקב שמיתה זו מותנית בהשלמת מספר השבטים בארץ ישראל? ובכל זאת היא מקדימה
את אחותה ומאיצה ביעקב לשוב במהרה לארץ הקודש...אל מותה!
על כן מכל האימהות רק "רחל מבכה על
בניה", ורק לה אומר ה' "כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם",
לגבול שעליו מסרת את נפשך!
ירמיהו מנבא בהפטרתנו את תנחומי ה' לרחל המבכה
על בניה כי איננו, "כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו מארץ אויב"
(לא, טו). מהי הפעולה שבגינה מבטיח ה' את הישועה? יונתן תרגם "ארי אית אגרך
לעובדי אבהתך צדיקיא", כלומר
הנביא אינו מדבר על פעולותיה של רחל עצמה, אלא על הצדיקים שבכל דור ודור, שבזכות
מעשיהם הטובים תבוא הגאולה. וכן פירש רד"ק: "לפעולתך - לפעולת בנייך
שסבלו הגלות כמה שנים ולא שכחו את שמי ולא עברו על בריתי". פירוש זה מתאים
לדברי הרד"ק בפסוק הקודם, שמאמר הנביא "רחל מבכה על בניה - אינו אומר
דבר זה על רחל אשת יעקב ממש, אלא על בניה של רחל...והם עשרת השבטים שנקראו
ע"ש אפרים שיצאו מרחל". כך משמע גם מתרגום יונתן שאין מדובר ברחל עצמה,
אלא ב"כנסת ישראל".
יותר מפורסם הוא פירושם של חז"ל שרחל
המבכה על בניה היא רחל אימנו, ופעולתה המפורסמת היא שמסרה לאחותה את הסימנים
שקיבלה מיעקב[27]. וכך דרשו
חז"ל: "באותה שעה [שעת חורבן בית המקדש] היה הקב"ה בוכה ואומר, אוי
לי מה עשיתי? אמר הקב"ה לירמיהו, לך קרא לאברהם יצחק ויעקב ולמשה מקבריהם שהם
יודעים לבכות...בא אברהם... פתח יצחק...פתח יעקב...פתח משה...[והקב"ה] שותק.
באותה שעה קפצה רחל אימנו לפני הקב"ה, ואמרה רבש"ע מה אני שאני בשר ודם
עפר ואפר לא קנאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה [ומסרתי לה את הסימנים] ואתה
מלך חי וקיים מפני מה קנאת לעבודת אלילים שאין בה ממש והגלית את בני? מיד נתגלגלו
רחמיו של הקב"ה ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר ישראל למקומם הה"ד 'כה אמר
ה'...רחל מבכה על בניה, וכתיב כה אמר ה' מנעי קולך מבכי...ושבו בנים לגבולם'"[28].
ובמקור אחר: "בשכר צניעות שהייתה בה ברחל
זכתה ויצא ממנה שאול...ומאי צניעות הייתה בה ברחל? דכתיב ויגד יעקב לרחל כי אחי
אביה הוא...אמר לה, מינסבא לי. אמרה לו, אין. מיהו אבא רמאה הוא ולא יכילת ליה.
אמר לה אחיו אנא ברמאות... אמר לה ומאי רמיותא. אמרה ליה אית לי אחתא דקשישא מינאי
ולא מנסבא לי מקמה. מסר לה סימנים. כי מטא ליליא אמרה השתא מכספא אחתאי מסרתינהו
ניהלה. והיינו דכתיב 'ויהי בבוקר והנה היא לאה' מכלל דעד השתא לאו לאה היא, אלא
מתוך סימנין שמסרה רחל ללאה לא הוי ידע עד השתא" (מגילה יג, ע"ב)[29].
הדגם של אהבת אימותנו מסייע בידי הרמ"ע
מפאנו לבאר את דברי קינתו של דוד על יהונתן: "נפלאתה אהבתך לי מאהבת
נשים" (שמואל ב א, כו) - "כי אין השכל סובל מדרך הטבע שיהיה בן המלך
אוהב את עבדו עד שיושיבהו לרצונו על כסא אביו, והוא יהיה לו למשנה. אלא אמר דוד
"מאהבת נשים" - [מאהבת] אימותנו - זו לזו, שרחל מסרה סימנין ללאה ולא
נתקנאה בירך אחותה. משם התחילה "אהבתך לי" שלא היית מקנא בי. והיה זה
מהפלא העליון שאין בו טעם, ומשביע לכל חי רצון בלא קנאה ובלא תחרות. והוא אשר חפץ
עשה, שתושיב קטנה את הגדולה באפריון ותעשה לה שושבינות וכן במשפט המלך להיות
בנימין צעיר כונן ליהודה כסאו"[30].
ולהלן מסביר הרמ"ע מפאנו את עניין הקנאה והמאבק בין יוסף ליהודה - בין שאול
ודוד - בין משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, ואת הויתור ההדדי ביניהם. חסד זה מקורו
ברחל שוויתרה ומסרה סימניה ללאה, ומכאן שורש הגאולה השלימה באחדות של עץ יהודה ועץ
אפרים.
מעשה זה של רחל - העומד כנס המתנוסס לעולמי
עד, ונרשם בכותל המזרח של המעשים המופלאים שזכותה של כנסת ישראל תלוי בהם - מעורר
שאלות קשות. הגמרא מגדירה מעשה זה כ"צניעות", אבל למעשה לא צניעות יש
כאן, אלא היפך הצניעות; שהרי שנינו "אל ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס
אחר...אפילו ב' נשיו" (נדרים כ, ע"ב)[31],
ואיך גורמת רחל ליעקב לבוא אל לאה וכוונת לבו ומחשבתו עליה עצמה? חייבים לומר,
שהמושג "צניעות" שאליו מתייחסת הגמרא אינו בהוראה של קדושת עריות, אלא
של ענווה[32]; והצניעות
של רחל היא בזה שוויתרה על המעמד הבכיר, ועל פרסום הידיעה שהיא האישה שנבחרה
ע"י יעקב ולא לאה[33].
ועדיין קשה להבין את רחל. אם נרצה להבין את
יעקב ונשתדל לבחון את תחושותיו לאחר אותו לילה, נראה שהעיקר חסר מספר התורה
ומספרות חז"ל. בתורה כתוב "ויהי בבוקר והנה היא לאה ויאמר אל לבן"
(בראשית כט, כה), חז"ל מוסיפים שעוד לפני כן הוא בא בטענות אל לאה[34],
אבל האמת שהבגידה הגדולה ביותר היא מצד רחל! יעקב ידע שלבן רמאי, וממילא אין מה
לבא אליו בטענות. גם על לאה אין לו טענות רציניות על שקיבלה את הסימנים, שהרי אינה
בת בריתו, ומדוע שלא תיקח את מה שניתן לה?! השאלה האמיתית שאינה נשאלת בשום מקום
היא על רחל. האם לא היה בלבו של יעקב על רחל שאותה אהב, ובה בטח ונתן לה סימנים
כדי לשמר את אהבתם שלהם, והיא מסרה אותם לאחותה? ואם יעקב הצדיק התייחס לרחל באהבה
כה רבה המכסה על פשעים כאלה[35],
איך נבין אנחנו את המעשה של רחל הבוגדת במי שנתן בה אמון. אם אינה יכולה לראות
בחרפת אחותה, שתתייצב לפני יעקב ותבקש ממנו לשאת את לאה. כיצד היא מהינה לברור לו
אישה בעל כורחו ובניגוד לרצונו?[36]
ראוי לו לאדם שיעשה חסד על חשבונו שלו, ולא על חשבון זולתו, בלא לשאול כלל את רשותו!
ייתכן, שבתוקף הנסיבות נמנעה מרחל פגישה עם
יעקב, ועל כן לא הייתה יכולה לפנות אליו בעניין בושתה של לאה. במצב הזה מה הייתה
יכולה רחל לעשות? נראה, שהיא הניחה שגם יעקב לא ירצה לבנות את ביתו על יסוד חורבן
אושרה ועתידה של לאה. אמנם הוא רוצה ברחל, אבל כשיוודע ליעקב עד כמה תתבייש לאה
שהוכנסה ליעקב, אולי בעל כורחה, מניחה רחל שהוא יסכים לכנוס קודם את לאה. אבל
מחשבה נוספת עולה בלבה, אולי יוציא יעקב את לאה בו בלילה מחדרם, לא מפני שהוא רוצה
לביישה, אלא בשל רצונו לשמור על כבודה של רחל ועל ההסכם ביניהם. לכן מחליטה רחל
למסור את הסימנים לאחותה כאומרת ליעקב: מבחינתי זה בסדר. אני מוותרת על כבודי ועל
רצוני להיות אתך, כדי שאחותי לא תתבייש, ואתה החלט את החלטתך שלך! לפירוש זה נראה,
שרחל לא העריכה שיעקב יגלה את התרמית רק לאחר מעשה, כשלאה כבר תהיה אשתו. היא סברה
שיעקב יבחין בלאה ובמודע יינשא לה, כך שמבחינתה היא לא כפתה על יעקב נישואין לא
רצויים.
ארכו הדברים הפעם, אך ניתן להיאמר בכנות שהשאלה טובה מהתירוץ. מכיוון שלא מצאתי דיון בכתובים בשאלה זו, וגם בחבורה שבעל פה בדיבוק חברים במסגרות שונות לא הועלתה תשובה טובה יותר, הארכתי הפעם, בתקווה שמי מהקוראים יזכני בהסבר טוב יותר.
השם אפרים מופיע בתנ"ך 180 פעמים, מיעוטם
מתייחס לבנו השני של יוסף, ורובם לשבט ולאזור הגיאוגרפי של צאצאיו. שליש
מהִיקָרוּיוֹתיו של השם אפרים, מתייחס לממלכת עשרת השבטים, היא ממלכת ישראל,
שנחלקה מממלכת יהודה בימי רחבעם בן שלמה[37].
מדוע נקראה הממלכה על שם אפרים, שהיה רק אחד מעשרת השבטים שהרכיבו אותה? אפרים לא
היה השבט הגדול שבהם, אלא דווקא מקטני השבטים[38],
ונחלתו לא הייתה הרחבה שבכולן[39];
גם מלכי הממלכה לא היו כולם צאצאים של שבט זה. בעשא היה מיששכר (מל"א טו,
כז), מנחם בן גדי היה, כנראה, משבט גד (מל"ב טו, יז), יהוא בן נמשי היה ממנשה[40].
אם כן, למה הוענק השם אפרים לכל עשרת השבטים של ממלכת ישראל?
הסיבה הסבירה ביותר היא על שום מייסד הממלכה
ירבעם, שנמנה עם שבט אפרים[41],
וכך מציג אותו המקרא: "'וירבעם בן נבט אפרתי' (מל"א יא, כו) - משבט
אפרים" (רד"ק). מובן, שמייסד הממלכה מטביע בממלכה לדורותיה את חותם
אישיותו ואת זהות שבטו. הממלכה נוסדה בשכם אשר בנחלת אפרים, שהרי המרד ברחבעם פרץ
בשכם לפי המסופר בתחילת פרק יב, ובסופו נאמר "ויבן ירבעם את שכם בהר
אפרים" (מל"א יב, כה). עיר בירתה של הממלכה והיכל מלכיה היה בשומרון,
"היכל אחאב מלך שומרון" (מל"א כא, א), ושומרון שוכנת גם היא בנחלת
אפרים; על כן נקראת הממלכה כולה על שם אפרים. ועוד, ייתכן שעשרת השבטים זוהו עם
אפרים בשל העדפתו של אפרים על מנשה בברכתו של יוסף, ויוסף הרי נחשב לבכור האחים,
"ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף...והבכורה ליוסף" (דהי"א
ה, א-ב).
בהפטרתנו נזכר השם אפרים ארבע פעמים בפסוקים
שרובם מפורסמים. נבחן את הפסוקים לאור מה שכתבנו לעיל על מלכות ישראל היא אפרים.
"כי יש יום קראו נוצרים בהר אפרים קומו ונעלה ציון אל ה' א-לוהינו" (ה). בעקבות התרגום פירשו רש"י ומפרשים נוספים שהנוצרים הם הצדיקים [הנביאים, החכמים] שנצרו ושמרו את דרך ה' וציפו לגאולה. הם עתידים לחזות בבא הגאולה, עת יקראו לעם ולעולם כולו לעלות אל הר ה'. לפירוש זה לא ברור, מדוע מדבר הנביא על הנוצרים שבהר אפרים דווקא; ואכן התרגום מדבר על "צדיקא דנטרו אורייתי בארעא דישראל".
לכן נראה לפרש כשיטת המלבי"ם ולקרוא את
פסוקנו כהמשך ישיר לפסוק הקודם. "עוד תטעי כרמים בהרי שומרון נטעו נוטעים
וחללו", "שהשומרונים נטעו שם כרמים והוציאום לחולין שלא הוליכו את הפירות
לירושלים לאכלם שם". ודעת מקרא הרחיב: "אמנם ירבעם בן נבט בשעתו אסר על
בני מלכותו לעלות לבית המקדש וירושלים, אבל עתה אין לגזירתו תוקף" וכאן בא
פסוקנו ומדגיש "כי יש יום קראו נוצרים [=נוטעים][42]
בהר אפרים" - כי עתה גם בני ממלכת אפרים יכולים לעלות לירושלים. "והוא
מטעים ה' א-לוהינו לומר שכולם יודו בה" (דעת מקרא). והמלבי"ם הדגיש
"שתחת שתחילה היו מעמידים שומרים בהר אפרים בל יעלו ישראל לירושלים, יבוא יום
שיעמידו נוצרים [=שומרים] וישמרו בהפך, שכל אחד יעלה פירות נטע רבעי לירושלים
לאוכלם שם"[43].
"כי הייתי
לישראל לאב ואפרים בכורי הוא" (ח). מהר"י קרא
פירש שאפרים מייצג כאן את כלל ישראל: "שכל ישראל נקראו על שם אפרים. וישראל נקראו בכורים, דכתיב בני בכורי
ישראל". אולם מפרשים אחרים נוטים להסביר ש"אפרים" בפסוקנו מכוון
למלכות אפרים-ישראל בדווקא, זו שהוגלתה ע"י אשור כמאה וחמישים שנה לפני נבואת
ירמיהו[44].
אברבנאל מסביר: "והנה קרא את אפרים בכור אם מפני ברכת יעקב אבינו שעשה ליוסף
בכור נוטל פי שנים, ואם מפני שמלכות אפרים גלה[!] ראשונה. ולכן קרא בכור וראשון
בעניין הגלות". וכעין זה בפירוש הרד"ק: "זכר אפרים, כי רוב ישראל
והם עשרת השבטים היו במלכות אפרים...ומה שאמר בכורי הוא, לפי שנתנה הבכורה ליוסף.
או פרוש חביב הוא עלי כבן בכור לאביו וכן אמר בני בכורי ישראל לעניין חיבה ואהבה
וכתרגום יונתן 'ואפרים חביב הוא קדמי'"[45].
"שמוע שמעתי אפרים מתנודד" (יז). יש מפרשים שאפרים הוא כינוי לעם כולו. תרגום יונתן: "שמיע וגלי קדמי בית ישראל דבכין ומתאנחין", ומהר"י קרא הסביר, שמדובר על ממלכת אפרים שנמצאת כבר בגלות, "אמר הקב"ה שמוע שמעתי אפרים מקונן בגלותו ואומר בעוון שלא נתייסרתי ולא קבלתי תוכחה ע"י הנביאים עד היותי על אדמתי, נתייסרתי עכשיו בגלות על ידי מכות וע"י מלכויות". פירוש זה מתיישב יפה עם המשך הפסוק.
פירוש אחר של אברבנאל, ובעקבותיו
המלבי"ם, מסביר את הזכרת אפרים בפסוקנו על פי הפסוקים הקודמים. "רחל
מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו" (יד). ושאל אברבנאל, "אם
הייתה מבכה על בניה כולם, איך אמר 'כי איננו' והיה לו לומר 'כי אינם'. ואם על
אפרים בלבד הייתה מבכה ועליו אמר 'כי
איננו' למה אמר 'מבכה על בניה',
כי הנה 'על בנה' היה לו לומר"? ותירץ: "לפי שרחל ילדה שני בנים, יוסף
ובנימין. ויוסף בשני בניו מנשה ואפרים, היו במלכות ישראל וגלו בגלות עשרת השבטים
ולא שבו, ולא נודע מהם דבר אם הם קיימים או לא. אמנם בנימין היה ממלכות יהודה וגלה
עמו לבבל ושב לבית שני, וגלה עוד בגלות חורבן בית שני, ולכן אמר 'רחל מבכה על
בניה', שהם יוסף ובנימין שגלו בשתי המלכויות. אמנם גודל אנחתה אינו כל כך גדול על
בנימין לפי ששב לבית שני וידענו שבתו וגלותו, אלא על גלות יוסף שלא שב ולא נודע
ממנו דבר, והוא אומרו 'מאנה להנחם כי איננו' - יוסף הנזכר...ואחרי אשר השיבה על
בנה הקטן [בפסוק טו "כי יש שכר לפעולתך ושבו מארץ אויב"], השיבה על
הגדול שאמרה כי איננו ואמרה עליו 'שמוע שמעתי אפרים מתנודד', ר"ל ראיתי השבטים
אשר גלו אשורה שהיו מתנודדים כאיש המקונן"[46].
"הֲבֵן יקיר
לי אפרים?" (יט). בפסוק זה מגיב ה' לבקשת הסליחה של אפרים,
המביע חרטה ורוצה לחזור בתשובה: "כי אחרי שובי נחמתי, ואחרי הוודעי ספקתי על
ירך, בשתי גם נכלמתי כי נשאתי חרפת נעורי" (יח). ה' מוחל לאפרים בלב שלם
ומצהיר על אהבתו אליו. אפרים שבפסוקנו הוא אותו אפרים המתנודד שבפסוק יז, על כן
לדעת התרגום גם כאן מדובר על עם ישראל כולו: "הכבר חביב קדמי ישראל?" אבל המפרשים שהסבירו
שאפרים המתנודד הוא ממלכת ישראל בדווקא, יסבירו גם כאן בצורה דומה. וכך כתב
מהר"י קרא: "'הבן יקיר לי אפרים?' מקרא זה תימא הוא [=יש ללמוד את הפסוק
כשאלה]...והלא מעולם ממרה היה על דברי, מיום דעתי אותו, ואין בכל השבטים שחטא
והחטיא את ישראל כשבט אפרים, שהרי ירבעם חטא והחטיא את ישראל והעמיד שני עגלי זהב
בדן ובבית אל". אמנם אברבנאל ומלבי"ם אינם מדגישים בפירושם לפסוק זה
שמדובר על "ממלכות אפרים", אבל מתוך דברי המלבי"ם אפשר ללמוד
שמדובר בממלכה שכבר נדחתה לגמרי. המלבי"ם מחלק בין 'ילד שעשועים' נחמד ואהוב
מצד קטנותו והיותו שעשוע, לבין בן גדול שיקיר מצד מעלותיו. עשרת שבטי ישראל עתה אינם
לא בבחינה זו, ולא בבחינה זו, "ואז איך תבקש שאעשה לך עתה נפלאות ואאהוב אותך
כמו בימי קדם?".
"ואף על פי כן 'כי מדי דברי בו' - כל
דיבור שאחריו ב' הוא לגנאי[47],
גם בעת שאדבר בו איזה גנות, זכור אזכור את מעלותיו מצד שהוא יקר"
(מלבי"ם), ולכן "רחם ארחמנו נאם ה'".
* מתוך ספר על ההפטרות האמור לצאת אי"ה לאור בקרוב.
[1] עיין חזון המקרא, ב, עמ' 343.
[2] המספר כ"ב, מנין אותיות האל"ף בי"ת משמש רכיב מרכזי כשרוצים להבליט מוטיב בעל חשיבות.
[3] ראה להלן בעיון השלישי, "ותתפלל על ה'", עמ' 130
[4] במדבר רבה י, יב. והשווה "אחד העם - המיוחד בעם זה המלך" (רש"י, בראשית כו, י).
[5] מקורות נוספים לגבי עקרותן של האימהות הבאתי בספרי עיוני מקרא, א, עמ' 103.
[6] עיין חידושי הרי"ם המסביר את עונש הנחש: "'ועפר תאכל כל ימי חייך' - עולה לגג מזונותיו עמו" (ברכות נז, ע"א). והקללה היא "שהורחק כל כך מהקדושה עד כדי למנוע ממנו שיצטרך אי פעם לשאת עיניו לשמים...בחינת קח לך את שלך והסתלק מנגד עיני" (מעיינה של תורה, בראשית, עמ' כג).
[7] מילון אבן שושן. ובקונקורדנציה שלו הגדיר: "יריבה, אשת תחרות", והפסוק היחיד במקרא שבו מופיעה צרה בהוראה זו הוא פסוקנו.
[8] אף אם השורש אינו זהה, הדמיון רומז גם על התוכן. ידוע מאוד המקרה של שרה שסבלה מהגר: "ותקל גבירתה בעיניה" (בראשית טז, ד). גם כאן היה הצער על רקע עקרות של אחת הנשים, בעוד צרתה ולדנית. אולם יש להניח שהיו מתחים ומריבות גם כאשר לנשים היו ילדים. כגון "ותצא לאה לקראתו...ותאמר אלי תבוא", למרות שהיו לה ילדים.
[9] בתורה מופיע פעם אחת פועל הנגזר מהשם צרה : "ואשה אל אחותה לא תקח לצרור" (ויקרא יח, יח).
[10] פסיקתא רבתי, סוף פרק מג, מובא באישי התנ"ך, עמ' שסד.
[11] אומנם הגר הייתה סבורה שהעובדה ששרה עקרה, מראה שאינה צדיקה, רש"י המצטט ממדרש רבה, "'ותקל גבירתה' - אמרה [הגר], שרי זו אין סתרה כגלויה, מראה עצמה כאילו צדקת ואינה צדקת, שלא זכתה להריון כל השנים".
[12] השטן אינו עניין לכאן, ור' לוי הזכירו משום שהגמרא מתייחסת לייסורים שהביא השטן על איוב כדי שלא ישכחו את זכותו של אברהם אבינו.
[13] מדרש שמואל, ה; ילקוט שמעוני, רמז פד. "נשתכרה" פירושו: "נעשו רעבים עד שישכרו עצמם לעבודה בעבור לחם" (רש"י שמואל א ב, ה). חדלו - חדלו להיות רעבים.
[14] חזקיהו לא רצה לשאת אשה, כי ידע שיצא ממנו מנשה הרשע. ישעיהו אומר לו שאסור לאדם להתערב ולערוך את חשבונו של הקב"ה, ועליו לקיים את מצוות התורה כאשר צווה!
[15] לכן העניש ה' את פרעה ואת אשור למרות שהיו שליחיו ומקיימי רצונו בהענשת עם ישראל, כי הם פעלו בבחירתם החופשית ולא משום שרצו להיות שלוחי הא‑ל. וזה הכלל הידוע "מגלגלין זכות על ידי זכאי" (שבת לב, ע"א). יוסף אמר לאחיו "לא אתם שלחתם אותי הנה כי הא‑לוהים" (בראשית מה, ב), ואף על פי כן ברור שהאחים פעלו מבחירה חופשית וייענשו על המכירה.
[16] ראה הגדרת הפועל פק"ד במילון אבן שושן: "1. צווה, נתן פקודה, מסר הוראה; 2. ספר, מנה; 3. מינה, הטיל תפקיד; 4. זכר".
[17] עיין משנה, ראש השנה ד, ה ובגמרא ראש השנה לב, ע"א.
[18] ואלו הן: "עלץ לבי בה' רמה קרני בה'...אין קדוש כה'...כי א‑ל דעות ה'...ה' ממית ומחיה...ה' מוריש ומעשיר...כי לה' מצוקי ארץ...ה' יחתו מריביו...ה' ידין אפסי ארץ". ועיין בירושלמי (ברכות ד, ג) המסיים: "וכתיב בסופה 'ה' ידין אפסי ארץ'" - רמז שביום הדין יש תשע אזכרות.
[19] בגמרא כתוב ש"חזר הקב"ה והודה לו לאליהו, דכתיב 'ואשר הרעותי'", כביכול ה' הרע לעם. בהמשך הגמרא שם מובא שגם משה הטיח דברים כלפי מעלה.
[20] השווה לחוצפה שבטיעון אנשי נינוה "ויקראו אל א‑לוהים בחזקה" (יונה ג, ח), ולדרשת הירושלמי "העמידו עגלים מבפנים ואמותיהן מבחוץ ואמרו אם אין אתה מרחם עלינו לא נרחם עליהם...מהו 'בחזקה'? אר"ש בן חלפתא, חציפא נצחא לכשירה" (תענית ב, א).
[21] המקור בפסיקתא רבתי, פ"ג. ועיין בהערות הרב שעוועל לרש"י כאן.
[22] לסוגיית זיהוי מקום קבורת רחל, עיין דעת מקרא, שמואל א י, ב והערה 55 שם.
[23] עיין תרגום ורש"י, בראשית כג, ב.
[24] בראשית רבה עד, ג. המדרש עצמו אינו מגיב לשאלת ר' יוסי, אולם בפירוש עץ יוסף שם הסביר את דעת רב יודן: "ואף שבקריאה גם כן רחל קודמת? עם כל זה הייתה ראויה לחלוק כבוד ללאה שהיא גדולה ממנה".
[25] רחל "מתה בת שלושים ושש שנה" (סדר עולם רבה, ב. מובא באישי התנ"ך, עמ' שפט).
[26] זוהר עם פירוש ותרגום הסולם, ויצא, אות רצג ואות רמז. בסוגיה זו הארכתי בספרי הסתרים באסתר, עמ' 288 ואילך.
[27] המלבי"ם פירש שרחל היא אכן רחל אמנו, אבל את ההמשך לא פירש כחז"ל אלא כתב שפעולתך - "מה שאת מתפללת בעדם" ולא מסירת הסימנים.
[28] פתיחתא דאיכה רבתי, אות כד. וכן בפסיקתא רבתי, פג. וראה רש"י, בראשית מח, ז ד"ה "ואני בבואי מפדן". רש"י, רד"ק ומצודות מביאים את דברי המדרש בפירושם לפסוקנו.
[29] וכן בבא בתרא קצג, ע"ב. תרגום חופשי: אמר לה, הינשאי לי, אמרה לו כן, אבל אבא רמאי הוא ולא תוכל לו. אמר לה, אחיו אני ברמאות. אמר לה, ומה רמאותו? אמרה לו, יש לי אחות מבוגרת ממני ולא יתן לי להינשא לפניה. נתן לה סימנים. וזה שכתוב ויהי בבוקר והנה היא לאה, משמע שעד הבוקר לא [ידע] שזאת לאה? אלא מתוך הסימנים שמסרה רחל ללאה לא ידע עד הבוקר. רש"י מביא את דברי הגמרא בבראשית לו, כה.
[30] רמ"ע מפאנו, עשרה מאמרים, מאמר חקור דין, ד, יז. ועיין מ' רייז, צניף מלוכה, עמ' קלו; ועיין שם עמ' קלב ואילך, הרחבת דברים בעניין "חטא הקנאה ומלכות ישראל".
[31] וכן פסק הרמב"ם: "וכן אסרו חכמים שלא ישמש אדם מיטתו, ולבו מחשב באשה אחרת" (הל' איסורי ביאה כא, יב); וכן פסק בשו"ע או"ח רמ, ב וזה פגם הנקרא "ממזר דמחשבה".
[32] ועיין ספרי הסתרים באסתר, עמ' 285.
[33] וזה מתאים גם להמשך הגמרא שם, "זכתה ויצאה ממנה אסתר". גם באסתר הצניעות אינה צניעות של קדושה, שהרי הכריזה "וכאשר אבדתי אבדתי" - והלכה ברצון אל המלך, אלא צניעות של ענוה ושתיקה. ואכן כך מצאנו במדרש: "אין אסתר מגדת - מלמד שתפסה שתיקה בעצמה כרחל זקנתה שתפסה פלך של שתיקה, עמדו כל גדולי זרעה בשתיקה" (אסתר רבה ו, טז).
[34] "בצפרא והנה היא לאה. אמר לה, מאי רמאיתה בת רמאה? לאו בלילה קרינא רחל, ואת ענית לי? אמר ליה אית ספר דלית ליה תלמידים? לא כך הוה צווח לך אבוך עשיו, ואת ענית ליה?" (בראשית רבה ע, יז).
[35] על פי משלי "ועל כל פשעים תכסה אהבה" (י, יב).
[36] גם רבקה פעלה בניגוד לרצון בעלה בפרשת הברכות, אבל שם היה לה ציווי מפורש מה' לעשות כן. עיין תרגום אונקלוס: "'עלי קללת בני' - לי אתאמר בנבואה" (בראשית כז, יג).
[37] נתונים אלה שאבתי מערך 'אפרים', בקונקורדנציה חדשה לתנ"ך של א' אבן שושן.
[38] במניין באי הארץ שבפרשת פנחס נמנו המספרים הבאים: יהודה 76,500; דן 64,400; יששכר 64,300; זבולון 60,500; אשר 53,400; מנשה 52,700; בנימין 45,600; נפתלי 45,400; גד 40,500; אפרים 32,500; שמעון 22,200.
[39] זה נגזר ממספר האנשים הקטן של השבט, כמחצית משבטים אחרים. עיין במפת חלוקת הארץ לשבטים, למשל, בדעת מקרא יהושע, עמ' קצה.
[40] נמשי= מנשי, וחז"ל דרשו שאפרים קדם למנשה במלכים, "ירבעם משל אפרים, ויהוא משל מנשה" (בראשית רבה צז, ז).
[41] רד"ק ורלב"ג במקום. ובדעת מקרא מפנה לשופטים יב, ה:"והיה כי יאמרו פליטי אפרים אעבורה, ויאמרו לו אנשי גלעד האפרתי אתה?".
[42] "כמו בפסוק הקודם, ונגזרה המילה מן 'נצר' שעניינו נטע, גזע, ענף כמו 'ונצר משרשיו יפרה' 'נצר מטעי'" (דעת מקרא).
[43] ואברבנאל כתב: והפירושים האלה את כולם ישא הרוח, אבל אמיתת העניין הוא שהנוצרים הם הרומאים בני אדום...בהר אפרים שהוא אשר יכבשו ראשונה ויאמרו בזדון לבם קומו ונעלה ציון ללוכדה".
[44] עיין נ' ליבוביץ ("הוראת הפטרת יום ב' של ר"ה", בתוך מעיינות מאסף לענייני חנוך והוראה, ימים נוראים, א, עמ' 150-149) הדנה בשאלה על איזו תקופה מדבר ירמיהו בנבואתו. מומלץ לקרא את המאמר כולו העוסק בהיבטים רבים של הפטרתנו.
[45] ודעת מקרא הפנה לפסוק "הוא יקראני אבי אתה, אלי וצור ישועתי. אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ" (תהילים פט, כז-כח).
[46] וכעין זה פירשו המלבי"ם ומצודת דוד שאפרים מכוון לעשרת השבטים בנגוד למלכות יהודה שגלתה וחזרה לארצה.
[47] כגון "כי דברנו בה' ובך" (במדבר כא, ז); "וידבר העם בא‑לוהים ובמשה" (במדבר כא, ה); "ותדבר מרים ואהרן במשה" (במדבר יב, א) - כולם לשון דיבור לגנאי.