בספר מיכה (ו, ה) נצטווינו לזכור את מעשה בלעם - "עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה'". מדוע חשוב כל כך לזכור זאת, עד כדי כך שרצו לקבוע את פרשת בלק בתוך קריאת שמע, אלא שמשום טורח ציבור לא קבעוה (עיין ברכות יב ע"ב)?

שאלה נוספת: עם ישראל יצא ממצרים בניסים גדולים, באותות ובמופתים אשר שמעו את שמעם בכל ארצות תבל, ואף בלעם משתומם ומתפלא על הניסים הגדולים, ואף משבח את הצניעות והקדושה השורה במחנה ישראל. כיצד ייתכן שדווקא במצב רוחני כה נעלה חוטא העם בחטא החמור עם בנות מואב. ולא רק מדלת העם, אלא נשיא שבט בישראל, שעושה נבלה זו בפרהסיא, לעיני כל. כיצד נפלו ישראל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא?

חז"ל מפליגים במדרגת נבואתו של בלעם, עד שאמרו על הפסוק "לא קם נביא עוד בישראל כמשה" – "בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ואיזה? זה בלעם" (ספרי וזאת הברכה, שנז). כח אדיר היה בפיו לשנות סדרי בראשית ולשדד מערכות טבע, ומה עושה אותו רשע? לוקח את כל כוחותיו ומנתב אותם לצד הטומאה - לקללה. לא זו בלבד, אלא שבכל מקום מחפש הוא אחר הרע והחיסרון, ועל כן בלק לוקח את בלעם ממקום למקום, כדי שימצא את החיסרון של עם ישראל. אכן, לאחר חיפוש מחיפוש מוצא בלעם את הרפיון של עם ישראל ומפיל אותם בשיטים, כיון שזו הייתה מטרתו וכוונתו בכל מעשיו – לנסות להפיל ולדרדר את עם ישראל לבאר שחת ולבור תחתיות.

לא זו דרכינו, בני אברהם יצחק ויעקב. אנו מנסים בכל מקום לראות את הדברים הטובים והחיוביים, לנסות לרומם את האדם גם ממצב שפל ונדכא על ידי היתפסות לנקודה הטובה שנותרה בו, ודווקא את הדברים שאינם כ"כ טובים לנסות להעלים ולמחוק, עד שהטוב יעלה ויצוץ מעל פני השטח. אלו הם דברי חז"ל במסכת אבות (ה, יט) על ההבדל בין תלמידיו של אברהם אבינו – שיש בידם 'עין טובה', לתלמידיו של בלעם הרשע – בעלי 'עין רעה'.

אנו מצווים לדון את האדם לכף זכות, ובכך לגלות את הדברים הטובים החבויים בעמקיו, כאדם החוצב בהר ומגיע לאוצרות תבל. מקובל לומר בשם השרף מקוצק על דברי המדרש שקַיִן לא ידע מהיכן יוצאת הנשמה, ולכן פצע את הבל בכל גופו – שאנו, אמנם יודעים היטב מהיכן הנשמה יוצאת, אך אין אנו יודעים מהיכן היא נכנסת... כלומר: לא נוכל לדעת כיצד אפשר לרומם יהודי ממצבו הירוד ולהעלותו על דרך המלך, וצריך לנסות בכל דרך.

חיזוק לדברים אלו מצינו בדברי רש"י על הפסוק: "וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ אֱ-לֹהִים" (כד, ב). וז"ל: "וישא בלעם את עיניו - בקש להכניס בהם עין רעה... שוכן לשבטיו - ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין... ותהי עליו רוח אלהים - עלה בלבו שלא יקללם". בלעם מנסה להכניס בישראל עין הרע בכל כוחו, אולם כאשר הוא רואה את קדושתם של ישראל הבין שאין לו מקום להיאחז בו ולמשוך משם את הקללה.

מאין הגיעה מדה פסולה זו לבלעם הרשע? מדוע ניצל את דרגתו הנבואית לדברים שליליים כל כך?

הביאור הוא, שבבלעם היתה את מידת הגאוה – רוח גבוהה, וכן את מידת התאוה – נפש רחבה. מי שמחפש תדיר כיצד להתכבד יותר ויותר, ואפילו אם יהיה זה כרוך בקלון חבירו או בקללתו. אין באפשרותו להתעלות טפח מעל הקרקע ולצאת מד' אמותיו לטובת הכלל. בניגוד גמור, אצל עם ישראל - "הבוחר בנביאים טובים", הקב"ה בחר באנשים טובים שיהיו נביאיו - שרוצים להיטיב לבניו ולעזור להם, להסתכל על כל אחד בעין טובה ולדונו לכף זכות.

היות ועין רעה היא קטלנית, עד שכל אחד יכול להינזק ממנה (עי' ב"מ קז ע"ב), הורונו חז"ל שעלינו להיזכר בכל יום ויום ברצונו של בלעם להטיל בנו עין הרע. המסר העולה מפרשה זו: אדם צריך להיזהר מאד בהתבוננותו על הבריות, ולהשתדל לא להיות מתלמידיו של בלעם הרשע אלא מתלמידיו של אברהם אבינו.

כאשר אדם שומר ושולט על עיניו, זוכה למדרגת יוסף הצדיק (עי' ב"ב קיח ע"ב ורשב"ם שם) וממילא אין עין הרע שולטת בו. אולם כאשר מתיר לעצמו להביט במקומות האסורים - עיניו שולטות בו, ולכן גם עין הרע יכולה לשלוט בו ח"ו.

כך ישראל, כל זמן ששמרו על קדושתם ולא היו פתחיהם מכוונים כדי שלא יביטו באהל חבריהם – לא שלטה בהם עין הרע, אולם ברגע שהביטו בבנות מואב והתקרבו אליהם, התירו לעצמם להביט במקומות האסורים ולכן העין שלטה עליהם, וממילא יכולה לשלוט בהם עין הרע.

במדרש תנחומא (וזאת הברכה, סימן א) מודגש בצורה זו הניגוד בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם: עינו של בלעם הייתה צרה בישראל, ואף כאשר ברכם - עשה זאת בקימוץ, ומשה לעומתו שמח לברך את ישראל, ועשה זאת ברוחב לב. המדרש מביא את הפסוק במשלי "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ" (כב, ט) ודורש אותו על משה: "אל תקרי 'יבורך', אלא 'יְבָרֵךְ'". משמעות הדרשה היא: מי שרואה בכל דבר את הטוב, מיד עולה במחשבה לפניו לברך את העומדים סביבו, וכיון שהוא מברך את האחרים מיד הוא עצמו מבורך, ולכן נכתב "הוא יבורך" - כי על ידי שהוא טוב עין הוא מברך, ועל ידי שהוא מברך הוא מבורך.

(פורסם באשכולות 344 - בלק תשע"ה)

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion