(שוכתב ע"י הרב משה אמסלם שליט"א)

עיון בפרשת אמור

בין המועדות המוזכרים בפרשתינו מופיע גם חג השבועות, אלא שציונו של חג השבועות חריג בכך שאין תאריך מדוייק בו עלינו לחוג את חג השבועות בניגוד ליתר המועדות בהם מצויין תאריך החג בדיוק (ובחמישה עשר יום לחודש הראשון, באחד לחודש השביעי וכו').

כמו-כן, אנו מוצאים שחג השבועות מובא כנספח לספירת העומר "וספרתם לכם ממחרת השבת... שבע שבתות תמימות תהיינה... והקרבתם מנחה חדשה לה'..." (ויקרא כג', טו'-טז') וזאת בניגוד ליתר המועדות שזכו לפרשיה עצמאית ומוגדרת.

ועכ"פ מבואר – שחג השבועות אינו מוצמד לתאריך מסויים אלא הוא מותנה בסיום ספירת העומר.

ובפירושו של רבינו בחיי מובא:

" 'עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום' – כבר ידעת שאין הספירה אלא מט' ועל כן תמצא טעם במילת 'תספרו' ואינה דבקה למילת 'חמישים' (יום) אבל 'חמישים' דבק ל'והקרבתם'.

כי הספירה מט' והקרבן ביום חמישים שלא הזכירה תורה חג שבועות ביחוד כשאר החגים ושיאמר כן: בחודש השלישי בשישי בו חג השבועות כמו שאמר בפסח: 'ובחמשה עשר יום לחודש הזה חג המצות' (ויקרא כג', ו'), בא ללמד כי הוא חג נגרר אחר מצות העומר ומט' יום הספורים בין ראשון של פסח עד השבועות, הנה הם כחול המועד בין ראשון של סוכות ושמיני עצרת".

וכן מצאנו בגמרא במסכת ר"ה דף ו':

 "כדתני רב שמעיה עצרת פעמים ה', פעמים ו', פעמים ז', הא כיצד? שניהן מלאין – חמשה, שניהן חסרין – שבעה, אחד מלא ואחד חסר – ששה".

וגמ' זו עוסקת בתקופה שקידשו את החודש ע"פ הראיה ועל כן התאריך של חג השבועות היה משתנה ע"פ חיסור ומילוי החודשים.

משא"כ חג הפסח, חג הסוכות ויתר המועדות – שהם קבועים ללא תלות כלשהיא, וכן מדוייק מלשון השו"ע באו"ח סי' תצ"ד סעיף א': "ביום חמישים לספירת העומר הוא חג השבועות" ולמרות שהשו"ע נכתב בתקופה שכבר נקבע הלוח וחג השבועות חל תמיד בו' בסיון – נקט השו"ע בלשון הנ"ל להשמיענו את יסוד התלות של חג השבועות בספירת העומר, ומעניין הוא – שאת תאריכי יתר המועדות השו"ע כלל לא מציין.

וע"פ הנחתינו – שחג השבועות תלוי בסיום הספירה – יובנו דברי המשנה במסכת ר"ה דף יח': "על ששה חודשים השלוחין יוצאין על ניסן מפני הפסח, על אב מפני התענית, על אלול מפני ר"ה, על תשרי מפני תקנת המועדות, על כסליו מפני חנוכה, ועל אדר מפני הפורים, וכשהיה ביהמ"ק קיים יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן".

ולכאורה צ"ע – מדוע לא יצאו השלוחים על סיון מפני חג השבועות?

ולדברינו מבואר – שכן היציאה בניסן מפני הפסח מספיקה לבירור מועד חג השבועות, שכן חג השבועות תלוי בספירת העומר, וז"ל התוס' שם ד"ה "על ניסן": "אבל על סיון מפני עצרת לא צריך דבעומר הדבר תלוי כדאמרינן לעיל (דף ו': ) דתני רב שמעיה עצרת פעמים חמשה פעמים ששה פעמים שבעה".

כמו כן, נוכל להבין את דברי הרמב"ם בפרק יג' מהל' קידוש החודש הלכות יא'-יב' וז"ל:

"כל מקום שהיו השלוחין מגיעין היו עושין את המועדות יום טוב אחד ככתוב בתורה, ומקומות הרחוקים שאין השלוחים מגיעין אליהם היו עושין שני ימים מפני הספק לפי שאינם יודעים יום שקבעו בו בית דין ראש חודש איזה יום הוא . יש מקומות שהיו מגיעין אליהן שלוחי ניסן ולא היו מגיעין אליהן שלוחי תשרי, ומן הדין היה שיעשו פסח יום טוב אחד שהרי הגיעו  אליהן שלוחין וידעו באיזה יום נקבע ראש חודש ויעשו יום טוב של חג הסוכות שני ימים שהרי לא הגיעו אליהן השלוחין וכדי שלא לחלוק במועדות התקינו חכמים שכל מקום שאין שלוחי תשרי מגיעין שם – עושין שני ימים  אפילו יום טוב של עצרת".

ולכאורה צ"ע – מהו "אפילו יום טוב של עצרת" – הרי שבועות נחוג בו' בסיון ואם שלוחי תשרי לא היו מגיעים כדי להודיע על חג הסוכות – שהוא בטו' בתשרי – ק"ו שלא יגיעו השלוחים להודיע על חג השבועות?

ולדברינו – דברי הרמב"ם מיושבים – שכן בחג השבועות בעצם לעולם לא היו צריכים לעשות יו"ט שני מפני שמועדו תלוי בספירת העומר שתלויה בחג הפסח, ואת תאריכו של חג הפסח ידעו כבר ע"פ שלוחי ניסן, וא"כ כל מה שעושים יו"ט שני בחג השבועות הוא רק כדי שלא לחלוק במועדות.

מהו הרעיון הפנימי בכך שחג השבועות תלוי בספירת העומר?

ע"פ פשט הפסוקים מבואר שהספירה צריכה להיות שבע פעמים שבעה ימים וכמו שנאמר: "שבע שבתות תמימות תהיינה" (ויקרא כג', טו'), וצ"ע – מהו הרעיון הגלום במספר שבע?

ובפרשתנו, (ויקרא כב', כז') נאמר: "שור או כשב או עז כי יוולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה'". ורבינו בחיי מבאר בפרשת שמיני (ויקרא ט', א'): " 'ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל' – חנוך כהונה גדולה ביום שמיני כולל עוד טעם אחר, והוא שמצינו שרוב ענייני המשכן והמקדש סובבים על חשבון שמונה, שהרי בגדי כהן גדול היו שמונה, ואלו הן: ציץ וחושן ואפוד ומעיל וכתונת תשבץ, מצנפת ואבנט ומכנסי בד. בושמי שמן המשחה והקטורת היו גם כן שמונה: בשמן המשחה ארבעה: מור וקינמון וקנה וקדה. ובקטורת ארבעה: נטף ושחלת וחלבנה ולבונה. גם הבדים היו שמונה: שני בדי הארון ושנים לשולחן, ושנים למזבח הזהב, ושנים למזבח העולה. גם הקרבנות שהיו מקריבים לא הוכשרו ליקרב כי אם אחר שמונה ימים, הוא שכתוב- 'ומיום השמיני והלאה ירצה'. גם השיר שהיו הלויים אומרים על הקרבנות היו שמונה לחנין: למנצח על נגינות, על מחלת, על עלמות, המשא על הנחילות, על השושנים, על הגיתית, על השמינית.

היום השמיני הזה ראש חודש ניסן היה שבו הוקם המשכן ונטל עשרה עטרות, כלומר עשר מיני כבוד ומעלה נתקבצו באותו יום".

ומבואר – שהמספר שמונה חוזר ונשנה בענייני המשכן והמקדש.

וכך מסביר זאת בעל ה"כלי יקר" (ויקרא ט', א'): " 'ויהי ביום השמיני' – זה יום שמיני למילואים. נראה מזה שגם יום זה הוא מכלל ימי המילואים שקדמו לו וזה אינו, שהרי הכתוב אומר (ויקרא ח', לג') 'כי שבעת ימים ימלא את ידכם'? ואע"פ שיום זה מילואים לחנוכת המזבח מ"מ מה ענין חינוך אהרן ובניו לחנוכת המזבח?

ואולי לפי שרצה לומר כי בעצם היום ההוא נראה ה' אליהם ולא בימים הקודמים, על כן הוצרך ליתן טעם מה יום מיומים לפי שהיה יום זה שמיני דבר זה גרם לו קדושה ביתר שאת, כי כל מספר שבע – חול ומספר שמיני – קודש, כדעת המדרש (ילקוט שמעוני שמות רמא', טו') האומר שכל קילוסו של משה היה באז, 'ומאז באתי לדבר בשמך' (שמות ה', כג') 'אז ישיר משה...' (שם טו', א') כי אז היינו אחד רוכב על שבע והוא להשליט את השם יתברך על כל שבעה כוכבי לכת ועל כל הנמצאים שנתהוו בשבעת ימי בראשית, ועל כן נראה להם ה' בים זה דווקא מצד היותו שמיני כי מספר זה מיוחד אליו יתברך. וזה טעם הקרבן שאינו מרוצה כי אם מן יום השמיני והלאה וזה טעם שהמילה שבשמיני דוחה השבת שבשביעי כי הרוחני דוחה הגשמי".

ומתבאר – שהמספר שבע עניינו חול, ומספר שמונה עניינו קודש. ולכאורה צ"ע – הרי השבת היא בכלל המספר שבע וכיצד נאמר על השבת שעניינה הוא חול?

וצריך לומר – שכוונת הכלי יקר ללמדנו שהמספר שמונה מסמל את כל הקשור לעולמות העליונים, והן אמנם נכון שגם בעוה"ז יש קדושה כקדושת השבת, היום השביעי – אך עדיין זו קדושה בתוך עולם הטבע, ואף שהשבת היא "מעין עולם הבא" – הרי שהיא עדיין שייכת לעוה"ז.

ואגב אורחא נציין את דברי המשנה ביומא פרק ה' משנה ג' (המופיעים בתפילת יהו"כ) המציינת את סדר ההזאות של הכה"ג "אחת למעלה ושבע למטה" – וזהו הרעיון של "אז", השבע – בעוה"ז, ואחת – מעל העוה"ז.

ועפ"ז נבאר את ענייננו.

התורה קדמה לעולם, התורה מסמלת את העניין העל טבעי, העולם הזה מסמל את העניין הטבעי. וכשאנו מצווים לספור שבעה שבועות המשמעות היא כל האפשרויות של ענייני עוה"ז ורק כאשר הסתיימו שבעת השבועות ואנו עולים במדרגות העוה"ז – עד שמגיע השבוע השמיני – שאז ניתנה התורה, שהיא ההתגלות מעל לעולם הטבע.

וכן כתב המהר"ל בתפארת ישראל פרק ב':

"הפעולות האלוקיות שהם מצוות התורה הם ראויים לאדם לפי מדרגת נפשו האלוקית שהיא בקירבו, והפעולות האלו הם השלמת האדם שבהם יושלם עד שהוא הבריאה אשר בה רצון בוראו... כי מצד שיש בו נפש אלהי שיש בו הכנה אלהית לכך אין השלמתו בדבר שהוא טבעי אבל השלמתו בתורה ובמצוה שהוא על הטבע ודבר זה מבואר במקומות הרבה שמצוות התורה הם יותר במדרגה ובמעלה מן הטבע.

ובמזמור תהילים יט', ב': 'השמים מספרים כבוד אל' ואח"כ התחיל לומר 'תורת ה' תמימה' (שם ח') עד סוף המזמור. ויש מן תחילת המזמור עד תורת ה' תמימה שבעה פסוקים ואח"כ תורת ה' תמימה. כי הנהגת הטבע נברא בשבעה ימי בראשית ואלו התורה היא על הטבע והיא מדרגה שמינית. ועל פי טעם זה מזמור (קיט', א') 'אשרי תמימי דרך'  שהוסד על התורה, יש בו שמונה אלפ"א בית"א שהתורה היא מדרגה שמינית שהיא על הטבע שנברא בשבעת ימי בראשית, וכן כל דבר שהוא על הטבע והוא תיקון מה שחסר הטבע הוא אחר השבעה.

וזה טעם מילה בשמיני כי האדם מצד הטבע נברא עם הערלה והוא פחיתות הטבע, והמילה היא תיקון הטבע, ולפיכך תיקון הזה הוא ביום השמיני לפי שהוא אחר הטבע שנבראת בששת ימי בראשית, ומעתה תדע כי המצות שהם הפעולות האלוהיות והם מעשה האדם יגיע בהם האדם למדרגה שהוא על הטבע...".

וכשם שמימי עולם אנו חיים בעולם השבע – הוא עולם הטבע – כך בשנות השמיטה אנו חיים במעגלים של שבע שנים עד שמגיעה שנת היובל – בתום שבעה מחזורים של שבע שנים.

וע"פ דברינו – היובל שייך לעולם העל טבעי, וכך חג השבועות שהוא ביום החמישים – הוא בעצם בבואה של שנת היובל והוא מסמל את העולם העל טבעי והוא הזמן הראוי למתן תורה.

מלבד הפירוש הנ"ל, ישנה משמעות נוספת ליום החמישים לספירת העומר שבו ניתנה התורה. הרמב"ן  בהקדמתו לפירושו על התורה מביא:

"וכבר אמרו רבותינו (במסכת ר"ה דף כא':) חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולן נמסרו למשה חוץ מאחד, שנאמר- 'ותחסרהו מעט מאלוקים' (תהילים ח', ו') ואמר כי בבריאת העולם חמישים שערים של בינה כאלו נאמר שיהיה בבריאת המחצב שער בינה אחד בכוחו ותולדותיו, ובבריאת העופות שער אחד, וכן בבריאת השרצים ובריאת הדגים ויעלה אחר זה לבריאת בעלי הנפש המדברת שיתבונן סוד הנפש וידע מהותה וכחה בהיכלה ויגיע למה שאמרו (היכלות רבתי א', ג') גנב אדם יודע ומכיר בו, נואף אדם יודע ומכיר בו, נחשד על הנדה יודע ומכיר בו, גדולה מכולן שמכיר בכל בעלי כשפים ומשם יעלה לגלגלים ולשמים וצבאיהם כי בכל אחד מהם שער חוכמה אחר שלא כחכמתו של חבירו, ומספרם מקובל להם על הקבלה, שהם חמישים חוץ מאחד. ואפשר שיהיה השער הזה בידיעת הבורא יתעלה שלא נמסר לנברא... והמספר הזה רמוז בתורה בפירוש בספירות העומר ובספירת היובל כאשר אגיד בו סוד... וכל הנמסר למשה רבינו בשערי הבינה הכל נכתב בתורה בפירוש או ברמיזה בתיבות או בגימטריאות...".

נמצאנו למדים – שהשער החמישים הוא האלוקות עצמה. וא"כ – בחג השבועות אנו זוכים לקלוט מהארת האלוקות עצמה וזוהי התורה שמלמדת אותנו את גדולתו וקדושתו של ה' יתברך ועל פי יסוד זה מבאר בעל ה"שפת אמת" בביאורו בענייני חג השבועות: " 'וביום הביכורים' (במדבר כח', כו') – דאיתא נ' שערי בינה נבראו וכולם נמסרו למשה חוץ מאחד שנאמר (תהילים ח', ו') 'ותחסרהו מעט...' פירוש – שאין באפשרות האדם להשיג למעלה בשער הנ' אך אחר כלות השגת האדם ניתן במתנה הארה גם משער הנ' והוא מתן תורה בחג הזה.

והעניין – יתכן לפרש על פי מה שכתב האר"י ז"ל כי ביציאת מצרים היה עד מט' שערי טומאה והקב"ה וברוך שמו הקדים להצילנו קודם שנכנסו למעלה, אם כן מובן כי אין בכוח האדם להיות בניסיון יותר ממט' שערי טומאה. וזה לעומת זה עשה.

כי באמת כח שיש לאדם להשיג בשערי קדושה הוא ע"י התגברות על שערי טומאה. וכפי שהיינו בגלות מצרים ויצאנו מאלה השערי טומאה כך זכינו מידה במידה למט' שערי בינה. אך כתיב (בראשית מו', ד') 'אנוכי ארד עמך... אעלך גם עלה'.  'אעלך' – על מט' שערים כנ"ל מידה במידה. 'גם עלה' – הוא תוספת לשער הנו"ן שהוא מתנה. ולכן זה השער נקרא ביכורים שהוא בהתחדשות תמיד. דשם אין הסתר והתנגדות כנגדו כיון שאין כח האדם לבוא לניסיון במקום גבוה כזה וכל הסתרות הם רק כדי ליתן שכר לצדיקים וכו'. ולכן המצוה שתי הלחם חמץ תיאפנה (ויקרא כג', יז') כיוון ששם הכל טוב ושם יש ביטול יצר הרע...".

נמצאנו למדים – שלמט' שערים יש יכולת בידי האדם אך לשער הנ' זקוק האדם למתנה אלוקית והיינו – מתן תורה.

וב"אור החיים" (שמות ג', ח') מבאר מספר שאלות הקשורות לגלות מצרים, וז"ל:

"...לצד שעדיין לא הגיע הזמן היה ה' מלביש הזמן ההוא להשביעם מרורות ביני וביני עד שהגיע הזמן וגאלם מיד בלא שום עיכוב. ואם תאמר – ומה בכך אם היה ה' גואל אותם קודם זמן זה? עוד – למה ה' הוציאם בזיבולא בתריתא בזמן שאם היו מתעכבים קצת היו נלכדים עד שהוצרך למהר 'ולא יכלו להתמהמה' (שמות יב', לט') והיה לו להוציאם בזמן מרווח? הנה למה שקדם לנו כי עיקר הגלות הוא לברר הניצוצות שנטמעו בנ' שערי טומאה... כי אם היה מוציאם קודם זה היו מפסידים בירור החלק ההוא. ותדע שעם ה' השיגו בבחינת כללותם הכלול במשה שנתייחס בשם עמו השגת מט' שערי בינה וטעם שלא השיג שער החמישים, הוא לצד שאין המושג אלא בהשתדלות המשיג, ולצד שישראל לא נכנסו בנ' שערי טומאה לברר אותו לא השיגו בחינת הקודש שכנגדו. והבטיחנו כי לעתיד לבא ישפיע בנו אל עליון תורת חיים שבשער החמישים, והשגתה היא באמצעות הגלויות ובפרט בגלות האחרון אנו משיגים הדבר".

ומוסיף בעל "אור החיים" ושואל:

"וטעם שנסתכנו ישראל במצרים בבירור שער הנ' לצד שלא היו בני תורה, מה שאין כן דורות האחרונים באמצעות תורתם ישיגו ליכנס לשער הנ', ולהוציא בלעו מפיו, ואז ספו תמו בחינת הטומאה. ומעתה – כל שהיה ה' מוציא ישראל קודם זמן כל שהוא היו מתמעטים הבירור, והיו מתמעטים במושג, ולזה הוציאם בנקודה האחרונה של מט' וקודם שנכנסו לשער הנ', והוא אומרם ז"ל (מכלתא בא) וגאלם מיד".

נמצאנו למדים – שיום מתן תורה שייך לשער ה-חמישים של הקדושה ומתוך התורה אנו זוכים להארה אלוקית עליונה, ועל כן דווקא ביום ה-חמישים אנו זוכים למתן תורה שבאמצעותה ניתן להשיג את השער ה-חמישים.