כי תצא למלחמה

כי תצא למלחמה

הרב אריה שטרן

(שוכתב ע"י הרב משה אמסלם שליט"א)

בפירושי התורה אנו מבחינים בין, הפשט, הרמז, הדרש והסוד (הפרד"ס). בעיוננו נעסוק בפירוש הפסוקים על-פי הרמז. פרשתינו פותחת בפסוקים הבאים: "כי תצא למלחמה על אויבך ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה ולקחת לך לאישה והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה ועשתה את ציפורניה . והסירה את שמלת שביה מעליה וישבה בביתך ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים ואחר כך תבוא אליה ובעלתה והיתה לך לאישה" (דברים כא', י'-יב').


ויש לדייק ראשית, מדוע נאמר "כי תצא לַמלחמה" שמשמעו- המלחמה הידועה ולא נאמר "כי תצא לְמלחמה"?


ועוד, צ"ע מדוע הוזכר שהמלחמה היא "על אויבך" - הרי זה פשוט שמלחמה עושים עם אויבים?


כמו כן, יש לברר מדוע נקטה התורה לשון יציאה למלחמה ולא סתם כי תעשה מלחמה עם אויבך? ושמא יש לומר שהתורה התכוונה להבחין בין מלחמה שמתרחשת בארץ ("וכי תבאו מלחמה בארצכם"- במדבר י', ט') ובין מלחמה שאנו צריכים לצאת מן הארץ כדי להלחם באויבנו.


הפסוק מוסיף "ונתנו ה' אלוקיך בידך" (שם פס' י')- וצ"ע - אם תוצאות המלחמה ידועות מראש- מהו הצורך לצאת למלחמה? וע"כ קמ"ל הפסוק שעלינו להשתדל בעצמנו כדי לזכות בישועה.


בפתיחת עיוננו בביאור הרמז של פסוקי פרשתנו נביא את פירושו של בעל חובת הלבבות בשער היחוד והמעשה בפ"ה ביחס למלחמת האדם עם יצרו. וזה לשונו:


"ואמרו על חסיד שפגע אנשים שבים ממלחמת אויבים ושללו שלל אחר מלחמה חזקה אמר להם: שבתם מן המלחמה הקטנה שוללים שלל התעתדו למלחמה הגדולה, אמרו לו: ומה היא המלחמה הגדולה? אמר להם: מלחמת היצר וחייליו. ומן התימה אחי כי כל אויב שיש לך כשתנצח אותו פעם ושתים ירף ממך ולא יעלה על לבו להלחם בך, לדעתו יתרון כוחך על כוחו, והוא מתייאש מנצח אותך ומגבור עליך אבל היצר אין מספיק לו ממך ניצוח פעם ומאה פעמים בין שניצח אותך בין שנצחתו כי אם ינצח אותך- ימיתך, ואם תנצחהו פעם אחת- יארוב לך כל ימיך לנצח אותך".


ומבואר- שמלחמת היצר הרע קשה יותר לאדם ממלחמתו נגד האויבים הקמים עלינו להורגינו.


והטעם הוא - כי אין ניצחון מוחלט במלחמת היצר שכן עד סוף ימיו מצוי האדם במלחמה מתמדת. המהר"ם אלשיך בספרו "תורת משה" מאריך בביאור הטעם שמלחמת היצר קשה יותר, ומבאר שבמלחמת היצר אין כוונתינו להשמידו ולהכריעו עד הסוף שכן אנו מעונינים להשתמש ביצר הרע לכיוון החיובי ולכן זוהי מלחמה קשה ממלחמת האויבים שמגמתינו היא להכניעם עד תומם.


ומוסיף האלשיך - שהנה ידוע שבמלחמת האויבים נגד ישראל, הקב"ה הוא הנלחם לנו בבחינת "ה' איש מלחמה", וכמו שמצאנו במלחמת החשמונאים כנגד היוונים שמעטים וחלשים ניצחו רבים וגיבורים. מה שאין כן מלחמת האדם ביצרו שכן "הכל בידי שמים- חוץ מיראת שמים" (ברכות לג':). ואומנם מצאנו ש"הבא ליטהר מסייעין אותו" (שבת קד'.) אך מכל מקום עיקר המלחמה מוטלת על האדם בעצמו ורק אז הקב"ה מסייעו.


בגמרא מסכת ברכות דף ז' מובא: "ואמר ר' יוחנן משום רשב"י קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג מגוג שנאמר (תהילים ג'): "מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו" וכתיב בתריה (שם) "ה' מה רבו צרי רבים קמים עלי" ואילו גבי מלחמת גוג ומגוג כתיב (שם ב') "למה רגשו גויים ולאומים יהגו ריק" ואילו "מה רבו צרי" לא כתיב. הגמרא מבחינה בין הביטויים הקשים שאמר דוד כלפי אבשלום בנו שמרד בו ובין הביטוים שאמר דוד ביחס למלחמת גוג ומגוג.


הרב קוק בספרו עין אי"ה מראה את פשר ההבחנה הנ"ל בגמרא.


"יש כאן הערה פרטית וכללית. הפרטית היא שכל אדם אף שיש לו מתנגדים אויבי נפשו ומבקשי רעתו והכוחות הטבעיים הכללים, מזגי האווירים ושינויי הזמנים בכל זאת אינם רבים כל-כך לעניין שיכולים לפגוע באדם ותקשה השמירה מהם כמו המתנגד הפנימי היינו יצרו של אדם ותאוותיו הרעות שהמה משחיתים את גופו ונפשו תמיד ומהם צריך שמירה יתירה מפני קורבתם אל האדם כדברי חובת הלבבות "וכל אדם אויבו בין צלעו".


והכללית- בכלל ישראל שיותר ממה שהרעו לנו אויבינו החיצונים הרעו לנו אותן תרבויות רעות, הערב רב והבאים מכוחם בכל דור ודור והם עם מיעוטם נגד המון לאומים, הם רבים באיכות מפני יכולתם לפגוע ביותר, להטיל שנאה בין ישראל לאביהם שבשמים על ידי שחיתות של דעות רעות ומידות רעות על כן הבטיחנו יתברך "ואצרוף כבור סיגיך ואסירה כל בדיליך" (ישעיה א', כה') ואחר כך "יקרא לך עיר הצדק" (פס' כו').


ומבואר- שהמאבק של דוד עם אבשלום בנו המכונה בגמרא "תרבות רעה" - מהווה סמל למאבקו של האדם עם יצרו הרע המקומם עליו מתוך ביתו.


והגמרא מלמדת אותנו שלמרות שדוד נאבק וניצח אומות רבות במלחמותיו- מכל מקום- מאבקו הפנימי היה קשה יותר.


וכך- מלמדנו הרב קוק זצ"ל שישנו גם מוסר השכל כללי - שהנזק שנגרם ע"י התרבויות הרעות הפנימיות קשה שבעתיים מהנזק שנגרם לנו ע"י המלחמות החיצוניות.


המסר הנ"ל מוצא את ביטויו בדברי המשנה במסכת אבות פרק ד' משנה א':


"איזהו גיבור הכובש את יצרו שנאמר 'טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר'".


ומבאר על כך המלבי"ם:


"הגיבור הבלתי מאריך אף ונוקם מאויביו מראה גבורתו במה שנתגבר על אויבו החיצון אבל אם ישמע לחוקי החכמה לבל ינקום ומתגבר על יצרי הקנאה והנקמה אשר יצוו לאיבריו לפעול פעולת הנקמה, הוא טוב מגיבור, כי התגבר על אויבו הפנימי הקשה יותר. ויש מי שמאריך אף והוא קצר רוח שהגם שלא יעשה פעולת הנקמה בכ"ז מעלה ציורי הנקמה על הלב ונוטר איבה כמו שנאמר: 'וקצר רוח מרים איוולת' (משלי יד', כט') אבל מי שהוא גם כן 'מושל ברוחו' להכניע שונאיו בל יעלו ציורי הנקמה על הלב כלל הוא 'טוב מלוכד עיר' כי הרוח דומה כעיר מבצר מלא חיל רב של היצר זקן וכסיל שהם ציורי הרוח לכל המידות רעות ואם מתגבר על הרוח כבש כל העיר הקטנה והיא גבורה יותר מלוכד עיר חוצה לו בחיל וכוח" .


נמצאנו למדים - שהיצר הרע- האויב הפנימי של האדם- הוא האויב הקשה ביותר.


רבנו עובדיה מברטנורא מפרש את המשנה באבות באופן מחודש וז"ל: "איזהו גיבור"- שראוי שיתהלל בגבורתו. הכובש את יצרו שנאמר "טוב ארך אפים מגיבור"- הכי הוי פירושא דקרא, טוב ארך אפים הבא מ-"צד הגבורה" של כיבוש היצר לא מצד רכות הטבע וכן מושל ברוחו כשבא מלוכד עיר מן המלך שלאחר שכבש את העיר ובאו לידו האנשים המורדים בו, מושל ברוחו ואינו הורגן".


פשט הפסוק הוא שהכובש עיר הוא אכן גיבור אלא שארך אפים הוא טוב יותר מן הגיבור.


והרי משנתנו רצתה לחדש שהגיבור הוא הכובש את יצרו ולא זה שלוכד עיר?


וע"כ מחדש לנו הרע"ב שהפירוש בפסוק ש"טוב ארך אפיים"- הנובע מתוך הגבורה של כיבוש היצר.


ועכ"פ המסר הוא אחד. כאשר יש אדם שבתכונותיו הוא קפדן וכו' ואעפ"כ הוא מצליח לשלוט ביצרו- זהו ה"גבור" האמיתי.


הרב קוק בפירושו לסידור "עולת הראי"ה" מבאר את ברכת "אוזר ישראל בגבורה" וז"ל: "גבורה מיוחדת היא גבורתם של ישראל. גבורה המצטיינת לא בכיבושים שמכבשים את אחרים מכניעים אותם או מאבדים אותם אלא גבורה שבעיקרה היא קשורה בכיבוש שהאדם כובש את עצמו, גבורת הנשמה האלוקית, הרוח האצילי של האדם, שמכבש את הגוף הבהמי ואת תאותיו הגסות והסוערות גבורת ארך אפים הטוב מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר".


זאת היא הגבורה האזורה לישראל, הנאותה ליסוד המוסר הטהור והרמת ערכו של האדם ביתרונו מן הבהמה, הראויה להאמר בעיקרה "כד שרי המייניה"- בחיזוק המותניים בכלל להיות יותר חמוש במלא הכוח ולהבדיל עם זה בין החלק השפל של הגוויה לחלקה העליון שיהיו הכוחות המטים את האדם לצדו הבהמי מושפעים להיות טהורים ומשועבדים לגבורת הלב המתמלא עוז טוהר ורגש מלא קודש בשאיפה עליונה לגבורה של מעלה על חלק טוב זה. המימד לכללות האומה ביסוד גזע קדושת נשמתה המאירה לכל אחד מאישיה בהדרת כבודה הננו מברכים לאוזר ישראל בגבורה".


מדברי הרב קוק עולה שוב היסוד שעיקר גבורתם של ישראל מתבטאת בכיבוש שאדם כובש את עצמו.


בעל "השם משמואל" מביא בפרושו על פסוקינו "כי תצא למלחמה ..." את באורו של האר"י הקדוש וזה לשונו: "בליקוטי התורה מהאר"י ז"ל, שבזה רמז על בעל תשובה כי כשהאדם בא לשוב היינו שיצא למלחמה על האויבים שהוא היצר הרע והאיברים ונתנו ה' אלוקיך בידך שהוא היצר הרע אז 'ושבית שביו' שהם איברי הגוף 'וראית בשביה אשת יפ"ת היא הנשמה.


'וגלחה את ראשה' שתסיר האמונות הרעות. 'ועשתה את ציפורניה' שהיא חתיכת ומניעת המותרות, 'והסירה שמלת שביה'– שהוא הלבוש שנעשה ממעשה העבירות כענין הסירו את הבגדים הצואים. ואח"כ 'ובכתה את אביה ואת אמה' – זה הקב"ה וכנסת ישראל, 'ירח ימים' שהוא חודש אלול" עכ"ל.


המסר העולה מפירושו של האר"י הוא – שעל אף שאדם נכשל וחטא- מ"מ עליו לדעת שנשמתו הטהורה נמצאת בשבי של היצר הרע וכדאי לו לצאת למלחמה כדי להוציא בחזרה את נשמתו שהיא "אשת יפת תואר".


לאור זאת ברורה לשונה של התורה "כי תצא למלחמה" והיינו- למלחמה הידועה נגד יצר הרע מתוך הידיעה שהמלחמה הזו היא "על אויבך"- הפרטי, הנמצא בתוך תוכך. וכאשר האדם יוצא למלחמה הקשה הזו- עליו להיות סמוך ובטוח שהקב"ה יסייעו לנצח במלחמתו "ונתנו ה' אלוקיך בידך ושבית שביו".


פירוש זה מובא גם בביאורו של ה-"אור החיים" הקדוש וזה לשונו על הפרשה (דברים כא', י'): "הנה כל בנין העולם וקיומו תלוי במעשה עם בני ישראל אם יטיבו דרכיהם העולם קים וישמחו השמים ותגל הארץ גם ה' אלוקינו ישמח ויגל בנו. ויושר דרכם של ישראל תלוי בנצחון יצר הרע ובא הכתוב להעיר האדם כי ביציאתו מעולם העליון לבוא לעולם זה היה מוכן למלחמה ... כאדם הלוחם עם אויבו שאם יתרשל יקום עליו והכהו ... ומבטיחו הכתוב שהגם שתקיף הוא היצר מכוח האנושי אף על פי כן יתנהו ה' בידו".


ובהמשך מוסיף בעל "אור החיים"– "כי הנפש יפה עד מאוד אלא שמנולת במעשיה הרעים וכשינצח היצר אז ישכיל האדם בנפשו מה יפה ומה נעימה היא ... שעל ידי פיתוי הרע מתרחקת הנפש מהגוף ושוכן חלק רע במקומה ... וכשנוצח יצרו יביא נפשו לתוך ביתו ויקרא 'בעל נפש' ..." בעל הכתב סופר בהתיחסו למלחמת היצר מפרש וז"ל :


"ז"ל כשנפרש בפרקי אבות (א', יד') 'אם אין אני לי מי לי וכשאני לעצמי מה אני ואם לא עכשיו אימתי' דהנה אמרו חז"ל (קידושין ל':): אלמלא הקב"ה עוזרו לא יכול לו והנה יחשוב האדם שלא יצא למלחמה עם היצר הרע ולא יעשה שום התפעלות לכבשו, רק יבטח בה' שיעזרהו וילחם מלחמתו הגדולה עבורו אבל האמת לא כן הוא כי מי שחושב כן הוא לעולם לא יכבוש את יצרו תחתיו אלא שצריך האדם ללחום תמיד נגד יצרו כל מה שבכוחו ובאפשרותו ואח"כ יעזרוהו מן השמים כדאמרינן (שבת קד'.) "הבא ליטהר מסייעין אותו" , והאדם צריך להתחיל לטהר עצמו ואח"כ מסייעין אותו וזהו שאמר הלל "אם אין אני לי מי לי" (פרק א' משנה יד') שאם האדם אינו עושה מאומה ואינו עומד ללחום נגד יצרו , מי הוא אשר יעזרהו , וכשאני לעצמי פירוש וגם לאחר שפעל "מה הוא"? כי לא יכול בעצמו לכבשו אלא כשיצורפו שניהם יחד כמ"ש ואמר "ואם לא עכשיו אימתי" שלא יחשוב האדם שלא ילחום נגד היצר הרע עד כי יזקין ויגיעו הימים אשר אין בהם חפץ לתאוות עולם הזה ואז "ישוב אל ה' וירחמהו". כי כבר אמרו חז"ל (ע"ז יט'.) "אשרי איש ירא את ה' " עד שהוא בגבורה ובכוחו אז יפעול בתשובתו פעולות שלמות וז"ש "אם לא עכשיו אימתי" וזה כוונת הפס' "כי תצא למלחמה על אויבך" הוא יצר הרע, רק אם תצא למלחמה אתו אז "ונתנו ה' אלוקיך בידך" כי הבא ליטהר מסייען אותו מן השמים".


ומבואר- שהניצחון על היצר הרע מותנה בהרתמות המיידית למלחמת היצר, האדמו"ר מראדומסק מביא יסוד עפ"י פסוקינו וז"ל:


"כי תצא למלחמה" הנ"ל לרמז בזה בענין מלחמת היצר מה שאנו רואים כי יש אנשי מעשה העושים מלחמה ביצרם ומנצחין אותו ואח"כ באיזו ימים הולך ומתגבר עליהם וצריכין לערוך עוד נגדו מלחמה מחדש ובאמת הוא תמיהה גדולה בעיניהם מה זה ועל מה זה הלא כבר ערכנו מלחמה וכבשנו אותו והיה עולה בדעתם כי די להם בזה ועתה הנה הוא היצר מתגבר כנגדם ומה יהיה בסופם על זה באה התורה לרמז כי תצא למלחמה היינו שעיקר יציאתך לזה העולם הוא רק למען היות לך מלחמה כל ימי חייך ולכך נוצרת. וז"ש ביעקב אבינו (בראשית ז', א' ברש"י) "ביקש יעקב לישב בשלוה אמר לו הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב וכו' ". פירוש- כי באמת יעקב היה מתקן לעוה"ב חלקו מה שיהיה צריך כאשר יבא עתו להסתלק מזה העולם אך עוד עת לזה, להתמהמה בעוה"ז בחיים חיותו וכאשר יגמר לתקן כל ענין מלחמת היצר ההכרח להסתלק מעוה"ז. ועי"ז שקפץ עליו רוגזו של יוסף והיה מהצורך לערוך עוד מלחמת היצר מחדש הנה צריך להתעכב עוד בעוה"ז. וכיוצא בזה מצינו בדוד המלך ע"ה שאמרו לו נעריו (מלכים א', ב') "יבקשו למלך נערה בתולה ותהי לו סוכנת" כי אז היה דוד בבחינה זו שלא היה לו עוד שום תאווה כמ"ש (תהילים קט', כב') "וליבי חלל בקרבי" ואמרו חז"ל שהרג היצר. וז"ש (מלכים א' א') "ויכסהו בגדים ולא יחם לו" ומשרתיו הצדיקים הגדולים הבינו זאת והיו יראים לבל יסתלק ח"ו דוד המלך מעוה"ז מחמת שלא היה לו עוד מלחמת היצר, ולזה נתנו עצה ותחבולה להמציא לו מלחמה חדשה ונתנו לו אבישג השונמית יותר מיח' נשים כדי לכבוש היצר שלא יגע בה ובזאת יתעכב עוד בעוה"ז .


וזה ענין סמיכת הפרשיות שמסיים בפרשת שופטים (דברים כא', ט') "כי תעשה הישר בעיני ה'. ומתחיל כי תצא למלחמה וכו' כי זהו הדרך הישר בעיני ה' שיהיה לאדם תמיד מלחמות היצר ... וזהו הפירוש כי תעשה בזה הרצון והישר בעיני ה' כי תצא למלחמה להיות לך מלחמת היצר".


נמצינו למדים, שההתמודדויות של האדם עם יצה"ר הינן תמידיות.


היצה"ר לובש ופושט צורה של שנאה, קנאה, תאווה ... וכו'.


ותפקידנו עלי אדמות הוא המלחמה עם היצה"ר. העוה"ז הוא הזמן של "המלחמה". וזוהי תכלית יציאתנו לעוה"ז "כי תצא" - "למלחמה".


יסוד חסידי זה מחדש שאדם שסיים את התמודדותו עם יצרו – בעצם מסיים את חייו בעוה"ז.


בעל ה"תפארת שלמה" מביא את היסוד הנ"ל בפירושו להגדה של פסח. וז"ל: "והגדת לבנך ביום ההוא" (שמות ג', ח') והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור מה העבודה הזאת לכם (שם יג', יד'), "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שם יג', ח').


יש לדקדק בלשון בצאתי שהוא לשון הוה. גם מפני מה כל מצות ההגדה בלילה הזאת היא דוקא על ידי שאלת הבן. להבין כל זה יש לרמז בזה על מלחמת היצר אשר האדם רואה כי בכל יום מסיתו ומדיחו מן הדרך ואין לו מנוחה ממנו אפילו רגע אחת. לא יפול לב האדם ויתעצב ויקשה לשאול מה העבודה הזאת בכל ימי חיי להיות לי מלחמה הזאת יומם ולילה לא ינוח ולא ישקוט ואמרת אליו תשים על ליבך כי כל זה הוא לטובת האדם בעוה"ז כל עוד נשמתו בקרבו לא יהיה לו מנוחה מיצה"ר כי לולי זאת לא היה לו עוד בעוה"ז מה לעשות ולא היה לו עוד חיות כלל בעוה"ז והיה צריך להיפרד מעוה"ז ללכת אל מקום מנוחתו בעוה"ב וזה בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים כי כן היה עיקר תכלית כוונת הבריאה ללחום את מלחמת היצר כל ימי חייו שלא ישמע לקול מסיתו ומדיחו להפילו ברשת וזהו ענין יציאת מצרים מלחמת היצר.


ובזה יובנו הפסוקים (מלכים א' א', ב') "ויאמרו לו עבדיו יבקשו לאדוני המלך נערה בתולה ועמדה לפני המלך ותהי לו סוכנת ..." ובזה יש לפרש (תהילים ל', ו') "כי רגע באפו חיים ברצונו ..."- תאות היצר וחרון אפו מביא את האדם לחיות עוד כמ"ש חיים ברצונו של הקב"ה להיות לו חיות בעוה"ז וזהו מ"ש חז"ל (בראשית רבה פרשה פד') "הצדיקים מבקשים לישב בשלוה בעוה"ז ... א"ל הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעוה"ב ..." פירוש- איך יעלה על הדעת לישב בשלוה בעוה"ז בלי מלחמת היצר הלא כל חיותו הוא רק עבור זה להיות כובש היצר ולעשות רצון הבורא ברוך הוא ועיקר קבלת המלכות מבנ"א קרוצי חומר בעודם בחיים חיותם".


דברים אלו על מלחמת היצר חשובים ביותר בעומדנו לקראת ר"ה.


לר"ה בחינות רבות. ר"ה הוא יום המלכות, המלכת הקב"ה למלך. וכן- ר"ה הוא יום הדין. ולדברינו- ר"ה הוא גם יום המלחמה ביצר הרע.


ובעצם המלכת הקב"ה על עצמינו עניינה – הכרזת מלחמת חורמה ביצר הרע והקביעה שניהול החיים לא יעשה ע"י יצר הרע אלא על ידי הקב"ה, התורה והמצוות.


ביום ראש השנה נברא האדם וביום זה אף חטא אדם הראשון ונידון על ידי הקב"ה. חטאו של האדם נגרם על ידי הסתת הנחש. והנחש הוא בעצם יצר הרע.


ולכן דוקא בראש השנה- נקבל על עצמינו את השאיפה לכיבוש היצר הרע ולהמליך עלינו את מלכות הקב"ה.

 

 

השיעור ניתן ב אלול תשס"ב

קוד השיעור: 2401

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר לפרשת כי תצא (זמן אלול תשס"ב)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע
הרב צבי צרפתי
ע
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע