במדרש רבה דרשו על הפסוק הראשון בפרשה "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך"- זהו שאמר הכתוב "לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם, אשר אין לה קצין, שוטר ומושל, תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה".

ולכאורה יש בזה סתירה. שהכתוב אומר "שופטים ושוטרים תתן לך", ואיך אפשר לומר "זהו שאמר הכתוב לך אל הנמלה עצל וכו' אשר אין לה קצין, שוטר ומושל", הרי זה סותר את המקרא שחייבים לשים שופטים ושוטרים, ואילו לנמלה אין קצין, שוטר ומושל.

בסמוך נצטוינו במצות מינוי מלך. תפקידו של המלך הוא לארגן את המדינה בדרך אידיאלית, אך באופן אישי, כל אדם מסדר את מדינתו הפרטית כמלך במדינה. וכך מתאר זאת ר' יהודה הלוי בתחילת מאמר ג' בכוזרי, כשמבקש ממנו המלך לתאר לו את דמות החסיד, עונה לו החבר: החסיד הוא האיש שמפקח על מדינתו, מחלק לכל תושביה את מזונותם, מספק צורכיהם ונוהג בהם בצדק, לא ירמה איש מהם, ולא יתן לאף אחד אחד יותר מחלקו הראוי לו, וכשנזקק לתושביו ימצאם מובנים לשמוע דברו, מזדרזים לענות כשקורא להם וכו'. א"ל הכוזרי: על החסיד שאלתיך ולא על המושל. א"ל החבר: החסיד הוא המושל, הוא האדם שחושיו, כוחותיו, נפשו ותאוותיו נשמעים לו, כמ"ש "ומושל ברוחו מלוכד עיר". כל הכוחות כולם משמשים ועובדים לרצון השכל.

החסיד הוא זה שהשכל הוא המדריך את כל כוחות גופו ונפשו, וע"כ השכל הוא המלך. וכ' האבן עזרא בפ' נשא: מילת נזיר מל-נזר. והעד- "כי נזר אלוקיו על ראשו". ודע כי כל בני האדם עבדי תאוות העולם, והמלך באמת, שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו, כל מי שהוא חפשי מן התאוות.

מי ששולט על כוחותיו וכל אבריו נענים וסרים למשמעתו של השכל שבו, הוא המלך שהנזר על ראשו, היינו שהשכל שבראשו שולט על כל האברים שתחתיו. ולכן כשהאדם מתלבט ומכריע ע"י השכל שבו, אנו אומרים שהאדם נמלך בדעתו, היינו שמפעיל את כח המלך שבו.

העצלות איננה בעיקרא בעיה פיסיולוגית, חולשה ורפיון שרירים, אלא יותר בעיה שכלית. כאשר אדם מבין את ערך הדבר, הוא מתמלא בכח ובעשייה מתוך שמחה והזדהות. כשאינו מבין יש צורך לכפותו לעשות, והוא מתנהל בעצלתיים.

הלכה ראשונה בשו"ע: שיויתי ה' לנגדי תמיד זה כלל גדול בתורה וכו' ומיד כשיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו.

וכן סיים שם הכוזרי: לאחר שערך וסידר את צבא כוחות נפשו בסדר הזה, יוכל כח רצונו להנהיג את אבריו המשמשים אותו בזריזות, חריצות ושמחה, יעמדו כשעליהם לעמוד מבלי עצלות, ישתחוו כשיצוום להשתחוות וישבו כשעליהם לשבת.

לא נאמר "לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה ותהיה זריז", אלא לך אל הנמלה עצל, ותחכם. שכן העצלות מקורה בחוסר חוכמה ולא בבעיה פיסיולוגית. ומה שנראה אצל הנמלה ש"אין לה קצין, שוטר ומושל", היינו איננה זקוקה לדחף חיצוני, היא ממלאת את תפקידה בלי כפיה חיצונית משום שיש לה משמעת עצמית, וזוהי החכמה שאדם זקוק לה. שהשכל ישלוט על כל אבריו, וממילא יעשה הכל בזריזות ושמחה, מתוך הבנת תפקידו בעולם. וזהו "שופטים ושוטרים תתן לך", היינו לעצמך, לא שיזדקקו לכפיה מבחוץ, שהשכל הוא המושל על האדם, ואינו זקוק לשופטים ושוטרים מבחוץ, כמו הנמלה שאין לה קצין ושוטר, וממלאת תפקידה בזריזות.

לתלמידנו החדשים נאמר: המעבר ממוסד שיש בו כפיה ומשטר, למוסד גבוה כישיבה שאין בו קצין, שוטר ומושל , טומן בחובו סכנה של התפקרות והפקרות, אך מאידך לחכמים יש בו מעלה גדולה של אחריות אישית, ואפשרויות רבות של עליה, למי שידע לנצל מציאות חדשה זו.

(פורסם בענבי הכרם # שופטים תשס"ה)