(שוכתב ע"י הרב משה אמסלם שליט"א)

עיון בפרשת וירא תשס"ב

יש להבחין בין שני סוגי תפילה, התפילה השגרתית והתפילה בעת צרה.

הרמב"ם פותח את הלכות תפילה (פ"א הלכה א'-ב'):

"מצוות עשה להתפלל בכל יום שנאמר 'ועבדתם את ה' אלוקיכם' (שמות כג', כה'). מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפילה שנאמר 'ולעבדו בכל לבבכם' (דברים יא', יג'), אמרו חכמים אי זו היא עבודה שבלב? זו תפילה, ואין מנין התפילות מן התורה, ואין משנה התפילה הזאת מן התורה, ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה, ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפילה לפי שהיא מצוות עשה שלא הזמן גרמא אלא חיוב מצווה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקב"ה ואח"כ שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה ואח"כ נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כֹחו".

מאידך, הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות, מצווה ה' חולק על הרמב"ם וז"ל:

"כל ענין התפילה אינו חובה כלל אבל הוא ממידת חסד הבורא יתברך עלינו ששומע ועונה בכל קראנו אליו. ומה שדרשו בספרי (דברים מא')- 'ולעבדו' זה התלמוד... ד"א 'ולעבדו' זו תפילה, אסמכתא היא או לומר שמכלל העבודה שנלמוד תורתו ושנתפלל אליו בעת הצרות ותהיינה עינינו ולבנו אליו כעיני עבדים אל יד אדוניהם וכענין שכתוב (במדבר י', ט')- 'וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם' והיא מצוה על כל צרה וצרה שתבא על הציבור לצעוק לפניו בתפילה ובתרועה והוא הענין שבאר שלמה ע"ה כמו שכתוב- 'בהעצר שמים ולא יהיה מטר' (מל"א ח', לה') וכתיב- 'רעב כי יהיה בארץ דבר כי יהיה שדפון ירקון ארבה חסיל כי יהיה כי יצר לו אויבו בארץ שעריו כל נגע כל מחלה, כל תפילה כל תחינה אשר תהיה לכל האדם לכל עמך ישראל אשר ידעון איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה' (שם לז', לח')".

ומסיים הרמב"ן: "ואם אולי יהיה מדרשם בתפילה עיקר מן התורה נמנה אותו במניינו של הרב ונאמר שהיא מצוה לעת הצרות שנאמין שהוא יתעלה שומע תפילה והוא המציל מן הצרות בתפילה וזעקה והבן זה".

ומפשט הדברים מתבארים שתי גישות ביחס לתפילה.

גישת הרמב"ם היא שהתפילה היא על המצב בשיגרת היום יום, ואילו גישת הרמב"ן היא שהתפילה היא על עת צרה. ומדיוק לשונו של הרמב"ם עולה שהתפילה היא תחנונים, וז"ל: "שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום" וכן "שואל צרכיו... בבקשה ובתחינה...".

ואם נאמר שהתפילה היא בעת צרה – מובן ענין התחינה בתפילה, אך אם נאמר כדעת הרמב"ם שהתפילה היא יום-יומית – הרי שלפנינו נדרשת דרגה עילאית מהמתפלל שעל אף התפילה השגרתית – הוא צריך להקפיד לאומרה בבקשה ובתחינה, ולא כמצוות אנשים מלומדה.

נמצינו למדים, שלדעת הרמב"ם היעד הוא תפילה בתחנונים גם על שגרת היום ועל אף שהכל בסדר – על האדם להתפלל שכל ענייניו ימשיכו להיות בסדר, ובעצם ההתייחסות אל היום-יום צריכה להיות כמו אל עת צרה. וכאשר האדם ירגיש שחייו תלויים בבורא עולם הוא אכן יתפלל בתחנונים כראוי.

ובספר העיקרים – העוסק בעיקרי האמונה, מנתח הר"י אלבו כיצד ענין התפילה הוא בעצם חלק מעיקרי האמונה. וז"ל בחלק ד' פרק טז':

"ראוי ומחויב על כל מאמין בהשגחה שיאמין שהתפילה תועיל לו להצילו מרעתו, כי מי שלא יתפלל לשם בעת צרתו הנה הוא אם מפני שלא יאמין בהשגחה, ואם שיאמין בה אבל יספק ביכולת השם על הצלתו, ושתיהן כפירה. ואם שיאמין בהשגחה ולא יספק ביכולת השם יתברך על הצלתו, שהאל יכול על כל דבר, אבל יספק אם הוא ראוי לכמו זו ההטבה שתשמע תפילתו.

וזה דבר ראוי ומחויב על כל אדם שלא להיות צדיק בעיניו, אבל מכל מקום אין ראוי שימנע בעבור זה מלהתפלל לאל על המצטרך לו, כי עושה זה הלא הוא לפי שהוא מאמין שהטוב המגיע לאדם מהשם הוא גמול מעשיו הטובים לא חסד ה' ורחמיו, וזה דעת בלתי נכון שהרי הכתוב אומר "לא על צדקותינו... כי על רחמיך הרבים (דניאל ט', יח'), לפי שחסדי השם יתברך ורחמיו על כל ברואיו על צד החסד הגמור לא על צד הגמול, הוא שאמר השם לאיוב: 'מי הקדימני ואשלם' (איוב מא', ג'), ואמרו רז"ל (בילקוט שמעוני איוב רמז תתקכ"ז): 'כלום עשה אדם מזוזה ולא נתתי לו בית, תלה ציצית בבגדו ולא נתתי לו טלית'?.

ולזה מה שראוי להאמין שכל הטובות המגיעות מהשם הם על צד החסד הגמור לא שכר מעשיו הטובים, ומזה הצד כבר יגיעו מאיתו טובות הן שיהיה המקבל מוכן או בלתי מוכן שהתפילה תקנה אל האדם הכנה שאיננה בטבעו לקבל הטוב ההוא.

וזה דבר נתבאר בכתוב במקומות הרבה, ובפרט במנשה בן חזקיה מלך יהודה שהיה רשע גמור ולא היה מי שמרה והפליג בעוול כמוהו לפניו ולאחריו, ואעפ"כ נאמר בו 'וכהצר לו חילה את פני ה' אלוקיו ... ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחינתו וישיבהו ירושלים למלכותו...' (דבה"י ב' לג', יב'-יג'), ולמדנו מזה שני דברים: האחד, שאף אם יהיה המתפלל בתכלית הרוע כמנשה יוכל לקבל החסד ע"י התפילה, והשני שהתפילה היא נשמעת אף מתוך הצרה כמו שהעיד הכתוב 'וכהצר לו'.

וזה מורה על גודל הפלגת חסד הי"ת על ברואיו, שמדרך האנשים לומר: 'ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם' (שופטים י', ז'), אבל הי"ת הוא חפץ חסד וימינו פשוטה לקבל שבים בכל עת ועת. אמר המשורר: 'ויצעקו אל ה' בצר להם...' ואמר יונה: 'קראתי מצרה לי אל ה' ויענני' (יונה ב', ג'). כלומר, אף אם לא היה ראוי שתקבל תפילתי מתוך הצרה אחר שברחתי מלפניו, לא בעבור זה נמנע מלענות אותי, וזהו 'קראתי מצרה לי אל ה' ויענני' ".

מדברי בעל העיקרים אנו למדים הדרכה מעשית לימינו – והיינו שבעת צרה חובה להתפלל ואע"פ שלא מגיע לנו – עלינו להתפלל ולהאמין בביטול הגזירה.

דוגמא להנהגה זו ניתן ללמוד מפרשתנו עת ניגש אברהם אבינו להתפלל על סדום, וז"ל ה"פרי צדיק" לרבינו צדוק הכהן מלובלין זצ"ל לפרשת וירא: "בתנחומא ריש פרשה זו (וירא א') 'ילמדנו רבינו, כמה ברכות מתפלל אדם בכל יום ...', והאריך בזה, ולכאורה אין לו שום שייכות לפרשה זו רק מה שסיים תדע שכל דרכיו חסד וכו', ובאמצעיתה ביקר את החולה וכו', וזה אין לו קישור לענין התפילה? אך הענין שבפרשה זו מצאנו תפילה ראשונה שהתפלל אברהם אבינו ע"ה על סדום, שדורות הראשונים לא ידעו כלל ענין תפילה שיתפלל אדם לשנות הגזירה, ונח ששמע שעתיד הקב"ה להביא מבול לעולם לא עלה על דעתו להתפלל לבטל הגזירה, ואברהם אבינו כיוון שגילה לו השם יתברך עונש סדום התפלל עליהם.

ואף אברהם איתא בזוהר הקדוש (תולדות קלז', ב') שלא מצינו שהתפלל על בנים ורק ביצחק כתיב 'ויעתר יצחק' (בראשית כה', כא') ואף דאמר 'הן לי לא נתתה זרע' (בראשית טו', ג') ההוא לאו בגין צלותא הוי וכו', ואף שאברהם אבינו התפלל על סדום היה בשביל אחרים אבל להתפלל על עצמו לא עלה על דעתו. ותפילה הוא חלק ישראל כמו שנאמר: 'כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו כה' אלוקינו בכל קראנו אליו' (דברים ד', ז'). ואף שהתפלל שלמה המלך ע"ה 'וגם אל הנוכרי אשר לא מעמך ישראל ...' (מל"א ח', מא'), היינו שישמע השם יתברך מפני קידוש השם כמו שנאמר למען ידעון כל עמי הארץ את שמך וגו' ורק האבות שחידשו התפילה, וכמו שאמרו (ברכות כו':) 'תפילות אבות תיקנום', ואברהם ויצחק נקראו גם כן ישראל כמו שאמרו (בראשית רבה ריש פרשת תולדות) ועיקר תפילה ביעקב דכתיב: 'הקל קול יעקב' (בראשית כז', כב')– 'קולו של יעקב מצפצף בבתי כנסיות ...' (איכה רבה פרשה ב'), כמו שאמרו במדרש: וזה הקל קל ה' קול קל ו', ובפסוק זו 'וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם' (בראשית יט', כז') שמזה נלמד בגמרא (ברכות ו':) שתיקן אברהם תפילת שחרית והתפילה הראשונה שהתפלל אברהם אבינו היה על סדום. ואף שידע ה' יתברך שלא יפעול בתפילתו שלא ימצא אף עשרה צדיקים, מכל מקום הועילה תפילתו להציל את לוט, שממנו יצא דוד המלך ע"ה שנאמר: 'מצאתי דוד עבדי' (תהילים פט', כא'). ובמדרש רבה (פרשה נ' אות י') 'היכן מצאתי אותו בסדום'. ודוד המלך ע"ה שורש התפילה שנאמר: 'ואני תפילה' (תהילים קט', ד') והיה שליח ציבור של כלל ישראל, ועל כן פתח המדרש תנחומא פרשה זו מענין התפילה".

ומבואר שכֹח התפילה נמצא בישראל דווקא ואנו – בני אברהם, יצחק ויעקב, צריכים לדעת שיש כח לתפילה ובכל עת צרה עלינו להתפלל, כי בכוח תפילתנו לשנות את הגזירה.

ומהו הזמן האידיאלי להתפלל כאשר אנו נמצאים בעת צרה?

הנצי"ב מוולוז'ין מחדש בפרשתנו שהזמן הטוב ביותר להתפלל על צרתו המיוחדת של האדם הוא בתוך התפילה הקבועה, כי לתפילה הקבועה יש עוצמה מיוחדת בגלל שחז"ל הם שתיקנו אותה וזוהי תפילה הנאמרת ע"י כל כלל ישראל. ולכן כשיש לאדם חולה, עליו לבקש עליו בברכת רפאנו, וכשיש לאדם בעיות פרנסה – עליו לבקש על כך בברכת השנים, וכן כיו"ב.

ומקורו של הנצי"ב הוא מהפסוק (בראשית יח', כב'-כג') "ויפנו משם האנשים וילכו סדומה ואברהם עודנו עומד לפני ה', ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע", ומפרש הנצי"ב (על פס' כב' ד"ה- "ואברהם עודנו עומד"): "תרגם אונקלוס 'עד כען משמש בצלו קדם ה' ' ופירש 'בצלו' – הוא תפילה קבועה שבכל יום (כמו שכתבנו להלן מח', כב'. ובספר שמות לב', יא') וכבר נתבאר שאברהם הכין עצמו לתפילת מנחה אלא שעסק המלאכים הפסיקו, ואחר הלויה עמד בתפילה בהיותו בדרך ובעודנו עומד ומתפלל 'ויגש אברהם' (פס' כג') – התפלל על סדום"!

ומוסיף שם ב"הרחב דבר" (אות א'): "והודיע הכתוב כל זה ללמדנו שאין לאדם להתפלל על איזה דבר רק בתוך תפילה קבועה שאז הוא עת רצון".

ולאור זאת, מבאר הנצי"ב את סיפור תפילת חנה.

וכן נאמר בשמואל א' פרק א' פס' יג'-טז': "וחנה היא מדברת על לבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע ויחשבה עלי לשיכורה, ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך, ותען חנה ותאמר... אל תתן את אמתך לפני בת בליעל כי מרב שיחי וכעסי דברתי עד הנה", ומסביר הנצי"ב – שתפילת שמונה עשרה היא תפילה הנאמרת בלחש וז"ל: "והדין אמת שהרי לא מצינו אזהרה לתפילה בלחש אלא תפילת שמונה עשרה ולא שאר תפילות ובקשות שבברכות ק"ש וברהמ"ז וכדומה... וא"כ אמאי התפללה חנה את צרכיה בלחש? אלא משום שהיתה כוללת צרכיה בתפילה הקבועה שהיא בלחש.

ובזה פירשתי מה שתמה עלי על חנה על שלא נשמע קולה והיה קשה לי לכאורה וכי לא ידע עלי דכך הדין דבלא ספק שהיה הדין מקובל מכבר ורק חנה אסמכי אקראי, אלא דחנה באמת התפללה שמונה עשרה... ובאשר היה מיד אחרי אכלה ואחרי שתה – לא הגיע עוד זמן תפילת הציבור במנחה קטנה, ע"כ כסבור עלי שאינה מתפללת שמונה עשרה אלא תפילה נחוצה לצורך שעה, וא"כ שפיר תמה בשתים- חדא, על שהיא מארכת ומרבה דברים ולפני הקב"ה יש להיות דברים מעטים... ושנית, אמאי קולה לא ישמע? והשיבה- 'כי מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה' פי' שיחי הוא שמונה עשרה... וכעסי הוא צרתי. ואמרה בלשון כעסי לרמז, דמש"ה לא יכלה להמתין על תפילת הציבור, שכעסה על פנינה הציקה להקדים תפילתה לשל ציבור...".

ומבואר – שחנה בעצם חידשה שאת תפילתה על צרתה הפרטית היא כללה בתוך תפילת שמונה עשרה, בדיוק כשם שאברהם הכליל את תפילתו על סדום בתוך תפילת הקבע שלו.

ובעל "ספר העיקרים" בפרק כ' מביא יסודות נוספים בענין התפילה, והיינו שתפילה – מועילה לכל דבר, ובזאת היא שונה משאר המצוות. וז"ל:

"ועל כן אני אומר שמצוות התפילה עם היותה אחת ממצוות התורה וראוי שיקובל עליה שכר כולל כעל כל אחת מהן, הנה מצד עצמה יש לה יתרון גדול על כל אחת מהן, וזה – שכל מצווה מצד עצמה תתן שכר מיוחד, כמו שתמצא בשילוח הקן – 'למען ייטב לך והארכת ימים' (דברים יב', כח'), ובצדקה – 'למען יברכך ה' אלוקיך (בכל תבואתך) בכל מעשה ידך' (דברים יד', כט'), ומצוות התפילה הסגולה המיוחדת אשר לה מצד עצמה הוא ענין כולל שהיא תועיל לכל הדברים, שהרי נמצא אותה שתועיל לרפאות החולים כמו שהועילה לחזקיה 'שמעתי את תפילתך ... הנני רופא לך', '... ביום השלישי תעלה בית ה' ' (מל"ב כ', ה'), ותועיל להציל ממות, שהרי כשחטאו ישראל בעגל נאמר למשה: 'הרף ממני ואשמידם ...' (דברים ט', יד') ונצולו בתפילת משה, וכן יונה ניצול בתפילתו ממעי הדגה.

ותועיל לפקוד עקרות, 'ויעתר יצחק ... ויעתר לו ה' ' (בראשית כה', כא') וכן נפקדה חנה בתפילתה. ותועיל לרעב 'ויהי רעב בימי דוד שלש שנים... ויבקש דוד את פני ה' ' (שמו"ב כא', א'). ותועיל למלחמה, אמר הכתוב במלחמת סנחריב: 'ויתפלל יחזקיהו המלך וישעיהו בן אמוץ הנביא על זאת ויזעקו השמים. וישלח ה' מלאך, ויכחד כל גבור חיל ונגיד ושר במחנה מלך אשור...' (דבה"י ב' לה', כ'-כא'). וכן התפילה תועיל לכל הדברים ואפילו לדברים הפכיים שהרי משה אמר בתפילתו 'זכור לאברהם...' (שמות לב', יג'), ואסף אמר: 'אל תזכור לנו עוונות ראשונים...' (תהילים עט', ח') נמצא שתועיל אל הזכירה ואל השכחה, ולא נמצא מצווה שתועיל לכל הדברים אלא התפילה".

נמצינו למדים, שמוטל עלינו חיוב להתפלל בעת צרה מתוך ידיעה שבכוחה של התפילה טמונה עוצמה המסוגלת לסייע בכל התחומים, אלא שכאיזון לכך מוסיף בעל העיקרים בפרק כד' ומבאר שתיתכן מציאות שהתפילה לא תיענה וז"ל:

"התפילה פעמים הרבה יעשה אותה האדם כמו שראוי ובעת הראוי, ולא תקבל התפילה, ולא מצד חטא המתפלל אלא שלא יסכים בזה רצון השם יתברך, כמו שהספן פעמים הרבה יעשה ספינתו מתוקנת כראוי וינהיגה בטובה שבהנהגות וירד בים בעת הראוי, ועם כל זה לא תצלח הספינה להגיע אל מקום החפץ, וזה מצד שלא יסכים בזה רצון ה' יתברך, אם על צד העונש כמו שקרה בענין יונה, ואם על צד ההשגחה לטוב ... וכן התפילה פעמים שלא תקבל אם על צד העונש כמו שבארנו בתפילת משה, או שאין המקבל מוכן עד שירבה ויפציר בתפילה או שיעשה פעולות מורות על ההכנעה, כתענית או לבישת שק כאנשי נינוה... ואם שיהיה שם מונע אחר, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (שבת ל'.) שלא נתקבלה תפילת דוד שלא ימות בשבת, בעבור שהגיע העת שימלוך שלמה בנו, ואין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, ואם בעבור שהשי"ת יודע שאין הדבר ההוא המבוקש טוב אל המתפלל, ועל צד ההשגחה עליו לא תקבל תפילתו כאילו תאמר שהתפלל בעבור בנים ולא תקבל תפילתו, להיות הי"ת יודע היות הבנים רעים אליו ומבקשים להמיתו, כמו אבשלום שביקש להמית את דוד, או שיתפלל בעד ממון והי"ת יודע שהממון ההוא יהיה סיבת מותו, כמאמר שלמה 'עושר שמור לבעליו לרעתו' (קהלת ה', יב'), או שיהיה סיבת כפירתו כמאמר שלמה 'פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה' ' (משלי ל', ט') או לסיבה אחרת נסתרת ממנו וידועה אצל השם יתברך".

ומבואר – שעל אף כוחה של התפילה, ישנם מקרים שבהם תפילת האדם לא מתקבלת מסיבות שונות כמבואר לעיל, ולכן מסיים הר"י אלבו שהתפילה המובחרת ביותר היא "ריבונו של עולם עשה רצונך בשמים ממעל ותן נחת רוח ליראיך מתחת, והטוב בעיניך עשה", והיינו – מפני שאנו לא יודעים מהו הטוב באמת עבורנו.

ולאור זאת, אנו מבינים את פרשת אברהם וסדום, והיינו – שלמרות שתפילתו של אברהם לא התקבלה, עדיין היה מקום לתפילתו.

ואמנם ב"פרי צדיק" הנ"ל מסיים שהיתה תועלת מתפילתו של אברהם וז"ל: "ואף שידע השי"ת שלא יפעול בתפילתו שלא ימצא אף עשרה צדיקים, מ"מ הועילה תפילתו להציל את לוט, שממנו יצא דוד המלך...".

ועכ"פ, עלה בידינו, שעל אף שאנו מתפללים ונראה שתפילתנו לא נענתה – הרי שראשית, אכן יתכן שהתפילה אינה ראויה להיענות (מהטעמים הנ"ל בספר העיקרים) ומלבד זאת, יתכן שתפילתנו אכן התקבלה והשפעתה תראה בהמשך.

וכפי שאירע אצל אברהם, שאמנם סדום נהפכה, אך לוט ניצל ו"תשועה קטנה" זו היתה בעצם המסד להולדתו של המשיח, גואלם של ישראל. ודווקא מתוך תפילה זו שלכאורה לא נענתה – נולדו נצנוצי משיח ומתוך כך למדנו עד כמה כוחה של תפילה.