א. אכילת כזית מצה שמורה בליל פסח

כתב השו"ע בסימן תע"ה סעיף א' וז"ל: "יטול ידיו ויקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות ויאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה ואח"כ יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה, משתיהן ביחד ויטבל כו', ויאכלם בהסיבה ביחד כזית מכל אחד. ואם אינו יכול לאכול שני זיתים ביחד, יאכל המוציא תחילה ואח"כ של אכילת מצה" וכו', עכ"ל השו"ע הנצרך לענינינו.

דהיינו כתובים כאן מספר דינים כיצד יש לנהוג כאשר באים לקיים מצות אכילת מצה בליל ראשון של פסח:

א. כשמברכים המוציא צריך להחזיק את כל ג' המצות, דהיינו שתי השלימות והפרוסה שביניהן.
ב. כשבוצעים צריך לבצוע שני כזיתות, כזית אחד מן העליונה וכזית נוסף מן האמצעית.
ג. צריך לכתחילה לאכול את שני הכזיתות יחד, ורק בדיעבד אם אינו יכול, יאכל כזית של המוציא תחילה, ואח"כ יאכל כזית של מצות אכילת מצה.

ויש להבין בזה מספר נקודות:

א. מדוע בעינן בפסח ג' מצות, ומאי שנא משאר ימים טובים ושבתות דסגי בב' מצות בלבד.
ב. מדוע מצה אמצעית פרוסה.
ג. מדוע צריך לאכול שני כזיתות ביחד.

כדי להבין את הדברים הנ"ל עלינו להתבונן בשתי סוגיות בש"ס.

ב. סוגיה דשלם ופתיתים (ברכות לט, ע"ב)

איתמר: "הביאו לפניהם פתיתין ושלימין, אמר רב הונא מברך על הפתיתין ופוטר את השלימין, ור' יוחנן אמר שלימה מצוה מן המובחר. אבל פרוסה של חיטין ושלימה מן השעורין, דברי הכל מברך על הפרוסה של חיטין ופוטר את השלימה של שעורין. וכו'. אמר רב נחמן בר יצחק וירא שמים יוצא ידי שניהן, ומנו? מר בריה דרבינא. דמר בריה דרבינא מניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע וכו', אמר רב פפא: הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע, מאי טעמא? לחם עוני כתיב.

ראשית רואים מחלוקת רב הונא ור' יוחנן כשיש לפניו פתיתין ושלימין, (ושניהם מאותו מין), על מה יברך, שרב הונא אומר מברך על הפתיתין, ור' יוחנן אומר יברך על השלימין.

ונחלקו הראשונים בהבנת מחלוקת זו כדלהלן.

ג. הסבר מחלוקת רב הונא ור' יוחנן

דעת רש"י

רב הונא - בדעת רב הונא רש"י מחלק בין שני אופנים:

אם הפתיתין והשלימין שוים בגודלם - בזה רב הונא אומר שאם רוצה יכול לברך על הפתיתין, אבל אינו חייב.

אם הפתיתין גדולים - חייב לברך על הפתיתים.

ר' יוחנן - שאמר שלימין מצוה מן המובחר, היינו תמיד, בין גדולים יותר ובין קטנים יותר.

דעת תוספות

תוס' הקשו על רש"י שלדבריו סברות רב הונא ור' יוחנן הפוכות, שלרב הפתיתין קטנים יכול לברך עליהם, ולר' יוחנן אפילו שלימים קטנים צריך לברך עליהם.

מחמת זה אומר התוס' שמחלוקת רב הונא ור' יוחנן היא רק באופן שהפתיתין גדולים מן השלימים, וההבנה אחרת במחלוקת רב הונא ור' יוחנן היא:

בפתיתין קטנים או שוים לשלימים - לכו"ע חייב לברך על השלימים.

בפתיתין גדולים מן השלימים - בזה חלקו רב הונא ור' יוחנן:

רב הונא - סובר שיכול לברך על איזה מהם שירצה, אפילו על הפתיתין.

ר' יוחנן - סובר שגם באופן זה חייב רך דוקא על השלימין.

דעת הר"ן והשטמ"ק

הר"ן (בפסחים כה: בדפי הרי"ף) ושיטה מקובצת - למדו את מחלוקת רב הונא ור' יוחנן באופן אחר:

רב הונא - סובר דחייב לברך על הפתיתין, משום דמיקרבא הנאתייהו. דהיינו שרוצה לאכול מהחלק הפנימי הרך של הפת ולא מן הקשה, ולכן הפתיתין עדיפים בעיניו וחייב לברך עליהם.

ר' יוחנן - סובר דחייב לברך על השלימין משום שהם עדיפים.

ד. על מה מברך כשמניח הפרוסה בתוך השלימה?

עוד נחלקו הראשונים על מה יברך לפי הפשרה כשמניח הפרוסה בתוך השלימה:

דעת רש"י

רש"י - פירש שתי לשונות:

לשון ראשון - בוצע משתיהן.
לשון שני - בוצע מן השלימה.

דעת תוספות

תוס' - למדו שהגמרא של ירא שמים יוצא ידי שתיהן קאי אפרוסה של חיטין ושלימה של שעורין ואינה קשורה למחלוקת רב הונא ור' יוחנן גבי פתיתין ושלימין, כיון שבמחלוקת רב הונא ר' יוחנן כל מה שרב הונא אמר זה ש"יכול" לברך על הפתיתין, אבל אינו חייב, וממילא אם רוצה, וודאי שיכול לברך גם על השלימה ולצאת ידי חובת שניהם בלי להניח פרוסה בתוך השלימה.

דעת ר"ן ור"ח

ר"ן ור"ח (בפסחים קטו, ע"ב) - שניהם נקטו שמברך ובוצע על הפרוסה, והר"ן הסביר כיון דאם יברך ויבצע על השלימה, מה הועילה התקנה להניח פרוסה בתוך השלימה, והרי כל המעלה של הפרוסה היא משום דמיקרבא הנאתייהו, ואם לא יבצע ממנה אין כאן את המעלה הזו. והא דבעינן שתהיה גם השלימה, כתב ר' יונה הטעם היינו משום הידור מצוה שנראה כמברך על השלימה.

עוד מביא הר"ן דעת רב האי גאון שכל מה שאמרו שמברך על הפתיתין היינו ביש לפניו פתיתין, אבל לא אמרו שיהא רשאי לבצוע השלימה שתהיה פתיתין על מנת לברך על הפתיתין.

(ונראה דאם חביבין בעיניו הפתיתין כמו שאמרנו לעיל שאינו רוצה לאכול מן החלק הקשה של הפת, בהחלט יכול לחצות את הפת לפני שיברך כדי שלא יהיה הפסק גדול בין ברכת המוציא לאכילת החלק החביב והיינו סברת מיקרבא הנאתייהו, וצ"ע אם הר"ן יחלוק בזה על רב האי גאון).

ה. ביאור סוגיית לחם עוני דפסחים קטו:

עד כאן ביארנו בקצרה את סוגיית פתיתין ושלימין. עתה נבאר בס"ד את הסוגיה השניה הקשורה אלינו, והיא סוגיית לחם עוני בליל פסח, שגם הגמרא בברכות נגעה בה גבי הא דבפסח כו"ע מודו דמניח הפרוסה בתוך השלימה.

הגמרא בפסחים (קו, ע"ב) אומרת ג' הגדרות ללחם עוני:

א. אמר שמואל: לחם עוני, לחם שעונין עליו דברים. (ומסביר רבנו חננאל שאומר עליו הגדה, מצה זו שאנו אוכלין וכו'). תניא נמי הכי: לחם עוני, לחם שעונין עליו דברים הרבה.

ב. דבר אחר, לחם עוני, עני כתיב (דהיינו בלא וא"ו). מה עני שדרכו בפרוסה, אף כאן בפרוסה.

רש"י: אף כאן בפרוסה - לברך על אכילת מצה. ושתי שלימות מייתי משום ברכת המוציא דלא גרע משאר ימים טובים שצריך לבצוע על שתי ככרות שלימות, ובוצע מאחת מהשלימות, עכ"ל. ולא התבאר בדבריו אי מה שכתב ובוצע מאחת מהשלימות כוונתו חוץ ממה שבוצע גם מן הפרוסה, או שבוצע רק מאחת מהשלימות ולא מן הפרוסה. ומהא דכתב דברכת על אכילת מצה קאי אפרוסה, משמע שצריך לבצוע ממנה, ולפי מה שביארנו בדעתו בסוגיה דברכות דללשון אחת צריך לבצוע על שתיהן וללשון שניה רק על השלימה, ממילא כאן יצטרך לבצוע גם על אחת מן השלימות.

ג. דבר אחר, מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה, אף כאן נמי הוא מסיק ואשתו אופה.

רש"י: אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה - כדי שלא תחמיץ, ורשב"ם מוסיף ביאור בזה וז"ל: דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה - ונותנו מיד לתנור כשנגמר היסקו שירא שמא יצטנן התנור קודם שיזדמן, עוסקין שניהם זה בהיסק וזו בעיסה, אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה כדי שלא תחמיץ, עכ"ל רשב"ם.

וכוונתו לומר שלעני אין הרבה עצים להסיק את התנור, וממילא אם הוא יסיק את התנור ואח"כ ילך להכין את העיסה ואת המצות, בינתיים יצטנן התנור והמצה שתוכנס לתוכו לא תיאפה אלא תחמיץ, ואם יסיקנו אחרי שגמר להכין המצה, בינתיים היא נשארת ללא עסק ועלולה להחמיץ. ולכן מחלקים את העבודה בין שניהם, שהעני מסיק את התנור, ובינתיים אשתו מכינה את המצה, ועד שהוא גומר להסיק את התנור אשתו מסיימת להכין את המצה ויכולה מיד לאפות אותה בעוד התנור חם.

יוצאות מכאן שלוש הגדרות שונות של לחם עוני שנותנות לנו הבנות שונות. ההגדרה הראשונה היא משום לשון עניה, שקורין את ההגדה. ובשתי ההגדרות האחרונות זו הגדרה הלכתית, ההגדרה הראשונה של מצה פרוסה, וההגדרה השניה נוגעת להלכות אפיית המצות.

מה שנוגע לענינינו זו ההגדרה השניה של לחם עוני, שדרכו של עני בפרוסה, דהיינו שאין לו די כסף לקנות לעצמו בכל סעודה פת שלימה חדשה, אלא דרכו לאכול תמיד מהשאריות, וממילא תמיד הוא אוכל מן הפרוסה ולא מן השלימה.

ומכאן לומדת הגמרא דבליל פסח בעינן חוץ מן הפת השלימה גם פרוסה, ובזה מקיימים את אחד הפירושים של לחם עוני.

נבאר עתה בס"ד את שיטות הראשונים בסוגיה זו והעולה מהן להלכה:

ו.כמה מצות יש לסדר על השולחן ועל איזה מהן בוצעין ומברכין?

דעת רש"י

שיטת רש"י היא שבעינן חוץ מן הפרוסה שתי מצות שלימות (דהיינו כפי שאנו נוהגים היום), דלא גרע משאר ימים טובים דבעינן שתי כיכרות שלימות משום לחם משנה דומיא דשבת, ועוד מצה הפרוסה שהיא משום לחם עוני.

רש"י מדגיש שברכת על אכילת מצה חלה על המצה הפרוסה, וברכת המוציא חלה על שתי השלימות.

(ובדרך אגב יש להעיר בזה שלקמן בדף קי"ט יתבאר בס"ד בדעת רש"י שעיקר המצוה דאו' של אכילת מצה מתקיימת באפיקומן ולא בפרוסה הזו שעליה הוא מברך עכשיו, רק כיון שדינו של האפיקומן להיאכל על השובע, א"כ הוא חייב לאכול מצה גם לפניו, וממילא הוא גם חייב לברך על אכילה ראשונה של מצה, דכיצד יברך על אפיקומן על אכילת מצה אחרי שכבר מילא כריסו במצות, ולכן תקנו לו לברך את ברכת על אכילת מצה בתחילת הסעודה יחד עם ברכת המוציא, ואע"פ שאינו מקיים עכשיו את עיקר הציווי של אכילת מצה, מ"מ הצריכו שהברכה תחול על פרוסה ולא על שלימה, דזהו לחם עוני.

אמנם רוב הראשונים חולקים על רש"י וסוברים דעיקר קיום המצוה של אכילת מצה מדאורייתא הוא בכזית הראשון, והאפיקומן אינו אלא לזכר בעלמא מדרבנן.

ומצינו מקרה דומה לזה בתקיעות שופר של ראש השנה, שכתבו האחרונים (עיין כף החיים סימן תקפ"ה ס"ק ב') דעיקר התקיעות הן דמעומד, והא דתוקעים במיושב זו רק תקנה דרבנן לערבב השטן, ומ"מ מברכים על התקיעות דמיושב, דהיאך יברך על התקיעות דמעומד אחרי שכבר שמע ל' קולות דמיושב?).

דעת הרי"ף

ז"ל הרי"ף בפסחים (דף כה: בדפי הרי"ף, והביא דבריו גם הרא"ש פרק ערבי פסחים אות ל'): אמר שמואל לחם עוני וכו' דבר אחר לחם עוני, מה דרכו של עני בפרוסה, אף כאן בפרוסה וכו', הילכך בפסח מברכינן על חדא ופרוסה, (דהיינו אחת שלימה ואחת פרוסה) אבל בשאר ימים טובים בצעינן על תרתין ריפאתא שלימאתא כמו בשבת, דאמר ר' אבא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שלימות בשבת. מאי טעמא? ליקטו לחם משנה כתיב, ופירשו רבנן דבימים טובים נמי בעינן לבצוע על שתי ככרות, דעיקר חיובא בשבת משום דלא הוה המן נחית בשבת אלא הוה נחית בערב שבת זוגי זוגי, ובימים טובים נמי לא הוה נחית אלא הוה נחית בערבי ימים טובים זוגי זוגי כמו דהוה נחית בערבי שבתות, הילכך בעינן למיבצע ביום טוב על תרתין ריפאתא שלימאתא כדמחייבין בשבת. ובפסח אתא לחם עוני וגרעא לפלגא דחדא, הילכך בצעינן אחדא ופלגא, וכד בצע מנח לה פרוסה בגווה דשלימאתא ובצע דאמר רב פפא (בברכות לט:) הכל מודים שבפסח מניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע, מאי טעמא? לחם עוני כתיב ביה" עכ"ל הרי"ף.

מתבאר מדברי הרי"ף דבליל פסח דין לחם משנה שונה משאר ימים טובים כיון שהתורה מיעטה את הלחם השני שלא יהיה שלם אלא חצוי, וממילא לא בעינן ג' מצות כפי שכתב רש"י אלא סגי בשלימה ופרוסה.

אמנם לא התבאר בדבריו על מה חלה ברכת על אכילת מצה ועל מה חלה ברכת המוציא. ונראה שהר"ן מבאר דברי הרי"ף בזה.

דעת הר"ן

ז"ל הר"ן בד"ה הכל מודים: "ודאי על הפרוסה יברך לאכול מצה דהא להכי אתיא (דהיינו בה מתקיימת מצות אכילת מצה), אבל המוציא איכא מאן דאמר דאשלימה מברך ליה (וכמו שראינו לעיל בדעת רש"י), ולא נהירא, דטפי עדיף לבירוכי המוציא בפרוסה גופא דאיתעבידא בה חדא מצוה (ועיין מה שנבאר בס"ד לקמן שיש חולקים בזה על הר"ן וסוברים שאין לברך את שתי הברכות על מצה אחת דלא עבדינן מצוות חבילות חבילות). דמהדרי רבנן לבירוכי המוציא אריפתא דעירובי דהואיל ואיתעביד ביה חדא מצוה, ליתעביד בה אחריתי. ועוד דהא דאמר רב פפא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע, איתמר בכיצד מברכין (לט:) עלה דההיא דאיפליגו התם הביאו לפניו פתיתים ושלימים אי מברך המוציא אשלמין משום דשלם עדיף, או אפתיתין משום דמיקרבא הנאתייהו, (ועיין מה שביארנו לעיל בסוגיה זו), ואמרינן עלה וירא שמים יוצא ידי שתיהן מניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע, כלומר בוצע הפתיתין, דאי לאו, מאי עבידתייהו (דהיינו אם אינו אוכל מן הפתיתין במה הועיל שהניחם עם השלימה, אע"כ שאוכל מהם כיון דמיקרבא הנאתייהו), ואמרינן תו עלה הכל מודים בפסח, משמע דכוותה עבדינן בפסח דמברך אפתיתין המוציא" עכ"ל הר"ן.

ונראה שהר"ן בא לבאר דעת הרי"ף העולה לפירוש הר"ן הוא ששתי הברכות חלות על הפרוסה, שכן פשיטא לו שקיום מצות אכילת מצה הוא בפרוסה שהיא לחם עוני, ופשוט לו שאפשר לברך את שתי הברכות על אותה מצה ולא בעינן לחלק את הברכות בין שתי המצות משום סברת חבילות חבילות, כיון דאיתעביד חדא מצוה במצה הפרוסה, ליתעביד בה מצוה אחריתי.

ולפי הפשט של הר"ן בהא דעדיף לברך על הפתיתין משום דמיקרבן הנאתייהו, שצריך לבצוע מן הפרוסה, וכיון שלשיטתו שתי הברכות חלות על אותה מצה, דהיינו על הפרוסה, וגם מיקרבא הנאתייהו, ממילא עולה דא"צ לבצוע מן השלימה כלל.

ולפירושו של הר"ן הא דבעינן שלימה, היינו משום לחם משנה של יו"ט, ומה שאמרו דבעינן בשאר ימות השנה לירא שמים להניח פרוסה בתוך השלימה אע"פ דלא בעינן לחם משנה, צ"ל שאע"פ שבוצע מן הפרוסה, מ"מ הברכה חלה גם על השלימה וגם על הפרוסה, שכן שתיהן נמצאות לפניו, ובזה הוא מרויח תרתי, גם שהברכה חלה גם על שלימה וזהו כבוד הברכה, וגם שהוא בוצע מן הפרוסה דמיקרבא הנאתייהו.

עוד מביא הר"ן דעת רב האי גאון שכל מה שאמרו שמברך על הפתיתין היינו ביש לפניו פתיתין, אבל לא אמרו שיהא רשאי לבצוע השלימה שתהיה פתיתין על מנת לברך על הפתיתין.

ומסביר הר"ן דלהכי פורסים את המצה (יחץ) קודם ההגדה, כדי שכאשר יגיע לברכת המוציא כבר תהיה המצה חצויה לפניו ויוכל לברך עליה בשופי.

דהיינו לשיטת רש"י לחם עוני בא להוסיף על הלחם משנה הרגיל של כל השבתות וימים טובים, עוד פרוסה נוספת והיא המצה השלישית החצויה, ולדעת הרי"ף והר"ן לחם עוני מיעט לי את הלחם משנה עצמו להיות במקום שני לחמים, לחם שלם ועוד חצי.

ר' מנחם מיוני - (הביאו דבריו התוס' ברכות לט: והסמ"ג) ג"כ סובר כהר"ן שמברך את שתי הברכות על הפרוסה, ובשלימה לא היה נוגע כלל.

דעת הרא"ש

הרא"ש בפרק ערבי פסחים אות ל' הביא דעת הרי"ף שהבאנו לעיל שסגי בשתי מצות בלבד, הפרוסה והשלימה, והביא ראיה לדבריו דבעינן רק ב' מצות ולא ג' מדקתני במתניתין הביאו לפניו "מצה", אלמא ליכא אלא מצה שלימה אחת.

אמנם הרא"ש עצמו דחה את הבנת הרי"ף ואמר שודאי גם בפסח בעינן לחם משנה, דמאי שנא פסח משאר ימים טובים דבעינן בהו לחם משנה. וא"ת כיון דדרשינן לחם עוני, שהוא פרוסה, את הדרשה הזו נעמיד באותו לחם שיוצא בו ידי חובת מצה, אבל המוציא פשיטא דבעינן לברך על שתי כיכרות שלמים כמו שאר ימים טובים, והראיה דאם אין לו לחם עוני כי אם כזית, יאכלנו באחרונה ויברך המוציא על מצה עשירה, פשיטא דתרתי שלימות בעינא. וא"כ לפי זה נהגו העולם להכין ג' מצות ודלא כהרי"ף.

וממשיך הרא"ש ואומר שמאותן שלוש מצות יבצע השניה לשנים וישמור חציה לאפיקומן, ויניח החצי שנשאר בין שתי השלימות, ועל הראשונה (דהיינו העליונה) יברך המוציא ועל הפרוסה יברך על אכילת מצה, ואוכלן ביחד מכל מצה כזית, ומן השלישית יעשה כריכה כהלל, דכיון דתיקון שלוש, מכל חדא נעביד בה מצוה חדא. (וזה דלא כסברת הר"ן שכיון שעשינו מצוה על מצה אחת, נעשה עליה עוד מצוה אחרת).

ונראה שבזה שווה דעת הרא"ש לרש"י שבעינן ג' מצות, על הפרוסה מברכים על אכילת מצה, ועל השלימה מברכים המוציא.

ממשיך הרא"ש ואומר שהרוצה לצאת ידי חובת שניהם יברך המוציא ועל אכילת מצה ויבצע מן השלימה ומן הפרוסה כאחד, עכ"ל הרא"ש.

ויש להבין שני דברים בתקנת הרא"ש האחרונה:

א. מה ההבדל בין הדרך שנקט מעיקרא לברך המוציא על העליונה ועל הפרוסה על אכילת מצה ויאכל משתיהן יחד מכל מצה כזית, לבין מה שאמר בסיפא שיברך המוציא ועל אכילת מצה ויבע משתיהן יחד?

ונראה שברישא ברכת המוציא חלה על המצה השלימה בלבד, וברכת על אכילת מצה חלה על הפרוסה בלבד, והא דבעינן שיאכל משתי המצות יחד כדי שלא יהיה הפסק בין אכילה ראשונה לאכילה שניה.

והתקנה היא שיברך את שתי הברכות על שתי המצות כך שכל ברכה תחול על שתי המצות, ובזה הוא ירויח את הדעה החולקת שבס"ד לקמן נבאר מה היא.

ב. הרא"ש כתב הרוצה לצאת ידי חובת שניהם וכו', ולא התבאר בדבריו מהי הדעה השניה שהוא רוצה לצאת ידי חובתה, (ואין לומר שכוונתו לדעת הרי"ף שהביא בריש דבריו, דאי זו כוותו, הרי ביארנו לפי דברי הר"ן שלדעת הרי"ף שתי הברכות חלות על המצה הפרוסה, וא"כ גבי ברכת על אכילת מצה לא נחלקו הרי"ף והרא"ש שהיא חלה על הפרוסה, אלא רק על ברכת המוציא, שלדעת הרא"ש היא על השלימה ולדעת הרי"ף היא על הפרוסה, וא"כ מה הועילה תקנת הרא"ש לדעת הרי"ף הזו?

אמנם יעויין בב"ח שלמד שכוונת הרא"ש היא לצאת ידי חובת דעת הרי"ף, רק שהוא הקשה דא"כ כשמברך על אכילת מצה מדוע צריך לאחוז בידו גם את השלימה, והרי בזה לא נחלקו הרי"ף והרא"ש דברכת על אכילת מצה היא על הפרוסה.

אמנם נראה ליישב, (וכן לומד הב"ח למסקנה גם בדעת הרא"ש), וכן נראה שלמד הטור לפי גירסת הספרים שלפנינו (ולא כמקצת ספרי טור שהביא הב"ח) שכתב שיש דעה הסוברת היפך מדברי הרא"ש ואומרת שצריך לברך המוציא על הפרוסה, ועל אכילת מצה על השלימה, וכדי לצאת ידי חובת דעה זו תקן הרא"ש שיברך על שתי המצות, דהיינו שיכוין שכל ברכה תחול על שתי המצות ויבצע משתיהן כאחד ויצא ידי חובת דעת הרא"ש וידי חובת הדעה השניה.

רק שבדברי הרא"ש לא הובאה דעה זו, ולשון הרא"ש קשה שבא לתקן תקנה לחוש לדעה שהוא עצמו כלל לא הביאה. כמו כן לא התבאר גם בדברי הטור שכן הביא דעה זו, מי הוא בעל הדעה, והב"ח כתב יש גאונים שסוברים כן, אבל לא ביאר מי הם. (ועיין לקמן בדברי הראב"ן שיתבאר שהוא בעל דעה זו).

דעת הטור

בסימן תע"ה כתב וז"ל: "ויטול ידיו ויקח הקערה שהמצות בתוכה כסדר שהניחום, השלימה למעלה והפרוסה תחתיה, ויברך על השלימה המוציא ויבצע ולא יאכל עד שיברך על הפרוסה על אכילת מצה ויאכל משתיהן ביחד כזית מכל אחת וכו', ומפני שיש מי שאומר שמברך על הפרוסה המוציא ועל השלימה על אכילת מצה, לכך הרוצה לצאת ידי שניהם יאחז שתיהן בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה מיד זה אחר זה ואח"כ יבצע משתיהן ביחד", עכ"ל.

הטור הלך בדרכו של אביו הרא"ש (שהיא כדעת רש"י), שמעיקר הדין ברכת המוציא היא על המצה השלימה וברכת על אכילת מצה היא על הפרוסה, ורק כדי לצאת ידי חובת הדעה הסוברת להיפך, דהיינו שברכת המוציא על הפרוסה וברכת על אכילת מצה על השלימה, הוא תיקו לברך על שתי המצות ביחד את שתי הברכות, ולאכול בבת אחת כזית מכל מצה, וכך הוא יוצא ידי חובת שתי הדעות.

אמנם אע"פ שהטור ביאר בצורה יותר מפורשת מאביו את פרטי הדעה לה הוא חושש, מ"מ גם הוא לא ציין מיהו בעל דעה זו.

והב"י הביא שאת הפשרה הזו כתבו גם הרא"ש והגהות מיימוני' בשם הסמ"ג (עשין מצוה מ"א).

אמנם המעיין בהגהות מיימוני' ובסמ"ג יראה שאע"פ שהם נקטו להלכה כדברי הרא"ש שיברך המוציא ועל אכילת מצה על שתי המצות ויבצע משתיהן, מ"מ הם לא הסבירו מדוע יש לנקוט בדרך זו.

אמנם הגהות מיימוני' פ"ח מהלכות חמץ ומצה סס"ק ז' הביא את דברי ראבי"ה, וכן הב"ח הביא את דברי ראבי"ה בקיצור, והמעיין בדברי ראבי"ה רואה שבעצם הדעה הסוברת הפוך מדעת הרא"ש היא דעת זקנו הראב"ן כפי שהוא לומד בדעת ר' חננאל, ונבאר דבריו בס"ד לקמן.

דעת הראב"ן

הראבי"ה על מסכת פסחים (כרך ג' סימן תקכ"ה עמוד 158) הביא דעת זקנו הוא הראב"ן, שעל הפרוסה יברך המוציא ועל השלימה יברך על אכילת מצה, דהיינו היפך דעת הרא"ש הנ"ל, ומסביר שטעמו של זקנו הוא משום שדרכו של עני בפרוסה כל השנה, והביא שכן פירשו ר' חננאל ושאר גאונים.

ובהערה 7 על הראבי"ה ציינו שדברי רבנו חננאל נמצאים במסכת פסחים דף קטו: ושם הוא מבאר דמה שאמרו בברכות שירא שמים יניח פרוסה בתוך השלימה וכו', היינו שיבצע על הפרוסה.

ובהערה 8 על הראבי"ה העיר המעיר שבדברי רבנו חננאל לא הוזכר אלא רק שמברכים המוציא על הפרוסה, אבל לא מבואר בדבריו שמברכים על אכילת מצה על השלימה.

והמעיר עצמו מבין מסתימת דברי ר"ח ששתי הברכות הן על הפרוסה, (אולי מחמת סברת הר"ן שהבאנו לעיל כיון דאיתעביד בה חדא מצוה ליתעביד בה מצוה אחריתי) וא"כ קשה לו מהיכן למד ראב"ן בדעת רבנו חננאל שברכת על אכילת מצה היא על השלימה.

ומתרץ המעיר שאולי ראב"ן מפרש סתימת לשון רבנו חננאל ע"פ שיטתו ומנהגו. ונראה שהסבר דבריו הוא שכמו שראב"ן מחלק הברכות בין המצות, ואולי סברתו בזה היא כמו שראינו שלא יעשה המצוות חבילות חבילות, ממילא גם בדעת ר' חננאל הוא לומד שמחלק את הברכות בין המצות כדי שלא תהיינה המצוות חבילות חבילות, וממילא כיון שמפורש בדברי רבנו חננאל שברכת המוציא היא על הפרוסה, צ"ל שברכת על אכילת מצה היא על השלימה.

אמנם כבר ביארנו שדעת הר"ן אינה כן, וס"ל דעל אותה מצה שבירכו המוציא יברכו על אכילת מצה משום דאיתעביד בה חדא מצוה ליתעביד בה מצוה אחריתא, (ואולי זו סברת המעיר בדעת ר"ח).

וגם דעת התוס' ברכות לט: שלא שייך בזה מצוות חבילות חבילות, כיון שברכת המוציא היא רק ברכת הנהנין ואינה לשם מצוה, והוא מדמה זאת ליין של קידוש שגם מברכים עליו בורא פרי הגפן וגם מקדשים עליו.

(ונראה דאע"פ שלהלכה מודים התוס' והר"ן שיכול לברך את שתי הברכות על אותה מצה ולא שייך בזה איסור חבילות חבילות, מ"מ יש חילוק בטעמם, שלדעת הר"ן אפילו תרצה לומר שגם ברכת המוציא היא מצוה, מ"מ יש לו סברה דכיון שאיתעביד בה חדא מצוה ליתעביד בה עוד מצוה, ולדעת התוס' מה שמותר לברך על מצה אחת את שתי הברכות כיון שברכת המוציא אינה מצוה, ומשמע דאם היתה מצוה לא היה שייך לברך אותה על אותה מצה משום חבילות, ודלא כהר"ן).

(וראיתי מי שאומר שברכת המוציא היא ג"כ ברכת המצוות ולא זכור לי היכן ראיתי זאת, וד' יאיר עינינו).

דעת הסמ"ג

בסמ"ג (עשין מצוה מ"א) הביא ג' שיטות בברכות על המצות בליל פסח:

א. שיטת עצמו (כהרא"ש) - כתב וז"ל: בוצע העליונה שהיא הראשנה ומניח חציה בין שתי השלימות (דהיינו יחץ), וחציה תחת המפה לאפיקומן וכו', ונוטל ידיו לאכול. גרסינן בפרק כיצד מברכין (ברכות לט:) הכל מודים בפסח שמניח הפרוסה בתוך השלימה ובוצע, מאי טעמא? לחם עוני כתיב. משמע שבוצע מן הפרוסה, וגם מן השלימה בוצע משום דחביב עדיף, וגם לחם משנה צריך כמו בכל הימים.

ב. שיטת מורו ר' יהודה (כפשרת הרא"ש) - והא לך לשון מורי רבינו יהודה: ובפסח היה רגיל רבי להניח הפרוסה תחת השלימה ובוצע משתיהן יחד, ומברך תחילה המוציא על שתיהם קודם שיבצע ואח"כ על אכילת מצה, ובוצע משתיהן יחד אח"כ. ואין זה מצוות חבילות חבילות כיון שברכת מצה אינה לשם מצוה אם אומר עליהם המוציא מידי דהוה כוס של קידוש והבדלה שאומר עליו ברכת היין וכו', ולא דמו לכוס של קידוש וברכת המזון דתרי מילי נינהו. ופעמים שאין רבי רוצה לשנות המנהג ומברך על השלימה המוציא ובוצע ואין מפרידה לגמרי, וחוזר ומברך על הפרוסה על אכילת מצה ובוצע משתיהן.

ג. שיטת ר' מנחם מיוני (וינא) (כהרי"ף) - והרב מנחם מיוני היה מברך המוציא ועל אכילת מצה ובשלימה לא היה נוגע כלל שאינה אלא משום לחם משנה עכ"ל מורי, עכ"ל הסמ"ג.

ונראה מדבריו שהוא עצמו היה סובר כדעת הרא"ש שמברכין על אכילת מצה על הפרוסה, והמוציא על השלימה משום חביבות, ומורו היה עושה את פשרת הרא"ש ומברך את שתי הברכות על שתי המצות, ושיטת ר' מנחם מיוני היא כדעת הר"ן והרי"ף ששתי הברכות הן על הפרוסה.

דעת תוס'

בברכות (לט, ע"ב) ד"ה הכל מודים כתב תחילה שהמנהג להניח הפרוסה תחת השלימה כדי שייראה בוצע על הפרוסה, ומ"מ בוצע על השלימה, ועל הפרוסה יברך על אכילת מצה, וכורך ואוכל משתיהן יחד. (וזה כדעת הרא"ש).

ומוסיף התוס' שאין לברך המוציא וגם על אכילת מצה על הפרוסה דהוי כעושה מצוות חבילות חבילות.

אמנם תוס' עצמו דוחה טענה זו ואומר שלא שייך בזה חבילות חבילות כיון דברכת המוציא הוי ברכת הנהנין, וכמו שעושין קידוש ומברכין בפה"ג על אותו כוס של יין.

ומביא התוס' דעת ר' מנחם מוינא שהיה רגיל לעשות הכל על הפרוסה, ואין השלימה באה אלא לשם לחם משנה. (כדעת הר"ן והרי"ף).

ור"י היה רגיל לברך המוציא על שתיהן ואח"כ על אכילת מצה ובוצע משתיהן, ואין זה חבילות חבילות מאחר והיה עושה על שתיהן. (וזה כפשרת הרא"ש).

וכשהיה ר"י רוצה לצאת ידי כולם, היה מברך המוציא על השלימה ובוצע קצת בלי להפריד, ואח"כ היה מברך על אכילת מצה ובוצע משתיהן יחד.

ואם באנו לסכם את שיטות הראשונים בזה, הרי שיש לחלק את הענין לשני נושאים:

א. כמה מצות צריך לסדר בליל הסדר?

ר"ן ורי"ף ור' מנחם מיוני - מסדרים ב' מצות בלבד, האחת שלימה והאחת חצויה, וזהו לחם משנה של יו"ט רק שהתורה מיעטה בלשון לחם עוני ובמקום ששני הלחמים יהיו שלימים, אחד מהם פרוס.

רש"י רא"ש סמ"ג ושאר ראשונים - בעינן ג' מצות. שתים שלימות ללחם משנה ואמצעית חצויה ללחם עוני. וס"ל להני ראשונים שכשהתורה אמרה לחם עוני, היא לא באה למעט את יו"ט של פסח משאר ימים טובים ולחצות את אחת משני הלחמים שלו, אלא באה להוסיף פרט לשני הלחמים השלימים עוד פרוסה משום לחם עוני.

ב. על איזה מצה מברכים המוציא ועל איזה על אכילת מצה?

ר"ן רי"ף ר' מנחם מיוני - שתי הברכות רק על הפרוסה ואוכלים רק ממנה, והשלימה באה רק משום לחם משנה.

רא"ש רש"י - ברכת על אכילת מצה על הפרוסה וברכת המוציא השלימה, ובוצעים משתיהן ואוכלים מכל אחת כזית בבת אחת.

ראב"ן - ברכת על אכילת מצה על השלימה, וברכת המוציא על הפרוסה.

פשרת הרא"ש - מברכים את שתי הברכות על שתי המצות ובוצעים משתיהן יחד כזית מכל אחת, ואוכלים את שני הכזיתות הללו יחד.

ז. האם שייך איסור חבילות חבילות בשתי ברכות על מצה אחת?

יש נידון בראשונים ובאחרונים בסוגיה זו, באופן שמברך את שתי הברכות על אותה מצה, האם שייך בזה איסור של מצוות חבילות חבילות? ועוד דנו בזה גם לפי תקנת הרא"ש שמברך את שתי הברכות על שתי המצות, האם בכה"ג שייך איסור חבילות חבילות.

והסברות בזה מתחלקות לשתי קבוצות עיקריות:

האוסרים לברך את שתי הברכות על אותה מצה

תוס' בברכות דף לט: ד"ה הכל מודים כתב סברה שאוסרת לברך את שתי הברכות על אותה מצה משום דלא עבדינן מצוות חבילות חבילות.

גם הפרישה ס"ק א' כתב שהטעם שאינו מברך על אכילת מצה, על מצה של המוציא, משום דלא עבדינן מצוות חבילות חבילות, ומביא ראיה לזה מהא דבעינן כוס נוסף לשבע ברכות בשבעת ימי החתונה ולא סגי בכוס של ברכת המזון.

המתירים לברך שתי ברכות על מצה אחת

המתירים הללו מתחלקים לשתי קבוצות שכל אחת מתירה מטעם אחר:

ר"ן, כיון דאיתעביד בה חדא מצוה ליתעביד בה מצוה אחריתי -

הר"ן כתב וז"ל: ולא נהירא, דטפי עדיף לבירוכי המוציא בפרוסה גופא דאיתעבידא בה חדא מצוה. דמהדרי רבנן לבירוכי המוציא אריפתא דעירובי דהואיל ואיתעביד ביה חדא מצוה, ליתעביד בה אחריתי, עכ"ל.

דהיינו היתרו של הר"ן הוא מטעם שכיון שעשינו מצוה על מצה זו, עדיף שנעשה בה עוד מצוה, וסברה זו עדיפה על איסור מצוות חבילות חבילות. ויש לעיין מה יענה הר"ן גבי כוס של שבע ברכות וכוס של ברכת המזון דלא עבדינן להו באותה כוס אלא בעינן שתי כוסות.

תוס', ברכת הנהנין אינה מצוה -

תוס' בברכות לט: ד"ה הכל מודים הקשו על סברת האוסרים לברך את שתי הברכות על אותה מצה משום מצוות חבילות, שברכת המוציא אינה מצוה אלא היא ברכת הנהנין, דהא על קידוש מברכים בורא פרי הגפן וברכת הקידוש, ולא אמרינן דהוי שתי מצוות על אותה כוס.

ונראה דיש נפקא מינה בין טעם הר"ן לטעם התוס', דכל ההיתר של תוס' הוא מחמת דהוי כאן ב' ברכות שרק א' מהן היא ברכת המצוות, והשניה ברכת הנהנין, ובכה"ג דאין כאן ב' מצוות לא אמרינן חבילות חבילות, ומשמע שאם באמת היו ב' מצוות נפרדות היה דין חבילות והיה צריך ב' דברים נפרדים, ולר"ן גם בב' מצוות עדיף לעשות הכל על אותה מצה כיון דאיתעביד בה חדא מצוה ליתעביד בה עוד מצוה.

ובמקרה של כוס של ברכת המזון ושבע ברכות, לדעת התוס' באמת בעינן שתי הכוסות כיון שהן ב' מצוות נפרדות, ולדעת הר"ן עדיף לברך הכל על אותה הכוס כיון דאיתעביד בה חדא מצוה, ליתעביד בה מצוה אחריתי.

דהיינו לסכום מחלוקת התוס' עם האוסרים היא לא במישור העקרוני, שכן גם תוס' מודים שבמצוות לא עבדינן חבילות חבילות, רק שהם סוברים שהכא אין זה גדר של ב' מצוות אלא מצוה אחת וברכת הנהנין, ובכה"ג אין איסור מצוות חבילות.

ואילו הר"ן חולק על האוסרים מחלוקת עקרונית ואומר שלא מיבעיא שאין איסור מצוות חבילות, אלא נהפוך הוא, טפי עדיף לעשות ב' מצוות על אותו דבר כיון דאיתעביד ביה חדא מצוה, ליתעביד ביה מצוה אחריתי. ומשמע שהר"ן מבין שאפשר לומר שברכת המוציא היא ג"כ מצוה, ומ"מ עדיף לברך על אותה המצה, ובזה הוא חולק על תוס' שסוברים שברכת המוציא היא רק ברכת הנהנין.

ח. האם יש איסור חבילות לברך את שתי הברכות על שתי מצות?

הפרישה ס"ק א' כתב שהסיבה שמברכים על ב' מצות ולא על מצה א' היא כדי שלא תהיינה המצוות חבילות חבילות, ומשמע מדבריו שדוקא כשמברכים את שתי הברכות על מצה אחת הוא דאסור משום מצוות חבילות, אבל כאשר מברכים על ב' מצות אין בעיה כזו.

אמנם דן בדבר זה רבו של הסמ"ג, ומתוך דבריו משמע שאין הדבר פשוט כל כך.

רבו של הסמ"ג

כתב הסמ"ג בשם רבו: והא לך לשון מורי רבינו יהודה: ובפסח היה רגיל רבי להניח הפרוסה תחת השלימה ובוצע משתיהן יחד, ומברך תחילה המוציא על שתיהם קודם שיבצע ואח"כ על אכילת מצה, ובוצע משתיהן יחד אח"כ. ואין זה מצוות חבילות חבילות כיון שברכת מצה אינה לשם מצוה אם אומר עליהם המוציא מידי דהוה כוס של קידוש והבדלה שאומר עליו ברכת היין וכו', ולא דמו לכוס של קידוש וברכת המזון דתרי מילי נינהו. ופעמים שאין רבי רוצה לשנות המנהג ומברך על השלימה המוציא ובוצע ואין מפרידה לגמרי, וחוזר ומברך על הפרוסה על אכילת מצה ובוצע משתיהן.

ונראה מדברי רבו שג"כ עושה את הפשרה של הרא"ש לברך את שתי הברכות על שתי המצות, והוא טורח ליישב מדוע אין בזה איסור של מצוות חבילות.

ולכאורה יש לעיין מדוע שזה יקרא מצוות חבילות, והרי יש כאן שתי מצות ויש כאן שתי ברכות.

אלא משום ששתי הברכות חלות על שתי המצות (מחמת הספק) ממילא שתי המצות נידונות כדבר אחד שמברכים עליו את שתי הברכות, ולכן יש צד לומר שיש בזה איסור מצוות חבילות.

והוא דוחה מחמת שברכת המוציא היא ברכת הנהנין, וכמו שדחה התוס' בברכות לט, ע"ב.

ולפי דחייה זו משמע שהסוברים שגם באופן של ברכת הנהנין הוי איסור מצוות חבילות, ימשיכו לאסור גם באופן של תקנת הרא"ש.

ולפי זה יש לדון כיצד התירו הפוסקים בפשטות כזו לברך את שתי הברכות על שתי מצןת כתקנת הרא"ש, הרי עדיין יש בזה איסור חבילות.

יישוב - מדוע אין בעיה של מצוות חבילות חבילות לברך על שתי מצות

ולענ"ד אפשר לתרץ באופן אחר, כך שלא תהיה בעיה גם לדעת החולקים על ההיתר של ברכת הנהנין, ולומר שכאן בעצם הסיבה שמברך על שתי מצות את שתי הברכות היא כדי לצאת ידי חובת שתי שיטות הראשונים שחולקות ביניהן על מה צריכה לחול כל ברכה, אבל באמת לכל שיטה כל ברכה חלה רק על מצה אחת.

וממילא כאשר מברך את שתי הברכות על שתי מצות הוי כאילו מתנה, שאם הלכה כהרא"ש ברכת המוציא תחול רק על השלימה וברכת על אכילת מצה תחול רק על הפרוסה, ואם הלכה כראב"ן, ברכת המוציא תחול רק על הפרוסה, וברכת על אכילת מצה תחול רק על השלימה, ובאופן שנעשה התנאי הזה אין מציאות ששתי הברכות חלות על שתי המצות, אלא הכל עובד לפי התנאי ואין בעיה של מצוות חבילות.

ורק אם מכוין שרוצה שבאמת כל ברכה תחול בפועל על שתי המצות, אז נכנס לבעיה של מצוות חבילות אע"פ שזה שתי מצות.

ט. אופן הבליעה

כמה כזיתים צריך לבלוע בבת אחת?

כתב הרא"ש למסקנה שהרוצה לצאת ידי חובת ב' הדעות, (וכבר הסברנו שכוונתו לצאת ידי חובת הראב"ן שסובר להיפך מהרא"ש, שברכת המוציא היא על הפרוסה וברכת על אכילת מצה היא על השלימה), יאחז שתי המצות בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה בזה אחרי זה, ויבצע משתיהן יחד, וכמובן כוונתו שגם צריך לאכול משתיהן יחד, כזית מכל אחת ואחת.

והסביר הפרישה שם דהסיבה שצריך לאכול משתי המצות יחד, כדי שלא יהיה הפסק בין ברכת על אכילת מצה לאכילתו.

והפרישה קאי על ריש דברי הטור שמיירי בעיקר הדין לפני תקנת הרא"ש, דהיינו שמברך המוציא על השלימה ועל אכילת מצה על הפרוסה, ומ"מ הצריך הטור לאכול משתי המצות ביחד, ומסביר הפרישה כיון שעל מצה אחת הוא בירך המוציא, ודאי שהוא חייב לאכול ממנה מיד, וכיון שעל המצה השניה הוא בירך על אכילת, ממילא גם ממנה צריך לאכול מיד, ומה יעשה כדי שלא יהיה הפסק בין הברכות לאכילת שתי המצות? להכי כתב הטור שיאכל משתי המצות ביחד.

וא"כ, ק"ו היכא דבא לקיים תקנת הרא"ש לצאת ידי חובת שתי הדיעות, שצריך לבצוע ולאכול משתי המצות יחד.

אמאי בעינן כזית מכל מצה?

תמהו הב"ח והפרישה, דבשלמא מצה שמברך עליה על אכילת מצה בעינן שיאכל ממנה כזית כיון דעליה חלה הברכה ואין אכילה פחותה מכזית. אבל המצה שמברך עליה המוציא, אמאי בעינן שיאכל גם ממנה כזית, הא קי"ל דאפילו על פחות מכזית מברכים המוציא?

והב"ח מוסיף דאפילו לר' יונה שסובר שעל פחות מכזית מברכים שהכל, הני מילי כשאוכל רק פחות מכזית, אבל הכא שממילא אוכל גם את הכזית של על אכילת מצה, נמצא דסך כל אכילתו היא כזית ויותר, ודאי שלכו"ע צריך לברך המוציא, וא"כ אפילו לר' יונה לכתחילה יכול לברך המוציא על מצה ראשונה אע"פ שלא יאכל ממנה כזית, ואמאי הצריכוהו הכא לאכול ממנה כזית?

ונאמרו בזה מספר ישובים באחרונים:

הפרישה - בס"ק א' יישב משום דהוי ספק על איזו מצה מברכים על אכילת מצה, ולכן מברכים את שתי הברכות על שתי המצות, לכן בעינן שיאכל מכל מצה כזית, כיון שכל מצה היא בספק ברכת על אכילת מצה, ואכילת מצה היא בכזית.

קושיה על יישוב הפרישה

וקצת צ"ע שקושית הדרישה היא על תחילת דברי הטור עוד לפני תקנת הרא"ש, שכתב לברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה על אכילת מצה ויאכל משתיהן יחד כזית מכל אחת, ורק אח"כ הביא הטור את תקנת הראש שיברך את שתי הברכות על שתי המצות. דהיינו שברישא הטור נמצא עדיין לפני הספק על איזו מצה חלה כל ברכה, ואעפ"כ הוא הצריך לאכול כזית מכל מצה, ואת זה הפרישה אינו מיישב.

הב"ח - תירץ דצ"ל דס"ל לטור דודאי היכא דאין לו אלא פחות מכזית צריך לברך המוציא, אבל היכא דאית ליה כזית, לכתחילה בעינן שיאכל כזית אחרי שבירך המוציא, ולכן כיון שבירך על השלימה המוציא, לכתחילה בעינן שיאכל ממנה כזית.

וישוב הב"ח הוא אפילו לפני תקנת הרא"ש, וק"ו אחרי תקנת הרא"ש ששתי הברכות חלות על שתי המצות, שודאי בעינן שיאכל כזית מכל אחת משום הספק על מה חלה ברכת על אכילת מצה, וכהפרישה.

המ"א - ס"ק ד' כתב שגם המוציא בעינן כזית, ונראה שזה כתירוצו של הב"ח.

אמנם מלשון האשל אברהם שם ס"ק ד' משמע שהבין שאין זה כתירוץ הב"ח, שכן הוא כתב שהמ"א בא לתרץ קושית הב"ח, ואי ס"ל דזה כתירוץ הב"ח, עד שהוא אומר שהמ"א בא לתרץ קושית הב"ח, שיאמר שזה כתירוץ הב"ח.

אמנם יש לעיין מה חילוק יש בין דברי המ"א לדברי הב"ח, ונראה שהם כיוונו לאותו תירוץ.

הט"ז - ס"ק ב' כתב דהסיבה שצריך לאכול משתי המצות ביחד כיון ששתי הברכות שייכות להדדי, רק כיון שאין עושין מצוות חבילות צריך לקחת ב' מצות, אחת לכל ברכה, ולכן צריך שתהיה האכילה משתיהן כאחת כאילו היה ממש מצה אחת.

ונראה דישוב הט"ז הוא כהפרישה, (רק שהט"ז קאי על דברי השו"ע ולא על ריש דברי הטור, ועליו לא קשה הקושיה שהקשינו על הפרישה).

מדוע בעינן שיאכל את שני הכזיתות יחד ולא סגי שיאכלם אחד אחרי השני?

הקשה החק יעקב ס"ק ד' מדוע בעינן שיאכל את שני הכזיתות בבת אחת ולא סגי שיאכלם אחד אחרי השני?

ותירץ שהסיבה שצריך לאכול את שני הכזיתות יחד היא דכיון שחייב לברך מתחילה את שתי הברכות לפני שמתחיל לאכול, (דאי יברך מתחילה המוציא ויאכל איך יברך אח"כ על אכילת מצה, ואי יברך תחילה על אכילת מצה איך יוכל לאכול ממנה ללא ברכת המוציא, אע"כ שחייב לברך מתחילה את שתי הברכות לפני שאוכל), והרי ברכת המוציא חלה על מצה אחת וברכת על אכילת מצה חלה על מצה שניה, הרי שאם יאכל תחילה את המצה שברכתה המוציא נמצא מפסיק באכילה זו לפני אכילת המצה שברכתה על אכילת מצה, וכן להיפך, אם יאכל תחילה מן המצה שברכתה על אכילת מצה נמצא מפסיק בין ברכת המוציא לאכילת המצה שברכתה המוציא. לכן צריך לאכול משתיהן יחד, וכך אין הפסק בין הברכות לאכילת שתי המצות.

אופן הבליעה של שני הכזיתות

כתבו הפוסקים שלכתחילה צריך לבלוע את הכזית של מצה בבת אחת ולא מעט מעט אפילו בתוך זמן פרס, ורק בדיעבד אם אינו יכול לבלוע את כל הכזית בבת אחת, יכול לאוכלו ולבולעו מעט מעט ובלבד שלא ישהה מתחילת אכילתו עד סוף אכילתו יותר מזמן פרס.

המקור להא דבעינן לבלוע את כל הכזית בבת אחת ולא מעט מעט הוא מתשובת תרה"ד סימן קל"ט וז"ל:

שאלה: כזית של מצה ושל מרור, צריך לבולעו בבת אחת או לא?

תשובה: יראה דמצוה מן המובחר לבלוע כל הכזית כשהוא מרוסק בבת אחת, והכי מוכח ממרדכי פרק ערבי פסחים דכתב אהא דקאמר (קטו:) כורכו בבת אחת ואוכלו, פירוש היה נוטל כזית מצה וכזית מרור וכזית חרוסת. וא"ת היאך מחזיק בית הבליעה כולי האי, דהא כזית היינו חצי ביצה? וי"ל דהוא דוקא כשהמאכל שלם, אבל כשהוא מרוסק מחזיק טפי, וכשהוא מגיע לבית הבליעה מרוסק הוא ולכך מחזיק כולי האי, ע"כ (לשון המרדכי). מכאן מוכח דאין לבלוע הזית של מצה מעט מעט, דאל"כ לא הוי קשה מידי, דשפיר יכול להכניס כל הג' זיתים לפיו ולכוס אותו ביחד ולבולעו ביחד מעט מעט, אלא ע"כ מצוה לבולעו בבת אחת להלל (דהיינו שסבר דבעינן לכרוך כזית מצה עם כזית מרור עם כזית חרוסת) וכו' עכ"ל התרה"ד.

דהיינו זהו המקור להצריך לבלוע את כל הכזית בבת אחת ולא לבולעו מעט מעט, דאי יכול לבולעו מעט מעט, מה הוקשה למרדכי וכי בית הבליעה יכול להחזיק כולי האי.

הד"מ הביא את דברי התרה"ד הנ"ל, והמ"א ס"ק ד' דייק מדבריו דדי לבלוע כזית אחד בלבד בבת אחת. דהיינו אע"פ שצריך להכניס את שני הכזיתות בבת אחת לפיו, מ"מ אינו חייב לבולעם בבת אחת וסגי אם יבלע רק כזית אחד בבת אחת. (ואת הכזית השני יבלע אחריו, או בבת אחת או מעט מעט, ודבר זה לא התבאר בדברי המ"א).

והאחרונים, החק יעקב והא"ר פסקו להלכה את דברי המ"א הנ"ל, והמ"ב הביא דין זה להלכה דאינו חייב לבלוע את שני הכזיתות בבת אחת אלא סגי בבליעת כזית אחד בבת אחת.

ולענ"ד נראה לומר אחרת, כיון שהתרה"ד לא דבר כלל באופן של תקנת הרא"ש לאכול שני כזיתות משתי המצות, אלא הוא קאי אעיקר הדין שבעינן לאכול כזית מצה, ממילא הוא אמר שבעינן לאכול את הכזית מצה הזה בבת אחת, אבל אין ללמוד ולדייק מדבריו שגם לדידן שרוצים לקיים את תקנת הרא"ש ולצאת ידי כל הראשונים ומברכים את שתי הברכות על שתי המצות, יהיה סגי בבליעת כזית אחד בלבד בבת אחת, דלעולם אפשר לומר דכיון שמספק אנו מברכין את שתי הברכות על שתי המצות, וכל מצה היא בספק של ברכת על אכילת מצה, ממילא אם יש דין לבלוע את כל הכזית בבת אחת, הרי לדידן בעינן לבלוע את שני הכזיתות בבת אחת, ושתי סיבות לדבר:

א. כדי שלא יהיה הפסק בין הבליעה של כזית אחד לבליעה של כזית שני, ואין לומר שהבליעה אינה הפסק, אלא כמו שאכילה הוי הפסק (כמו שכתב החק יעקב דלהכי אוכלין משתי המצות בבת אחת כדי לא להפסיק בין הברכה לאכילה).

ב. מחמת שאליבא דאמת הרי שני הכזיתות נתערבו יחד בפה בזמן הלעיסה, ונמצא שכאשר בולע כזית אחד, הוא מורכב חציו ממצה אחת וחציו ממצה שניה, ונמצא שמשום מצה לא בלע כזית בבת אחת.

אח"כ ראיתי שגם הפמ"ג באשל אברהם ס"ק ד' חלק על המ"א וסובר דעדיף שיבלע את שני הכזיתות בבת אחת.