מסופר במסכת ברכות:

"וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לבקרו, כיון שראה אותם התחיל לבכות, אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אצה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכים אותי שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון, אעפ"כ הייתי בוכה, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס כעסו כעס עולם, ואם אוסרני איסורו איסור עולם, ואם ממיתני, מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון, ולא עוד אלא שיש לפני שתי דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנום, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי, ולא אבכה?!

אמרו לו: רבנו, ברכנו. אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו עד כאן. אמר להם: ולואי תדעו כשאדם עובר עברה אומר שלא יראני אדם.

בשעת פטירתו אמר להם: פנו כלים מפני הטומאה, והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא". (ברכות כח:)

מיהו רבנן יוחנן בן זכאי? על כך מספרת לנו הגמרא בסוכה:

"אמרו עליו על רבן יוחנן בו זכאי: לא שח שיחת חולין ולא הלך ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין ולא קדמו אדם בית המדרש ולא ישן בבית המדרש לא שנת קבע ולא שנת עראי, ולא הרהר במבואות המטונפות, ולא הניח אדם בבית המדרש ויצא, ולא מצאו אדם יושב ודומם, אלא יושב ושונה, ולא פתח אדם דלת לתלמידיו אלא הוא בעצמו ולא אמר דבר שלא שמע מפי רבו מעולם, ולא אמר הגיע עת לעמוד מבית המדרש חוץ מערבי פסחים וערבי יום הכיפורים...אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שלא הניח מקרא, משנה, גמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים...מעשה מרכבה...הוויות דאביי ורבא...". (סוכה כח.)

ויש לתמוה טובא, אדם שכזה ע"פ מה שהגמרא מעידה עליו, לא יודע אם הוא הולך לגן עדן או לגיהנום?

כמו"כ יש להבין, מהו "עמוד הימיני"? מדוע בעת פטירתו מה שמעניין אותו זה כמה כלי חרס שלא יקבלו טומאה, על זה חושבים בעת המיתה? מדוע ברך אותם דוקא בברכה זו של מורא בשר ודם? וכן יש לדעת מה הקשר לכסאו של חזקיהו מלך יהודה שבא?

במסכת גיטין (נו) מסופר הסיפור הידוע שהבריחו ר' אליעזר ור' יהושע את ריב"ז מירושלים בארון של מת לדבר על לבו של אספסיינוס, שלפחות תהיה הצלה קצת לעם ישראל, אם נגזר על ירושלים להחרב. והנה לאחר שניבא שאספסיינוס יהיה הקיסר, אכן מת הקיסר והוא ירש אותו בתפקידו, ונתן לריב"ז מתנה:

"בעי מינאי מידי דאתך לך. אמר ליה: תן לי יבנה וחכמיה ושושליתא דרבן גמליאל...קרי עליה רב יוסף ואיתימא ר' עקיבא: משיב חכמים אחור ודעתם יסכל, איבעי למימר ליה: לשבקינהו הדא זימנא. והוא סבר דלמא כולי האי לא עביד והצלה פורתא נמי לא הוי". (גיטין נו:)

לכאורה, אם יכול היה ריב"ז להציל את ירושלים ולא עשה כך, יש לו גיהנום, ואם לא יכול היה, והציל משהו, יש לו גן עדן. התלבטות זו של ריב"ז אם נהג כשורה או לא, ליוותה אותו עד יום מותו.

מסביר בספר "אבני שהם" (פרשת ויחי), שכשתלמידיו נכנסים לבקרו בעת פטירתו, הוא נזכר שאלו הם אותם תלמידים (ר' אליעזר ור' יהושע) שנשאו אותו במיתת המת מחוץ לירושלים לדבר על לבו של אספסיינוס, ואז הוא מתחיל שוב לבכות, שמא לא נהג כשורה, ולכן אומר שיש לו שתי דרכים. לפני הקיסר הרגיש מה זה מורא בשר ודם, ואם פחד אז, מרגיש את הפחד שיבוא עליו עתה, כשעובר לפני הקב"ה, ולכן ברך אותם בברכה זו של מורא שמים כמורא בשר ודם. הוא יודע מה הכונה, הוא התנסה בזה.

אך מדוע באמת ריב"ז ביקש את יבנה ולא את ירושלים?

בספר זכריה נאמר: "פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך". והסביר מצודת דוד, שזו נבואה שנאמרה על חורבן בית שני, ולבנון הוא בית המקדש, שיפתח דלתיו כדי שיכנסו העכו"ם ויחריבו אותו. וכן איתא ביומא (לט:):

"ת"ר ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן ריב"ז, אמר לו: היכל היכל, מפני מה אתה מבעית עצמך, יודע אני בך שסופך להיחרב, וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדוא: פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך".

בידיו של ריב"ז היתה נבואה שבהמ"ק יחרב, לכן הוא מנסה לסחוט מהקיסר הצלה פורתא, כי כבר נגזרה גזרה: "בית שרוף שרפת, בית טחון טחנת".

מדוע העם לא קיבל את הנבואה הזו? כי ניתן לפרש את הפסוקים גם באופן אחר.

יונתן בן עוזיאל מתרגם, שהפסוק מדבר על נקמה, ששלטון האומות ישבר וכו'.

ואכן, ידוע מה שנאמר במגילה ג., שיונתן בן עוזיאל שתרגם את הנביאים, אמר את תרגומו מפי חגי, זכריה ומלאכי, והוא היה גדול תלמידיו של הלל (סוכה לעיל) וריב"ז הקטן, ואם הוא מבין את הפסוק בזכריה אחרת, העם הולך אחריו.

אמנם כאשר אכן נחרב הבית, ידע ריב"ז שצדק בפרוש הפסוק, אך כל ההתלבטות שלו היתה, האם פרש את הפסוק נכון או לא, ועל זה תוהה האם יקבל גן עדן או גיהנום.

מאות שנים קודם לכן בזמן בית ראשון, אותה דילמה בדיוק היתה גם לחזקיהו המלך. במלכים ב' פרק יח' מסופר שלאחר חורבן שומרון, שולח מלך אשור את רבשקה לצור על ירושלים ומאיים על העם לא לסמוך על הקב"ה. חזקיהו קורע בגדיו ומתפלל, וישעיהו הנביא אמר לו ששמע את תפלתו ואכן סנחריב מלך אשור בורח מירושלים. שוב, אע"פ שאין לחזקיהו סיכוי מולו, הוא מתלבט האם להילחם או להיכנע, ובסוף מכריע להילחם.

גם בזמן חזקיהו היה את שבנא וסיעתו שרצו להתאחד עם מלך אשור, כמו הבריונים בזמן ריב"ז שרצו לחבור לקיסר הרומאי, ועל שבנא וסיעתו נקראים קשר רשעים (סנהדרין כו).

ועל אף הדמיון בין המקרים, רב השונה על הדומה. מסביר בספר "אבני שהם", שבימי חזקיהו כולם היו צדיקים גמורים, שהרי חזקיהו דאג שלא ימצאו תינוק ותינוקת מדן ועד באר שבע שלא יהיו בקיאים בדיני טומאה וטהרה, ולכן היה להם את הכח להתפלל ולהילחם באשור ולנצח. ועוד שחזקיהו המלך הוא מזרעו של מלכי בית דוד, וה' יוצא לפניו לנצח את האויבים.

אבל בימי ריב"ז לא רק שלא היו צדיקים, אלא הבריונים שבעם ניהלו את המלחמות, ועוד, שלא היו מלכים מבית דוד, ולכן הכריע ריב"ז שאין טעם להילחם ולהחזיק במלחמה, ורק בדרכי שלום עם הרומאים, ניתן יהיה להציל משהו.

ריב"ז בא בעת פטירתו לתלמידיו ומראה להם, שגם אז יש לדאוג אפילו לכלי חרס קטנים שלא יטמאו, כי מהותה של מלכות לדאוג לרוחניות וגשמיות גם יחד.

על כל אלו מגיע חזקיהו מלך יהודה בעת פטירתו של ריב"ז ומודה לו על זה שלא דאג לגשמיות מספיק וריב"ז עושה זאת, ומודיע לו, שאע"פ שהוא החליט להילחם באשור, הוא תומך בהחלטתו של ריב"ז להשלים עם רומי בלא מלחמה ולהציל את יבנה וחכמיה ושושלת רבן גמליאל.

(פורסם באשכולות מסעי תשס"ח)