הגדרת המושג 'נסיון'

נעסוק היום בבאור המושג 'נסיון' ע"פ מה שעולה מפירוש הרמב"ן על התורה.

הפרוש הפשוט של המושג 'נסיון' הוא מבחן. כדי שמקרה מסויים יוצר אצל אדם נסיון יש צורך בשני תנאים : א.שלפני האדם עומדות שני אפשרויות. ב. שלאדם יש נטייה טבעית חזקה לצד האפשרות השלילית, שבה הוא עלול להיכשל, וכדי שהוא יבחר באופציה הנכונה הוא צריך להתגבר ולהקריב מעצמו, זה דורש כוחות מיוחדים.

התורה משופעת בנסיונות שונים. המפורסם שבהם הוא נסיון העקידה. לאברהם היו שתי אפשרויות, להקשיב לקב"ה ולעקוד את יצחק או מצד שני לא לציית לקב"ה וברור שהנטייה הטבעית של כל בן- אנוש במצב זה הוא לסרב ולחוס על הבן. הנסיון של אברהם היה להתגבר על נטייתו הטבעית ולעקוד את בנו.

עוד נסיון גדול שמופיע בספר בראשית זה נסיון יוסף עם אשת פוטיפר. האפשרות של הסכמה לאשת פוטיפר באופן טבעי הייתה הרבה יותר מושכת, והסיכון בסירוב היה גדול מאוד, ויוסף עומד בנסיון, הוא בוחר בדרך הטובה למרות שזה דורש מסירות והקרבה ע"מ להתגבר על הטבע האנושי.

הנסיון בהורדת המן

ובפרשת השבוע שלנו, פרשת בשלח מופיע עוד פעם עניין הנסיון:

" וַיֹּאמֶר ד' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא: " (טז ד).

משמעות הפסוק היא שעיקר הורדת המן לא הייתה בכדי להאכיל את בני ישראל אלא ע"מ להעמיד אותם בנסיון. ונשאלת השאילה, איזה נסיון יש פה? הרי לכאורה אין פה אף אחד משני הקריטריונים שהזכרנו, אין פה שני דרכים ואין דרך יותר מושכת. בני ישראל זוכים לכל טוב בחינם ללא צורך בשום עבודה, מה נדרש מהם?

הרמב"ן על הפסוק דן בשאלה זאת, ובתחילה מביא תחילה את דברי רש"י : רש"י פירש שהנסיון היה  "אם יקיימו מצוותי..." כלומר, שהנסיון לא היה בעצם הורדת המן, אלא בדינים ובציוויים שנאמרו לגבי המן, כגון 'שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט,  והרמב"ן מגיב על דברים אלו "ואיננו נכון." זה כל דבריו לגבי פירוש רש"י, הוא לא מבאר למה. ניתן להסביר שהקושי בדברי רש"י הוא שמשמע מפשט הפסוק שבעצם הורדת המן היה נסיון, ועוד קשה שהרי הדינים הללו שאליהם מתייחס רש"י טרם נאמרו לבני ישראל. 

ולכן הרמב"ן מפרש באופן אחר:

" אבל הוא כמו שאמר (דברים ח טז) המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך למען ענותך ולמען נסותך להטיבך באחריתך... "

הרמב"ן מביא את הפסוק בספר דברים (דברים ח טז)  שחוזר כמעט על הדברים בפרשתנו, אך יש שם שינוי ששופך אור על הנאמר אצלנו. הפסוק שם אומר "למען ענותך"- כלומר, שבמן יש עינוי. ולמה זה? ממשיך הרמב"ן:

"כי נסיון הוא להם שלא היה בידם מזון, ולא יראו להם עצה במדבר רק המן, שלא ידעו מתחלה, ולא שמעו מאבותם, ויורד להם דבר יום ביומו וירעיבו אליו, ועם כל זה שמעו ללכת אחרי השם לא מקום לחם:

וככה אמר להם עוד (שם ב) וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ה' אלהיך זה ארבעים שנה במדבר למען ענותך ולמען נסותך לדעת את אשר בלבבך התשמור מצותיו אם לא, כי היה יכול להוליכם בדרך הערים אשר סביבותיהם והוליכם במדבר נחש שרף ועקרב (שם טו), ושלא יהיה להם לחם רק מן השמים דבר יום ביומו, לנסותם ולהטיב להם באחרונה, שיאמינו בו לעולם. וכבר פירשתי ענין הנסיון בפסוק והאלהים נסה את אברהם (בראשית כב א)...."

אנו נוטים לחשוב על ירידת מן בתור התזונה הטובה ביותר, אך אין הדברים כך. כל יום ויום בני ישראל היו תלויים במן, בלחם מן השמיים. זה דרש מהם אמונה תמימה תמידית, שגם מחר הם יפתחו את הדלת וימצאו מן בירכתי אוהלם. ואיזה נסיון יש פה? הנסיון הוא כמה זמן יקבלו בסבלנות את המציאות הבלתי נורמלית הזאת וימשיכו ללכת אחרי הקב"ה ולא יקומו יום אחד וילכו לארץ נושבת".

גם ההליכה הממושכת הייתה כולה נסיון, תנאי ההליכה היו קשים ביותר.

הרמב"ן נותן לנו פה מבט אחר על חיי בני ישראל במדבר. בשונה ממה שאנשים נוטים לחשוב, השיגרה היום- יומית במדבר לא הייתה קלה כלל במיוחד מבחינה מנטאלית. בני ישראל היו במרחק הליכה קצרה ממקום יישוב והם ידעו שהקב"ה יכול להוליך אותם במקומות אחרים. אך בכל זאת הם ממשיכים ללכת ארבעים שנה, תלויים לגמרי בחסדי הקב"ה. דבר זה יכול להוציא אדם מדעתו, זה יכול לגרום לאי וודאות ופחד, וזה הנסיון הגדול בו עמדו בנ"י.

הנסיון במרה

צריך לדעת שהרמב"ן בעוד מקומות חוזר ומדבר על עניין זה. בנסיון מרה, שאף הוא מופיע בפרשתנו אומר הכתוב:

"...שם שם לו חק ומשפט ושם ניסהו"  (שמות טו כה).

הפרשנים שואלים על הפסוק : על איזה חוק ומשפט מדבר הפסוק? ובמה התנסו בני ישראל?

הרמב"ן מביא את דברי רש"י : " במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת פרה אדומה ודינים. ושם נסהו, לעם, לשון רש"י. והיא דעת רבותינו (סנהדרין נו ב)... "- כלומר שלפי רש"י וחז"ל נצטוו בני ישראל במצוות שבת, פרה אדומה ובמערכת משפטית, אך הרמב"ן מקשה על פרוש זה :

"ואני תמה, למה לא פירש כאן החקים האלה והמשפטים ויאמר "וידבר ה' אל משה צו את בני ישראל" כאשר אמר בפרשיות הנזכרות למעלה דברו אל כל עדת בני ישראל וגו' (לעיל יב ג), וכן יעשה בכל המצות באהל מועד, בערבות מואב, ופסח מדבר (במדבר ט ב). ולשון רש"י שאמר פרשיות שיתעסקו בהם,..."

וכן ביהושע נאמר ויכרות יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חק ומשפט בשכם (יהושע כד כה), אינם חקי התורה והמשפטים, אבל הנהגות ויישוב המדינות, כגון תנאים שהתנה יהושע שהזכירו חכמים (ב"ק פ ב), וכיוצא בהם. ואמר ושם נסהו, להודיע כי אשר הוליכם בדרך הזה שאין שם מים והביאם אל מקום המים המרים, לנסיון, כמו שאמר ויענך וירעיבך ולמען נסותך להטיבך באחריתך (דברים ח טז)..."

כלומר, למה א"כ לא נתפרשו המצוות ובמקום זאת התורה נוקטת לשון עמומה כזאת, שלא מצינו כמוה בציווי דינים אחרים. ולכן מבאר הרמב"ן את דברי רש"י וחז"ל באופן אחר:

"משמע שהודיעם החקים ההם ולימד אותם עתיד הקב"ה לצוות אתכם בכך, על הדרך שלמד אברהם אבינו את התורה, והיה זה להרגילם במצות ולדעת אם יקבלו אותם בשמחה ובטוב לבב, והוא הנסיון שאמר ושם נסהו, והודיעם שעוד יצוום במצות, זהו שאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והאזנת למצותיו אשר יצוה אותך ..."

ע"פ זה לא היה כאן ציווי על קיום המצוות אלא בסה"כ נמסרו להם הדינים על מנת שילמדו אותם, יתעסקו בהם ויחוו את דעתם האם דברים אלו מוצאים חן בהם או לא.

עד כאן באור דברי רש"י וחז"ל, אך הרמב"ן בוחר לפרש את הפסוק על דרך הפשט :

" ועל דרך הפשט, כאשר החלו לבא במדבר הגדול והנורא וצמאון אשר אין מים שם להם במחייתם וצרכיהם מנהגים אשר ינהגו בהם עד בואם אל ארץ נושבת, כי המנהג יקרא "חק", כענין הטריפני לחם חקי (משלי ל ח), חקות שמים וארץ (ירמיה לג כה), ויקרא "משפט" בהיותו משוער כהוגן, וכן כה עשה דוד וכה משפטו כל הימים (ש"א כז יא), כמשפט הראשון אשר היית משקהו (בראשית מ יג), וארמון על משפטו ישב (ירמיה ל יח), על מדתו... "

כלומר, הקב"ה הדריך את בני ישראל בכללי התנהגות שינחו את בני ישראל בשהייה הארוכה שלהם במדבר. ומביא הרמב"ן פרוש שני שדומה במקצת לראשון:

" או שייסרם בחקי המדבר, לסבול הרעב והצמא, לקרוא בהם אל ה', לא דרך תלונה. ומשפטים, שיחיו בהם, לאהוב איש את רעהו, ולהתנהג בעצת הזקנים, והצנע לכת באהליהם בענין הנשים והילדים, ושינהגו שלום עם הבאים במחנה למכור להם דבר, ותוכחות מוסר שלא יהיו כמחנות השוללים אשר יעשו כל תועבה ולא יתבוששו, וכענין שצוה בתורה (דברים כג י) כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע..."

הקב"ה מכין את דור המדבר לכל הקשיים שיעמדו בהם, שאלו הם חוקי המדבר, וראוי שבני ישראל לא יתלוננו ויתנהגו בדרך טובה. 

לפעמים אנו מתקשים להבין את התנהגות דור המדבר, שהרי הם לא מפסיקים להתלונן ולחטוא למרות כל הניסים הגלויים שראו בעיניהם, והקב"ה אומר עליהם "וינסו אותי עשר פעמים" . כאן מלמד אותנו הרמב"ן שבני ישראל במדבר היו אנשים צדיקים וגדולים שעמדו בנסיון הארוך ביותר. ודוקא העובדה שבני ישראל התלוננו רק עשר פעמים בתוך ארבעים שנה, זה מעיד על גדולתם. כאשר המתאוננים התלוננו "זכרנו את הדגה אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים ... ".

זאת בהחלט  הייתה טענה מובנת ולגיטימית, היה להם באמת קושי עצום עם המן.

וכן אומר הרמב"ן בפרשת בהעלותך על דברי בנ"י : " וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ" (במדבר יא  ו)" :

"...אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. וספר הכתוב כמה מעלות במן, ואמר שטעמו כטעם לשד השמן, להגיד כי נפש אוכליו לא תיבש, כי הוא ילחלח וירוה ותהיה נפש אוכליו כגן רוה וכמוצא מים.."

ננסה לדמיין, אדם שאין לו כסף כלל בבנק, אפילו לא שקל, אך מובטח לו ע"י אדם אחר שכל בוקר שהוא ילך לכספומט הוא ימצא שיש לו מספיק כסף בשביל לכלכל את עצמו לאותו יום. באופן טבעי נראה ברור שאדם יעדיף לצבור כסף בעצמו, אף עם זה ידרוש ממנו עבודה, מכיוון שזה גורם לו תחושת ביטחון.

כך בני ישראל במדבר, נאסר להם אפילו להשאיר מעט מהמן של היום למחר, כל יום הם היו מתחילים מחדש לגמרי.

מציאות זאת דורשת מהם אמונה מוחלטת בקב"ה. אדם שיש לו את ספק במציאותו, קטן ככל שיהיה, לא יוכל לעמוד בזה, תמיד יחשוש שמא מחר המן לא ירד כתמול שלשום. מבחן זה הוא בוחן ממש כליות ולב. ונסיונות אלו בחנו את ישראל ללא הרף במשך כל הארבעים שנה.

הכלי יקר בפרשתנו, על הפסוק שהבאנו לעיל מבאר באופן דומה את הניסיון : " כי מי שאינו שלם במדת הבטחון מכלה כל ימיו בלכנוס ולאסוף ומתי יעשה לבית ד' לעסוק בתורה... ד"א לפי שעסק התורה יש לו מונעים מבית ומבחוץ..."

כלומר, באמת שהנסיון היה רק בשתי המצוות הנקודתיות לגבי המן, אך מצוות אלו בחנו דבר כללי יותר, את מידת הביטחון של בני ישראל בקב"ה.

מטרת הנסיון

ועכשיו יש לשאול, למה נצרכו בני ישראל לנסיון הזה? הרמב"ן בפרשתנו אומר "כבר פרשתי עניין הנסיון בפסוק 'והאלוקים ניסה את אברהם'", וכך כתב הרמב"ן בפרשת חיי שרה :

" ענין הנסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא "נסיון" מצד המנוסה, אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד. ודע כי השם צדיק יבחן (תהלים יא ה), כשהוא יודע בצדיק שיעשה רצונו וחפץ להצדיקו יצוה אותו בנסיון, ולא יבחן את הרשעים אשר לא ישמעו. והנה כל הנסיונות שבתורה לטובת המנוסה" (בראשית כב א)

כלומר, כמובן שהקב"ה אינו צריך לנסיון זה. הקב"ה נותן את הנסיונות לאדם על מנת להוציא ממנו כוחות אל הפועל, כי אז יהיה לו שכר גדול יותר (שהרי הקב"ה ברא העולם ע"מ להטיב לברואיו). ולפ"ז, הנסיון של בני ישראל במדבר מעיד על כך שבני ישראל היו צדיקים, כי ודאי שהקב"ה לא היה מעמידם בנסיון שלא יכלו לעמוד בו.

אך נדמה שבנסיון יש מטרה נוספת. מעבר לשכר שמקבל, אדם שעומד בנסיון מתקן את עצמו, הוא מפנים עד עמקי נשמתו את היסודות שעמדו לו בנסיון.

האור החיים הקדוש במקום אחר בפרשתנו, על  דברי התורה "ויצמא שם העם למים" שואל שאלה דומה :

"הנה העניין יוליד התימה ... על משה שבמקום שיאזור חלציו בתפילה ובתחנונים בא בטענה לפני ד' עוד מעט וסקלוני שיראה שלא חשש על צמאונם... ונראה כי ד' ניסה אותם הניסיון להדריכם לשאת עיניהם ולהתפלל לפני ד'כי זה עניין גדול באמונה ובהשלמת הנפש ותמצא שהתחכם ד' על הדבר ולא נתן להם מן אלא יום ביומו... לזה סידר הכתוב סדר המעשה ויצמא וילן הא למדת שלא עשו דבר מלבד זה... וכן מעיד הכתוב על נסותם את ד' היש ד' בקרבנו אם אין הא למדת שלא היו מצדיקים בההשגה וכן האדון ב"ה היה מכריחם לצעוק אליו באמצעות תוקף הצימאון וכל זה השכיל והבין משה לכן לא התפלל... כי הרגיש שאין דבר זה תלוי בתפילה שאל"כ היה מתפלל כמו שעשה על הים ולו יהיה שלא נענה היה מוסיף בתפילה וטען עוד אם תוסיף לצערם עוד מעט תולדות הדבר שתצא מהם הוא שסקלוני... וראיתי לתת לב איך עם ד' הרואים דברים נפלאים ונוראים במצרים ועל הים ובמדבר יטעו בדבר ולא יצעקו אל ד' הרי הם מכירים את הצעקה.. ואין זה אלא שאין ד' בקרבם והוא הנסיון שאמרו היש ד' בקרבנו וגו'. "

מדברי אור החיים עולה, שהנסיון מטרתו לחנך ולהפנים באדם יסודות ואמונות.

יש הרבה מילות שדומות בשרשם אך באופן שטחי נראה שאין קשר ביניהם במשמעות, אך מקובלנו שבלשון הקודש אין הקשר מקרי.

למילה נסיון יש שתי משמעויות בלשוננו : א. ותק, התנסות כמו "עשרים שנות נסיון" וכדו'..  ב. המשמעות שעליה דיברנו היום והיא מבחן. ניתן לומר ששתי משמעויות אלו קשורים אחד לשני כך: כאשר לאדם יש נסיון בפעולה מסויימת, הוא לאט לאט מחדיר לתוך טבעו את הפעולה עד שזה נעשה ממש חלק ממנו. באופן דומה, גם ע"י מבחן אדם מחדיר בעצמו ערכים והם נהפכים לטבעו, אך זה נעשה בדר"כ בזמן קצר.

וגם בפרשת יתרו, מופיע נסיון " וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ כִּי לְבַעֲבוּר נַסּוֹת אֶתְכֶם בָּא הָאֱלֹהִים וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ" (שמות כ טז)."

 והרמב"ן מביא כמה פירושים לעניין הנסיון. בתחילה הוא מביא את פרוש רש"י שזה לשון נשיאה, הגבהה. ויש לשים לב, שגם משמעות זאת דומה למשמעויות האחרות של נסיון, שהרי שאדם מתנסם הוא מתרומם מבחינה רוחנית.

אך הרמב"ן מפרש שגם שם ד' בחן את עם ישראל : " אמר, הנה רצה האלהים לנסותכם התשמרו מצותיו כי הוציא מלבכם כל ספק, ומעתה יראה הישכם אוהבים אותו ואם תחפצו בו ובמצותיו. ... ויתכן שיהיה הנסיון הזה בטובה, כי האדון פעם ינסה עבדו בעבודה קשה לדעת אם יסבלנה לאהבתו, ופעם ייטיב עמו לדעת אם יגמול אותו בטובה אשר עשה עמו להוסיף לאדוניו עבודה וכבוד, כענין שאמרו חכמים (שמו"ר לא כ) אשרי אדם שעומד בנסיוניו, שאין לך בריה שאין הקב"ה מנסה אותה, העשיר מנסה אותו אם תהיה ידו פתוחה לעניים, העני מנסה אותו אם יוכל לקבל יסורין וכו'..."

יש נסיונות שבאים על ידי קשיים ומצד שני יש נסיונות שבאים ע"י השפעת כל טוב, וזה מזכיר את דברי המסילת ישרים : "הנה שמו הקב"ה לאדם... כי כל ענייני העולם בין לטוב ובין לרע הנה הם נסיונות לאדם..."

ומעניין שרבינו בחיי בפרשתנו, בשונה מהרגלו,  מפרש את נסיון המן באופן אחר לגמרי מהרמב"ן :

"למען אנסנו. למדך הכתוב שכל מי שמזונותיו הוא מחויב לעסוק בתורה... וזהו שזכתה התורה מתנות כהונה לכהנים והלווים והן התרומה ומעשרות..."

ומעין זה כתב הספורנו על הפסוק ""וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך ד' אלוקיך זה ארבעים שנהבמדבר למען ענותך ךנסתך את אשר בלבבך התשמור מצוותיו אם לא "- ואלו דבריו : "לנסתך. אם תכשה רצונו בהשיגך לחם ושמלה שלא בצער".

כלומר שבגלל שבני ישראל מקבלים את המן ללא כל מאמץ נותר להם הרבה זמן פנוי, והקב"ה מנסה אותם האם בזמן הזה יעסקו בדברי תורה ולא יתבטלו. והרבינו בחיי מוסיף שזאת גם הסיבה שהכהנים והלווים זוכים למתנות, כדי שיהיה להם זמן פנוי ללימוד תורה ועבודת ד'.

ידוע שבזמן המודרני התחדשה בעייה של זמן פנוי, בגלל כל אמצעי הטכנולוגיה אין צורך בעבודה ממושכת כ"כ ואדם מוצא שעות רבות של פנאי. ע"פ הרבינו בחיי זאת בעייה עתיקה, עוד מזמן דור המדבר.