במאמר נעמוד אי"ה על גישותיהם של רש"י והרמב"ן בביאור נושא מרכזי בפרשתנו.

התורה מספרת על מסע בנ"י מהר סיני:

" וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת: וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם מִמִּדְבַּר סִינָי וַיִּשְׁכֹּן הֶעָנָן בְּמִדְבַּר פָּארָן: וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל פִּי ד' בְּיַד מֹשֶׁה: " (במדבר י, יא'- יג').

ורש"י במקום מפרש :

"נמצאת אומר שנים עשר חודש חסר עשרה ימים עשו בחורב, שהרי בראש חודש סיון חנו שם ולא נסעו עד עשרים באייר לשנה הבאה".

אם כן, לאחר שחנו במשך כמעט עשרה חודשים, בנ"י מתחילים במסעות שנערכו לאחר מעמד הר סיני. במשך עשרת החודשים הללו בנ"י קבלו לוחות ראשונות ושניות, חטאו בחטא העגל, הקימו וחנכו את המשכן וכו'... וכעת הם מפנים את פניהם למקום אחר.

לאן בנ"י נוסעים? מהו היעד הסופי שלהם? התשובה לשאלה מופיעה בדרך אגב בהמשך הפרשה, בדו שיח בין משה ליתרו:

" וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ד' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ד' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל " (שם פס' כט').

ומפרש רש"י:

" נסעים אנחנו אל המקום - מיד עד שלשה ימים אנו נכנסין לארץ, שבמסע זה הראשון נסעו על מנת להכנס לארץ ישראל, אלא שחטאו במתאוננים. ומפני מה שתף משה עצמו עמהם, שעדיין לא נגזרה גזרה עליו וכסבור שהוא נכנס. "

כלומר, לפי רש"י, עוד טרם חטא המרגלים נגזר על בני ישראל להתעכב במדבר ולא להכנס לארץ ישראל במועד המתוכנן, דהיינו שלושה ימים בלבד לאחר תחילת מסעם. אומנם העיכוב לא היה כ"כ גדול כמו העיכוב שנגרם מחטא המרגלים, אבל בכ"ז זה מעיד על חומרת החטא של בנ"י. על מנת להבין זאת, נעיין בפרשיית חטא המתאוננים. אומרת התורה:

"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה' וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה: (ב) וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל ה' וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ: (ג) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ ה':

ואומר רש"י :

" כמתאננים - אין מתאוננים אלא לשון עלילה מבקשים עלילה האיך לפרוש מאחרי המקום וכן הוא אומר בשמשון (שופטים יד ד) כי תואנה הוא מבקש.

רע באזני ה' - תואנה שהיא רעה באזני ה' שמתכוונים שתבא באזניו ויקניט. אמרו אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזה שלשה ימים, שלא נחנו מענוי הדרך"

רש"י מבאר שבנ"י באו בעלילה, בתלונות שוא. הסיבה האמיתית לתלונה שלהם הייתה בגלל הקצב המהיר שהלכו בו. ע"פ דברים אלו, ניתן להבין את הקשר בין חטא זה ובין העיכוב שנגרם בעקבותיו. הקב"ה החיש את דרכם של בני ישראל לארץ על מנת שיזכו לקדושתה בהקדם האפשרי, אך בנ"י חשבו זאת לרעה ואף מתלוננים. במעשה זה הם מביעים את חוסר השתוקקותם לארץ הקודש.

הרצון העז של הקב"ה להכניס את בנ"י במהירות לארץ, מופיע במקום וסף בפרשתנו:

"וַיִּסְעוּ מֵהַר ד' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים וַאֲרוֹן בְּרִית ד' נֹסֵעַ לִפְנֵיהֶם דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים לָתוּר לָהֶם מְנוּחָה" (י לג)

ומפרש רש"י:

"דרך שלשת ימים - מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד, שהיה הקב"ה חפץ להכניסם לארץ מיד".

א"כ , בנ"י התנגדו למגמה זאת של הקב"ה ועל כן נענשו להתעכב במדבר.  הם לא הבינו את החשיבות והקדושה של ארץ ישראל.

מסופר על הרב אביגדור נבנצל שליט"א, שכאשר נצרך לטוס לחו"ל לצורך מסוים, ניכר היה על פניו הרצון לחזור לארץ לאורך כל זמן שהייתו בארץ נכר. וכאשר היה על המטוס ביציאה מהארץ התיישב בחלק האחורי של המטוס (כדי להישאר בארץ כמה שאפשר), ובחזרתו התיישב בחלק הקדמי (כדי להיכנס לארץ כמה שיותר מהר)...

השפת אמת מרחיב ומבאר את דברי רש"י:

"בפסוק כמתאוננים רע פרש"י שאמרו כמה לבטנו בדרך כו'. אמר אמו"ז (אבי מורי, חדושי הרי"ם)  ז"ל כי כל החטא הי' מה שלא האמינו כי הוא רק לטובה וחשבו שלרעתם הוא. והנה רש"י כתב שהקב"ה נתכוין לטובה שיבואו מהר לא"י וקשה שהי' יכול להוליכם בדרך נייחא כי היפלא מה' דבר. אך איתא כי א"י זוכין ע"י יסורים ולכן היו מ' שנה במדבר. אכן אם היו מקבלין זה המהירות באהבה אף שהי' קשה להם ולטורח הי' זה מספיק לנחול הארץ ע"י אלה היסורים וזה הי' הנסיון עכ"ד ז"ל..."

השפת אמת מבאר שודאי שהקב"ה היה יכול להביא את בני ישראל לארץ בדרך נסית ללא טורח, אך הקב"ה נמנע מזה. הקב"ה ניסה את בנ"י, הוא בחן כיצד יגיבו למסע הקשה. וכך ממשיך השפ"א:

"...וכן נראה כי באמת הקב"ה משבח אותם לכתך אחרי במדבר וכתוב בתורה לשבח ויש אשר יהיההענן ימים כו'. א"כ קיבלו גזירת מלך. רק כל החטא היה מה שחשבו שהוא לרעתם וזהו כמתאוננים רע. דכ' 'משכני אחריך נרוצה'. היינו להיות נמשך אחריו ברצון ואהבה. אפילו שהדרך הוא בטורח ומשא מ"מ מרוב התשוקה לעשות רצונו יתברך צריך להיות בטל כל הרצונות של האדם. כענין שאמרו בטל רצונך מפני רצונו להיות כל רצון האדם בטל בששים ומאה לרוב התלהבות התשוקה לעשות רצונו ית"ש..." (שפת אמת במדבר פרשת בהעלותך , תרנב').

לסיכום הדברים עד כה, לשיטת רש"י, היה תכנון מקורי להכניס את בנ"י לארץ שלושה ימים לאחר שהתחילו את מסעם מחורב, אך עקב חטא המתאוננים נגזר עליהם להתעכב במדבר.

הפורענות הראשונה

כעת נעבור לשיטת הרמב"ן.  לאחר שהתורה מספרת על תחילת מסעם של בנ"י, ולפני פרשיית המתאוננים, ישנה פרשייה קצרה שמגודרת בשני אותיות 'נ' הפוכים :

"וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ד' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ:

וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ד' רִבְבוֹת אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל" (י, לה-לו).

הרמב"ן מביא את דברי רש"י בעניין הסימנים ההפוכים  ומתייחס אליהם:

"ויהי בנסוע הארון - עשה לו סימן מלפניו ומלאחריו לומר שאין זה מקומו. ולמה כתב כאן, כדי להפסיק בין פורענות לפורענות, כדאיתא בכל כתבי הקדש (שבת קטז א), לשון רש"י. ולא פירש לנו הרב מה הפורענות הזו שהוצרך להפסיק בה, כי לא נזכר כאן בכתוב פורענות קודם ויהי בנסוע הארון. ולשון הגמרא שם, פורענות שנייה ויהי העם כמתאוננים (להלן יא א), פורענות ראשונה דכתיב ויסעו מהר ה' (פסוק לג), ואמר רבי חנינא מלמד שסרו מאחרי ה'. "

הרמב"ן מנסה לברר מהו הפורענות שקדמה לפרשייה זאת. ע"פ הגמ' בשבת, הפורענות הייתה בעצם המסע מחורב, ולכאורה אין זה מובן שהלא המסע היה ע"פ ציווי ד' ואיך ניתן לראות זאת כפורענות? הרמב"ן מביא את דברי רש"י במסכת שבת :

"וכתב הרב בפירושיו שם, בתוך שלשת ימים למסעם התאוו תאוה האספסוף להתרעם על הבשר כדי למרוד בה'. ואלו דברי תימה, שהרי פורענות ויהי העם כמתאוננים כתובה ראשונה ושל תאוה שניה, ושתיהן סמוכות. אולי סבר הרב שנכתבו שלא כסדרן, רמז על הראשונה באמרו "מהר ה'", כי שמא מעת נסעם חשבו לעשות כן, והפסיק וכתב את השניה ואחר כך חזר לראשונה. ואין בזה טעם או ריח"

כלומר, שלפי רש"י בנ"י התלוננו על הבשר במשך מסע שלושת הימים, אך הרמב"ן סובר שפירושו אינו מסתבר. ולכן נצרך הרמב"ן לפרש העניין באופן אחר:

"אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר, אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו ויסעו מהר ה', שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה. והפסיק, שלא יהיו שלש פורעניות סמוכות זו לזו ונמצאו מוחזקים בפורענות.

הרמב"ן מבאר שהפורענות הייתה הדרך שבה בנ"י נסעו מהר סיני. אף על פי שהמסע נעשה ע"פ ציוויו של הקב"ה, האופן בו בצעו בני ישראל את הציווי היה בזוי. במעשה זה הראו בני ישראל את היחס השלילי שלהם כלפי המצוות.

אך לפי זה צריך להבין, מה היה הפורענות בדיוק ? אומנם זה מסביר במה חטאו בנ"י, אבל לכאורה הקב"ה לא נפרע מהם על כך! הרמב"ן נותן שני הסברים אפשריים לכך:

"וקרא החטא "פורענות" אע"פ שלא אירע להם ממנו פורענות. ושמא אלמלא חטאם זה היה מכניסם לארץ מיד " (רמב"ן, במדבר י' לה')."

בהסבר הראשון, הרמב"ן מבאר שפורענות אינה בהכרח עונש, גם החטא עצמו קרוי פורענות.

ולפי ההסבר השני, הפורענות היא העונש שבא בעקבות החטא, שלא נכנסו לארץ מיד.

כעת נשווה בין פירושיהם של רש"י והרמב"ן. לפי רש"י, הקב"ה הוליך את בנ"י מהר כדי להכניסם לארץ ובנ"י התנגדו לזה. אבל לפי הרמב"ן, בנ"י חפצו ללכת מהר כדי לברוח מהר סיני. אמנם הקב"ה הוא שהוליכם בקצב מהיר ע"י עמוד הענן כדי להכניסם לארץ, אבל המניע של בנ"י להליכה מהירה היה שונה בתכלית מזה של הקב"ה.

בעלי התוספות בשבת אומרים דברים דומים מאוד לדברי הרמב"ן אצלנו, אך יש הבדל קטן. אומרת הגמ' בשבת:

" דתניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתיעקר מכאן ותכתב במקומה. ולמה כתבה כאן - כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא? - (במדבר יא) ויהי העם כמתאננים. פורענות ראשונה - (במדבר י) ויסעו מהר ה'; ואמר רבי חמא ברבי חנינא: שסרו מאחרי ה'. " (שבת קטז.).

ואומרים שם התוס': " ... אלא פורענות ראשונה כדאמר במדרש (ילמדנו) ויסעו שנסעו מהר סיני דרך שלשת ימים כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו כך היו בורחים מהר סיני דרך שלשת ימים לפי שלמדו הרבה תורה בסיני אמר הקב"ה נסמוך פורענות לפורענות לאו אלא נפסוק פרשת ויהי בנסוע הארון."

משמע בתוס' שהסיבה שבנ"י ברחו הייתה מכיוון שהתעייפו מללמוד תורה (לאו דוקא כדי שלא יוסיפו לקבל מצוות).

הרמז לחטא

כעת ננסה להבין, מה ראו חז"ל לקטרג על בני ישראל ולהוסיף להם חטא שלא מוזכר בכתובים. התורה אומרת "ויסעו מהר ד'", כיצד ראו חז"ל בזה רמז לחטא?

ויותר מכך, בתורה ובמפרשים בולט, שבנושא זה של מסעות וחניות בנ"י קיימו את דבר ד' בצייתנות ובדיוק. התורה בפרשתנו מתארת באריכות את עניין המסעות:

"לְפִי הֵעָלֹת הֶעָנָן מֵעַל הָאֹהֶל וְאַחֲרֵי כֵן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁכָּן שָׁם הֶעָנָן שָׁם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: עַל פִּי ד' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ד' יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ: וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ד' וְלֹא יִסָּעוּ: וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי ד' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ד' יִסָּעוּ: וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ: אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ: עַל פִּי ד' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ד' יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ד' שָׁמָרוּ עַל פִּי ד' בְּיַד מֹשֶׁה:"  (ט', יז'- כג')

ואומר הרמב"ן:

" וטעם ובהאריך הענן - לומר כי אם יאריך הענן על המשכן ימים רבים, והמקום ההוא איננו טוב בעיניהם והיו חפצים ומתאוים מאד לנסוע מן המקום, אעפ"כ לא יעברו על רצון השם. וזה טעם ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו - כי מיראת השם ומשמרם משמרת מצותו לא יסעו. וכן אם יהיה הענן ימים מספר כשנים או שלשה ימים, והיו העם יגעים מאד וענה בדרך כחם, יעשו רצון השם ללכת אחרי הענן " (שם, פס' יט).

ולפי זה מתחדדת השאלה, כיצד מאשימים חז"ל את בנ"י בהתנהגות לא ראויה בזמן המסעות, כאשר אין לזה כל רמז בפסוקים? אדרבה, לפי מה שראינו, משמע שבנ"י קיימו תמיד את דבר ד' בעניין המסעות ברצון!

המהרש"א, בחידושי אגדות על הגמ' במסכת שבת (קטז.), מוצא רמז בפסוקים לחטא:

"ומשום דלא מצינו שנקרא הר ד' רק מקום ביהמ"ק שנתקדש לעולם, אבל מקום שנתנה בו התורה נקרא רק הר האלהים או הר סיני וחורב..."

המהרש"א מדייק מהלשון שבה מכנה התורה את הר סיני. מכיוון שבאופן ייחודי התורה קוראת להר "הר ד'" משמע שהנסיעה של בנ"י הייתה בגלל היות ההר מקום קדוש, ועל כן ראו חז"ל כאן רמז לחטא.

אבל ניתן לבאר את העניין כאן באופן אחר:

לאחר קריעת ים סוף, אומרת התורה :

 "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר..."(שמות טו כב).

ואומר רש"י במקום:

" ויסע משה - הסיען בעל כרחם שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות, והיו ישראל מוצאין אותם בים, וגדולה היתה ביזת הים מביזת מצרים, שנאמר (שיר השירים א יא) תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף, לפיכך הוצרך להסיען בעל כרחם:".

על פי זה, תמהו בעלי המוסר, כיצד לא מצינו התבטאות כזאת במסע לאחר מעמד הר סיני? כיצד לא התנגדו בני ישראל לנסיעה ממקום כ"כ קדוש? והלא אם בשל זהב כסף ואבנים טובות היה צורך להסיעם בעל כורחם, אז כ"ש שהיה ראוי להיות כך במקום בו נתנה התורה, שנאמר עליה "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" !

כעת אפשר להסביר, שמכך שלא נכתב בתורה הלשון שמופיע לאחר קריעת ים סוף, הבינו חז"ל שבאמת לא הייתה כל התנגדות לנסיעה, וממילא מוכח שבני ישראל זלזלו בערך הנשגב של התורה.

כלומר, "כתינוק הבורח מבית הספר", אינו אומר בהכרח שהם נסעו בשמחה בתופים ובמחולות. עצם העובדה שלא התנגדו לנסיעה העידה על הרגשתם הפנימית, על זלזולם בתורה.

סתירה פנימית

אך עדיין ניתן ללמד סנוגריא על בני ישראל ולטעון שהסיבה שלא התנגדו למסע היה משום שהם חפצו להיכנס לארץ במהירות!

האמת היא, שכנראה שדברי רש"י והרמב"ן משתלבים יחד. מכיוון שבנ"י התלוננו זמן קצר כ"כ לאחר תחילת המסע, הוכיח סופן על תחילתן שהמניע שלהם לנסיעה לא היה על מנת  כדי להכנס לארץ. אם בני ישראל היו רוצים כ"כ להכנס לארץ ישראל ומשום כך הם מיהרו כ"כ בנסיעה מהר סיני, לא יתכן שהיו מתלוננים לאחר שלושה ימים.

אדם תמיד יכול לתת תירוצים למעשים רעים שלו. אך לעתים רבות, האדם סותר בעצמו את ההצדקה למעשיו.  דוגמא לדבר, יהודי שמתקשה לקום לתפילה בזמן יכול לטעון שיש לו קשיים להתעורר בזמן, אך כאשר הוא יקום בזמן לצורך דבר אחר, נפלה טענתו.

הבית הלוי, בדרשתו לפרשת ויגש, ביאר ע"פ רעיון זה את דברי יוסף לאחיו. כאשר יוסף מתגלה לאחיו הוא אומר : "אני יוסף העוד אבי חי", וכוונתו הייתה: כיצד אתם אומרים עכשיו שרצונכם להחזיר את בנימין מכיוון שאתם מרחמים על אבא, והלא כאשר מכרתם אותי לא ריחמתם עליו! נמצא שמעשיכם סותרים זה את זה.

וע"פ עיקרון זה ביארו בעלי המוסר את לשון המשנה "ודע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון"- משמעות המילה 'דין' זה כפשוטו, ואילו 'חשבון' זה ההשוואה והחישוב של המעשה לפי המעשים האחרים, שלא יהיו סותרים זה את זה.

אך יש כאן עומק נוסף:

בית הלוי (על פרשת ויגש) מבאר שבכל תנועה של אדם ממקום למקום יש שני מגמות אפשרויות : יש ועיקר מגמתו של האדם היא היציאה מהמקום הנוכחי ויש ועיקר מגמתו היא ההגעה ליעד. תמיד צריך לבחון מהו המניע העיקרי של הליכתו של אדם.

פרשת ויצא פותחת במילים: "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה..." (בראשית כח י).

ומבאר בית הלוי, שהתורה הדגישה כאן גם את היציאה של יעקב וגם את המקום אליו מועדות פניו, כדי ללמד אותנו על כוונתו של יעקב. בהליכתו של יעקב מתמזגות שני המגמות שהזכרנו באופן שווה. מצד אחד, הוא רוצה לצאת מבית הוריו כדי לקיים את ציווי אמו (וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה). ומצד שני הוא חפץ להגיע לחרן ולשאת שם אישה על מנת  לקיים את ציווי יצחק ("קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ"). וזהו שכתוב בפרשה הקודמת : " וַיִּשְׁמַע יַעֲקֹב אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם..." (שם פס' ז), כי בהליכתו הוא מקיים את דברי שניהם באותה מידה.

דברים אלו הם חשובים מאוד לכל אדם ואדם ומקבלים ביטוי בתדירות במשך חיינו.

בישיבת הסדר, לאחר שנה וחצי שלומדים התלמידים בישיבה, הם יוצאים לשירותם הצבאי. לפעמים ניכר על פני התלמיד שהוא מתקשה לעזוב את הישיבה, ועיקר מגמתו היא רק על מנת לשרת בצבא, אך אין הוא שמח בכך שצריך לעזוב את הישיבה. אך לפעמים נראה שהתלמיד שמח בעצם יציאתו מהישיבה, כתינוק הבורח מבית הספר, ללא קשר ליעד שלו, וצריכים אנו לבחון כל תלמיד ולראות את יחסם ללימודם בישיבה.