בסוף סוגיית יאוש שלא מדעת, אומרת הגמ': "והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם". בכל מקום הלכה כרבא לגבי אביי, חוץ מששת מקומות אלו בהם הלכה כאביי[1] - יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש (ב"מ כב:), עד זומם למפרע הוא נפסל (ב"ק עג. וסנהדרין כז.), לחי העומד מאליו הוי לחי[2] (עירובין טו.), קדושין שאינם מסורים לביאה הוו קדושין (קדושין נב.), גילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא (גיטין לד.), מומר אוכל נבילות להכעיס פסול לעדות (סנהדרין כז.).
יש להבין, מדוע דוקא בשש מחלוקות אלו נפסק כאביי, מתוך שלל המחלוקות של אביי ורבא ברחבי הש"ס? מסתבר, שמאחורי שש מחלוקות אלו עומדת מחלוקת יסודית אחת בין אביי לרבא, שבה מכריעה הגמ' כאביי, ואחריה נגררות כל המחלוקות הללו[3].
לכאורה היה מקום לומר, לפחות כלפי חמש המחלוקות הראשונות, שכולן נובעות מהמח' העקרונית - "בכח" או "בפועל": ביאוש שלא מדעת - האם מספיק יאוש פוטנציאלי, שאם היה יודע היה מתייאש, או שצריך יאוש ממש. בעד זומם - האם נחשב רשע כבר ברגע שהעיד כיון שכבר אז נעשה המעשה הפוסלו (אף שזה עוד לא נתברר בבי"ד), או שנפסל רק כאשר הוזם בפועל. בלחי העומד מאליו - האם לחי קיים שבפוטנציאל יכול לשמש כלחי ויש בו רק חסרון במחשבת העמדתו כשר, או שצריך לחי שבפועל משמש לחי והועמד לכך. בקדושין שלא נמסרו לביאה - האם מספיק שבשעת הקדושין תהיה אפשרות תיאורטית לביאה או שצריכה להיות אפשרות כזו בפועל. ובגילוי דעתא בגיטא - האם העובדה שרצה ויכל לבטל את הגט מספיקה לבטלו כיון שגמר בדעתו לבטל, או שצריך ביטול בפועל.
אלא שהסבר זה לא יתכן, כיון שלפיו אביי ורבא אינם עקביים בשיטתם. ביאוש ובגילוי דעת לדעת רבא מספיק "בכח" ולאביי צריך "בפועל", ואילו בעד זומם, בלחי ובקדושין, לרבא צריך "בפועל" ולאביי מספיק "בכח". א"כ נפל פיתא בבירא עמיקתא, והדרא ממילא קושיין לדוכתה.
לכן נראה לבאר באופן אחר. כשמתבוננים בכל המחלוקות הנ"ל, ניתן לשים לב שבכולן דעת רבא היא המובנת יותר בהגיון ה"אנושי", ואילו דעת אביי היא המובנת יותר בהגיון ה"משפטי". במילים אחרות - שיטתו של רבא היא שיש ללכת בעיקר אחר ההגיון הבסיסי והמהותי של כל דבר, אך אביי סבור שלפעמים עלינו להתעלם מהסברא היסודית לצורך שמירה על הסדר המשפטי, להכניס את ההלכה למסגרת "מרובעת" אף שבמקרים מסוימים הדבר נוגד את ההגיון היסודי (כעין סברת "לא פלוג"). וכדלהלן:
דעת רבא - סברא אנושית: יאוש שלא מדעת הוי יאוש - מה זה משנה אם כבר ידע והתייאש או שתיכף ידע ויתייאש? עד זומם מכאן ולהבא נפסל - רבא עצמו מנמק "עד זומם חידוש הוא; מאי חזית דסמכת אהני? סמוך אהני! אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך". אין כ"כ הגיון בדין עד זומם, ולכן עלינו לצמצמו ככל שניתן. לחי העומד מאליו לא הוי לחי - הגמ' מבארת שנחלקו האם לחי משום מחיצה, וא"כ גם מחיצה מאליה כשרה, או לחי משום היכר, ורק אם הניחו אותו עבור כך הוא מהוה היכר. בפשטות לא הגיוני לומר שעמוד בגובה י' טפחים ובעובי משהו יהוה מחיצה לאורך כל פתח המבוי, ומסתבר יותר לומר שהלחי מהוה היכר בלבד. קדושין שאין מסורין לביאה לא הוו קדושין - כל מהות הקדושין הם לצורך חיי אישות, וקדושין כאלה שאינם יכולים להביא לחיי אישות, חסרי משמעות הם, ומדוע שיהיה להם תוקף? גילוי דעתא בגיטא מילתא היא - אם הבעל גילה דעתו שרוצה לבטל את הגט, א"כ אנו יודעים שאינו מעונין לגרשה, ומעתה אין כאן דעת מגרש, וממילא אין תוקף אמיתי לגט. מומר אוכל נבילות להכעיס כשר לעדות - העובדה שאדם זה רשע בין אדם למקום, איננה אומרת שיש לפסלו לעדות ולהחזיקו כרמאי (בדורו של אחאב הרשיעו מאד בעבדם לבעל, אך נהגו ביושר זה עם זה [ע"פ ירושלמי פאה א, א]).
מאידך, דעת אביי - גבולות משפטיים[4]: יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש - כל עוד לא היה מעשה יאוש מצד הבעלים, החפץ עדיין ברשותו וא"א לזכות בו. עד זומם למפרע נפסל - אחרי שנתנה תורה כח לבי"ד לפסול עד זומם, ממילא א"א לומר שבשעת עדותו עוד לא נפסל כאשר זהו המעשה הפוסל אותו. לחי העומד מאליו הוי לחי - כאמור, נימוקו של אביי הוא ש"לחי משום מחיצה". רבנן חידשו שגם לעמוד קטן יש דין של מחיצה גמורה, כי לולי מחיצה זו המבוי נחשב כחלק מרה"ר (מדרבנן), וצריך מחיצה שתפסיק בין השניים. קדושין שאין מסורין לביאה הוו קדושין - סוף סוף נעשה כאן מעשה קדושין (ולא באיסור), ומעשה זה גורר חלות של קדושין. גילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא - כדי לבטל גט צריך לומר בפירוש לשליח או לאשה שמבטל אותו (ומעיקר הדין מספיק לומר סתם בפני שלושה). גילוי דעת איננו מספיק לכך, כיון שהוא לא מעשה מוגדר. מומר אוכל נבילות להכעיס פסול לעדות - לא רצו חכמים לחלק בין מומר לתיאבון (שפסול לכו"ע כי ישקר גם לתאות בצע) לבין מומר להכעיס, בפרט מפני שהגבול ביניהם איננו ברור לגמרי, שגם במומר להכעיס יתכן מאד שלולי תאוותו לא היה אוכל. לכן כל רשע פסול לעדות[5].
אם כנים דברינו, מובן מעתה מדוע פסקו כאביי בכל ששת הנידונים, אף שרק בשניים מתוכם איתותב רבא (יאושל"מ וקדושלנ"ל). שכיון שהוכח כאביי במקום אחד, ממילא מתבקש ללכת לפיו בכל שאר המקומות הנובעים מאותו השורש[6].
א"כ, כאשר מכריעה הגמ' כאביי ביע"ל קג"ם, משמעות הדבר היא, שיש להעדיף ליצור גבולות הלכתיים בפסיקה, על אף שהשכל הישר אומר לחרוג מהגבולות הללו במקרים מסוימים.
החכמה היא לשלב בין האמת והשכל הישר לבין המציאות הדורשת גבולות ומסגרות ברורות. או בלשון הנביא זכריה (ח, יט) – "...והאמת והשלום אהבו".
והשי"ת יאיר עינינו במאור תורתו.

(פורסם באשכולות 314 - פרשת וירא התשע"ה)