שבועה דרב הונא

שבועה דרב הונא

איתיאל סופר


במשנה ר"פ המפקיד (לג ע"ב) שילם ולא רצה לישבע וכו', נמצא הגנב משלם תשלומי כפל וכו' למי שהפקדון אצלו. ובגמ' (לד ע"ב) א"ר הונא משביעין אותו שבועה שאינה ברשותו. ומקשים מברייתא (בסיפא דרישא), סלע הלויתיך עליו, שקל היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתני עליו, שלשה דינרין היה שוה - חייב. דשבועה גבי לוה הוא, ואמור רבנן: לשתבע מלוה, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. ואם  איתא לדרב הונא, כיון דמשתבע מלוה שאינה ברשותו - היכי מצי מפיק לה? וכמה תירוצים נאמרו בגמ'. האחרון הוא תירוצו של רב אשי, שאין כוונת הברייתא כפי שהבינה הגמ' בקושיא, שמעבירים את השבועה מהלווה למלוה, אלא זה נשבע וזה נשבע - זה נשבע שאינה ברשותו, וזה נשבע כמה היה שוה. והכי קאמר: מי נשבע תחילה? מלוה נשבע תחילה, שמא ישבע זה ויוציא הלה את הפקדון. ע"כ. ולפ"ז רב אשי חולק על אביי וס"ל דלא חיישינן שמא יטעון ויאמר לו אחר שבועה מצאתיה.
ועוד, לפ"ד רב אשי יוצא, שלא זו בלבד שאין קושיא על רב הונא מהברייתא, אלא אדרבא, יש משם ראיה לשיטתו, שהרי לפי תירוץ זה שכוונת הברייתא "מי נשבע תחילה", א"כ יש שתי שבועות – שבועת מודה במקצת שהלווה נשבע כבכל מקום, ושבועה דרב הונא שאינה ברשותו, המוטלת על המלוה.
והרמב"ם תפס להלכה כתירוצו של רב אשי, וז"ל בפי"ג מהל' מלוה ולוה (ה"ד): "אמר המלוה סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלוה אומר סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה ישבע המלוה תחלה שאינו ברשותו ואח"כ ישבע הלוה כמה היה שוה שהרי הודה במקצת וישלם הדינר". וכ"ה בשו"ע (חו"מ סי' עב סעי' י). ומבואר שאין מעבירים את השבועה ללווה, אלא המלוה נשבע תחילה שבועה דרב הונא ואח"כ נשבע הלוה כמה היה שוה.
והנה בהמשך הגמ' איתא: רב הונא בר תחליפא אמר, רישא דסיפא תיובתא לרב הונא: סלע הלויתני עליו, שתים היה שוה, והלה אומר: לא כי, אלא סלע הלויתיך עליו סלע היה שוה - פטור. ואם איתא לדרב הונא, מגו דמשתבע מלוה שאינה ברשותו - לישתבע נמי אגילגול שבועה כמה היה שוה. ועל קושיא זו אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא, ואמר לי: תהא במאמינו. היינו, שהלווה מאמין למלוה שאינה ברשותו, ולכן אין משביעים אותו (אך אינו מאמין לו כמה היה שווה, דלא קים ליה בגויה).
ומכאן, שכאשר אינו מאמינו, באמת ישבע שאינה ברשותו ומגלגלים עליו כמה היה שוה, כקושיית הגמ'. וכ"כ הרמב"ם שם: "אמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלוה אומר סלע הלויתיך עליו וחמשה דינרין היה שוה ישבע המלוה שאינו ברשותו ויכלול שלא היה שוה יתר על ה' דינרים וישלם הדינר". ובשו"ע (שם, סעי' יב) מפורש יותר: "אם הלוה מאמינו שנאבד, או שיש לו עדים שנאבד, נשבע המלוה היסת, ונפטר. ואם אין הלוה מאמינו שנאבד, וגם אין לו עדים שנאבד, נשבע המלוה שאינו ברשותו, ומגלגל עליו שלא היה שוה יותר ממה שהלוהו".
והיה נראה לכאורה לפ"ז, שרב אשי חזר בו מדבריו לעיל, שהרי לדבריו בברייתא אין שבועה דרב הונא לפי שמאמינו, וא"כ ה"נ בסיפא דרישא. ומעתה יחזור ויעמיד כפשוטה של הברייתא, שבסיפא דרישא מעבירים את השבועה מהלווה למלוה.
אלא דהשתא אינו מובן מדוע המלוה נשבע ולא הלווה (בסיפא דרישא), הרי אין לחוש שמא יוציא הלה את הפקדון, שהרי מאמינו?
ועוד, שהרמב"ם פסק להלכה כביאורו של רב הונא בסיפא דרישא, ומוכח שדין זה נשאר למסקנא דמילתא.
ועכצ"ל דדוקא ברישא דסיפא מאמינו לוה למלוה שאינה ברשותו, אבל בסיפא דרישא אינו מאמין לו גם בזה. [ועי' בתוס' (ד"ה תהא במאמינו) ובראשונים שכתבו דברישא לא מצי לאוקמי שמאמינו].


(פורסם באשכולות 317 - פרשת ויצא התשע"ה)

 

 

השיעור ניתן בז' כסלו תשע"ה

קוד השיעור: 5884

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




ר' אהוד שלמה פיקסלר
ע
הרב יוסף אילוז
ע
ר' אהוד שלמה פיקסלר
ע
הרב נחמן ארנרייך
ע
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע