ישיבת כרם ביבנה

רבי אליעזר יהודה וולדינברג – "ציץ אליעזר"

מרדכי קימלמן


ר' אליעזר יהודה ולדינברג (מעתה: הציץ אליעזר) נולד בשנת ה'תרע"ו (1915) והלך לבית עולמו בל' במרחשוון ה'תשס"ז (2006). בילדותו התגורר מספר שנים בחאלב שבסוריה, לשם גלתה משפחתו לאחר שנחשד אביו ב"ריגול" (תירוץ טורקי ידוע). הם חזרו לירושלים לאחר שנכבשה ע"י הבריטים. בבחרותו למד בישיבת עץ-חיים ולאחר מכן בישיבת חברון. בשנת ה'תרצ"ו (1936) התחתן, ושימש כרב כפר ויתקין למשך תקופה קצרה. אחר-כך עבר לירושלים, שם שימש כראש ישיבת 'שערי ציון' במשותף עם הרב בן-ציון עוזיאל. בשנת ה'תשי"א (1951) התמנה לדיין, בד בבד עם תפקידו כמורה הוראה עבור ביה"ח שערי צדק. גם לאחר שפרש, המשיך לייעץ לב"ד בדיני גיטין שהסתבכו.
לציץ אליעזר כמעט ולא היו תלמידים "מובהקים", או "משמשים" למיניהם, והוא גם התרחק מפוליטיקה. אם רצה מאן-דהוא לראות את הציץ אליעזר – היה צריך רק לחפש בבית המדרש הסמוך לביתו. הציץ אליעזר היה ייחודי בקרבתו הרבה לעדות המזרח, דבר שהתבטא בתקופתו כראש ישיבה שרוב לומדיה היו ספרדים, בבקיאות רבה בספריהם של חכמי המזרח, ובידידות קרובה עם הגרב"צ עוזיאל והגר"ע יוסף. בשנת ה'תרצ"ה (1935), בטרם מלאו לו תשע-עשרה שנה, הוציא ספר עיון בשם "דבר אליעזר" על כמה חקירות בש"ס. בספר ניתן למצוא את הסכמתו של ר' אבא הכהן ברוכוב (שניתנה כשנה לפני שיצא הספר לאור) שבה מציין שכבר שנתיים הוא "בא במשא ומתן בעומקי ההלכה בעניינים שונים וסוגיות שונות עם כבוד ידידי הבחור... הגאון מלא צנא דספרי, סיני ועוקר הרים, כבוד שם תפארתו מורנו הרב ר' אליעזר יהודה ולדינברג", ואם ידוע לנו שהציץ אליעזר היה בן שבע-עשרה בעת כתיבת ההסכמה, היוצא שלכל המאוחר היה בן חמש-עשרה (!) כאשר בא במו"מ. אגב, כאשר הדפיס מחדש ספר זה לאחר כמה עשרות שנים השמיט את כל ההסכמות המפוארות שקיבל אז (מהגרא"ז מלצר, מהגר"י סרנא, מבעל המרחשת ומעוד) – עבורו כבר לא היה בכך צורך. את ספרי תשובותיו, עשרים ושתיים במספר, החל להוציא מגיל עשרים ותשע במשך חמשים ושלוש שנים על פני כל חדרי ההלכה מדיני תרומות וזרעים ועד לגיטין ואף חידושים על סדר קדשים. בשנים ה'תשי"ב-ט"ז (1952-56) שקד הציץ אליעזר והוציא את 'הלכות מדינה' על שלשת חלקיו, חיבור מקיף על הנהגת המדינה ע"פ חוקי התורה. בנו היחיד של הציץ אליעזר היה חרדי-קיצוני (ונפטר בחייו), כך שמשפחתו לא ראתה צורך מיוחד בהפצת הספר, ורק לאחר פטירתו הוציאו מוסד הרב קוק את הספר מחדש. בנוסף, הציץ אליעזר מתבלט כפוסק שחקר לעומק את צדדיו הטכניים של עניין מסוים בטרם בא לפסוק. בספרו "שביתת הים" על דיני הפלגת האניה והנהגתה בשבת, הוא מביא מבוא טכני שלם ומסועף (ולמען האמת מעניין בפני עצמו) על כל הפרוצדורות הכלולות בפעילות הספינה והנמל. תיאור זה אסף אחרי כמה ביקורים בנמל חיפה ולאחר תחקור של מהנדסים, שאת חילופי הדברים ביניהם ניתן אף לראות בספר. כיוצא בדבר, ניתן לראות את ידענותו גם בתשובותיו בנושאים רפואיים ועוד. וכבר סיפר רב אחד, שכאשר הגיד לו עניין רפואי שלא הכיר, היה מתפעל כאילו שמע "חידוש" באותו רגע.
האליה רבה סבר שצריך לברך הגומל בעמידה, יען כי נאמר בו "ובמושב זקנים יהללוהו" (ברכות נד ע"ב), ומכיוון שצריך לומר הלל בעמידה, הוא הדין גבי ברכת הגומל. והקשה החת"ם סופר שלפי"ז גם בקריאת המגילה צריך לעמוד, לפי שנאמר בה "קרייתא זו היא הלילא" (מגילה יד ע"א). ותירץ הציץ אליעזר (חי"ז סימן סא), שאין הכוונה שקריאת המגילה היא כהלל, אלא היא תקנה במקום הלל, ולכן אין דינה כהלל ממש ואין צריך לעמוד בה, אולם לגבי ברכת הגומל סברת האליה רבה נשארת בתוקפה.
שנינו במנחות שכשחל יוה"כ בערב שבת, הבבלים היו אוכלים את השעיר חי (מפני שיוצא שהלילה הוא  כבר שבת ולא ניתן לא להשהות את הקרבן ולא לבשלו). והקשה בעל הלכות קטנות מדוע לא היה ניתן לבשלו בתולדות חמה (חום הבא מהשמש, כגון בגד שהתחמם בשמש)? והרי שבות הותרה במקדש. ומתרץ הציץ אליעזר, שלא כל שבות הותרה במקדש, שכן מצינו שנאמר בירושלמי שאין מחזירין ציר עליון של דלת אפילו במקדש, והתוס' (שציטטו את מאמר הירושלמי) פירשו ששבות גדולה לא הותרה במקדש שגזרו בזה שמא יתקע, וכן במה שלא התירו לסדר את הקנים של השלחן ולא ליטול אותם שפירשו התוס' בכמה מקומות משום שחיללו את השבת, וממשיך להביא ראיות על זו הדרך. אם-כך, מסכם, אין פלא שגזרו במקדש תולדות חמה משום תולדות האור (חום הבא מן האש, כגון בגד שנתחמם מהאש) משום מ"ד שתולדות החמה הן כתולדות האוּר (שבת לט ע"א), ולכן לא יכלו לצלות את השעיר.


(פורסם באשכולות 317 - פרשת ויצא התשע"ה)

 

 

השיעור ניתן בז' כסלו תשע"ה

קוד השיעור: 5887

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: