ישיבת כרם ביבנה

רבי יחיאל יעקב ויינברג – "שרידי אש"

מרדכי קימלמן


רבי יחיאל יעקב ויינברג (מעתה: ריי"ו) נולד בשנת ה'תרמ"ד (1884) והסתלק לבית עולמו בד' בשבט ה'תשכ"ו (1966). הריי"ו גדל בעיר צ'יכאנוכצי (פולין), ולמד בישיבות סלובודקה ומיר. בגיל צעיר הוסמך להוראה, נישא והתקבל לרבה של העיר פילווישאק בליטא, שם כיהן כשבע שנים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עבר לגרמניה (מסיבות הקשורות, כנראה, לנישואיו, שעלו על שרטון) והחל ללמוד באוניברסיטת גיסן, שם הוסמך לדוקטורט במדעי היהדות, ואף לימד שם תקופה מסוימת. לאחר מכן, התמנה כאב"ד לקהילה החרדית בברלין, וגם נכנס כר"מ לבית המדרש לרבנים של ר"ע הילדסהיימר. מאוחר יותר, התמנה לראשות ביהמ"ד, והיה למעשה לאחרון שכיהן בתפקיד זה. כאשר הנאצים עלו לשלטון, סירב ריי"ו לברוח מגרמניה, על-אף מגוון האפשרויות שעמדו לרשותו בשל רצונו לדאוג לתלמידיו. עם תחילת מלחמת העולם השניה גורש מגרמניה לגטו קובנה ולאח"כ לגטו ורשא, שם אף נתמנה כנשיא "אגודת הרבנים" של הגטו. לאחר שפלשו הגרמנים לרוסיה, גורש ריי"ו יחד עם כל הנתינים הרוסיים למחנה וילדבורג שבגרמניה, ומשם שוחרר ע"י הכוחות האמריקאים כאשר הוא שבר כלי. ולא רק מבחינה פיזית, אלא גם לאחר שגילה מה אירע ליהדות אירופה, חלה במחלת עצבים קשה למשך כמעט תשעה חודשים. בסיוע תלמידיו קבע מושבו בעיירה ציורית ושקטה בשם מונטרה (שווייץ), ושם עסק בתורה וסידר את שרידי כתביו לדפוס עד לפטירתו.
בראש ובראשונה היה הרב ויינברג איש תנועת המוסר שגדל תחת ה'סבא' מסלובודקה, ואף מעברו למיר היה בשל רצונו של ה'סבא' להנהיג את לימוד המוסר בישיבת מיר. רק בהיותו בן שלושים לערך החל ללמוד באוניברסיטת גיסן, ואז החל להכיר את גישת 'תורה עם דרך ארץ'. יש להעיר, שבראשית דרכו בברלין הוצע לו לעמוד בראש מערכת הכשרות של הקהילה, אך הוא סירב בטענה שכעת הוא מחוסר אמצעים ותלוי בפרנסי הקהילה, וחושש "פן אכשל ולא אוכל לעמוד בלחץ אם אצטרך להתיר דברים להקל במקום שמצפוני אומר לי להחמיר". הרב ויינברג עסק רבות במחקר התלמוד וסבר כי תנאי מקדים של חקירת מדעית הוא ידיעות הלכתיות והבנת הוויות הגמרא. למשל, על בירור גרסות, שבד"כ נהוג שמכריעים את ספקן ע"פ ה'רוב' (היינו רוב הגרסות), אמר כי "אין ברוב הכרע כל עוד לא נתבררה נכונות הגירסא ע"י חקירה במהלך המחשבה ובסגנון הלשוני של העניין או הסוגיה". מצד שני, ביקר בתקיפות דעות חכמים שהתנגדו לדרכי המדע של החוקרים, ולפעמים הגיעו מכך לשיבושים גדולים.
הרב ויינברג רדף אחר האמת, וכאשר היתה דרכו להיתר לא נרתע אף מגדולי הרבנים שהחמירו. כך מצינו שחלק על הרוגוצ'ובר באומרו "ובשביל פלפוליו וסברותיו של הגר"י מדווינסק שליט"א לא נעקור דברי התוספתא מפשוטם נגד הראשונים ז"ל... המחמיר יכול להחמיר לעצמו אבל לא לאחרים". עם-זאת, כאשר נידונה, בעקבות עליית הנאצים בגרמניה (וגזירתם על הימום לפני שחיטה), שאלת ההימום לפני שחיטה בבהמות, העלה בקונטרס ארוך להתיר, אך מאחר וכל שאר גדולי הדור הורו לאסור, וע"פ בקשת רח"ע גרודז'ינסקי, גנז את הקונטרס שהופיע רק אח"כ בשו"ת שרידי אש. הרב ויינברג ידע את צרכי דורו וכדוגמא מאלפת נביא את הדברים הבאים (מדובר בתשובה בה הורה להיתר לשירת נשים): "ובוודאי שדבר זה נמסר רק לחז"ל להכריע מתי הוא העת לעשות ומה מותר להפר, ולא נמסר לכל אדם לעשות מעשה... ואולם בנידון שאין כאן איסור גמור ורק יש כאן מנהג חסידות ומדת צניעות אפשר לדרוש סמוכין ולהתיר בארץ צרפת, שכבר הגיע מצב היהדות עד משבר ואם לא נאחוז באמצעים חינוכיים מנוסים ומעוטרים בהצלחה, כאותם של ארגון "עזרא" באשכנז וארגון "ישורון" בצרפת, עתידה תורה ח"ו שתשתכח מישראל, וד"ל. ולכן הוריתי למנהיגי הארגון "ישורון" שיכולים לסמוך על גדולי אשכנז, שהיו בקיאים בחכמת החינוך וידעו רוח בנות הדור שהתחנכו בבתי ספר ולמדו לשונות ומדעים, שיש להן רגש של כבוד עצמאי והן רואות עלבון ודחיפה לחוץ למחנה באיסור שאוסרים עליהן להשתתף בזמירות קודש. ולכן התירו לנשים להשתתף בזמירות של שבת. ואנו רואים ויודעים כי גדולי אשכנז הצליחו בחינוך הבנות ונשים צעירות יותר מגדולי שאר הארצות. ובאשכנז ראינו נשים מלומדות ובעלות דרגא השכלה גבוהה, שהיו חרדות על דת ישראל ומקיימות את המצוות בהתלהבות. ומשום כך אין אני מרהיב לאסור מה שהתירו הם, ובכגון דא נאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך... ואמנם מבין אני לרוח קצת החרדים המרננים נגד "ישורון", שהם רואים במנהגיו סטיה מן המנהגים שהורגלו בהם באורח חייהם בפולין ובאונגארן... הם מרוכזים בתוך חוגם המצומצם ואינם שמים את לבם לתהליך ההתבוללות העושה שמות גם בקרב החרדים. אף החרדים שולחים בניהם ובנותיהם לבתי ספר נכריים, ואין להם שום ערובה שיהי' בכוחם לעמוד נגד הזרם השוטף ומכלה, הם בוטחים בעצמם ואינם דואגים דאגת מחר לעתידם הדתי של ילדיהם".
מצד שני, התנגד בחריפות לרפורמים: אסר הרצאת רב שאינו אורתודוקסי בביה"כ אורתודוקסי אף בהרצאות שאינן תורניות (ח"ב סי' יג); אסר על סופר לכתוב גט כאשר המסדר הוא רב רפורמי (ח"ג סי' לו); התנגד לנתינת פרחים על הקברות (ח"ג סי' קיא); אסר בתוקף על ניגון בעוגב בביה"כ (ח"ב סי' פ).
כאמור, ריי"ו שתה בשואה את כוס התרעלה עד תומה. קצרה יריעתנו מלהאריך בסיפורים מתקופה זו ונסתפק באחד. בבוקרה של אחת השבתות, והר"י ויינברג חוזר מביה"כ לביתו, ראה לפתע יהודי נופל מתוך אפיסת כוחות על יד פתח הבית. הרב רץ חיש מהר לתוך ביתו, הוציא סכום כסף והחל לזעוק לעזרה תוך שהוא מונע בגופו את תנועת העוברים ושבים. מיד התקבצו אנשים, זה נתן לחם, זה הזמין רופא, ועל זו הדרך, כאשר גם לאחר שהועלה היהודי על המרכבה – רץ הרב אחריה עד שהגיעה ליעדה. מעשה רב זה, שהריי"ו חילל את השבת בפני עם ועדה כדי להציל נפש אחת מישראל, השאיר חותם בל-ימחה על אנשים רבים בגטו, שעד אז קיימו בהידור רב "חייך קודמים".
הריי"ו מספר שהותיר בברלין שלושה ספרים מלאים בחידו"ת וערוכים לדפוס, כאשר הנאצים גירשהו בלי שיוכל לקחת פיסת נייר עמו (ותלמידיו מוסיפים ומספרים שכת"י מוכן לדפוס של ספר מחקרי על התגבשות המשנה אבד לו בתקופת מונטרה). מכל-מקום, הצליח תלמידו, ר' אליעזר ברקוביץ', לשים יד על חבילת כתבים, והגן עליה בחירוף נפש. זו אשר היוותה לבסוף את הבסיס לשו"ת שרידי אש. ספר השו"ת, שהוא ספרו המרכזי של הריי"ו, יצא ע"י מוסד הרב קוק עוד בחייו (ובמהדורה נוספת הכוללת שני כרכים לאחר פטירתו). לפני כחמש עשרה שנה יצא השו"ת בהוצאה חדשה ע"י תלמידיו במהדורה נאה ומסודרת. מלבד כמה שינוים פחות משמעותיים, הם החליטו (בצדק) להוריד את חלק ד' שכלל ממחקריו התלמודיים של הריי"ו, תוך הבטחה להוציא אותם בהוצאה נפרדת יחד עם ספרו המחקרי האחר של הריי"ו "מחקרים בתלמוד", אלא שמאז עברו כשלוש עשרה שנה ואנו עדיין מייחלים ומצפים לעבודתם שתצא לאור. ריי"ו פרסם גם ספר דרשות ומאמרים פדגוגיים בשם "לפרקים", וגם ספר זה זכה לאותה הוצאה מחודשת, וגם כאן "נשכחו" מספר מאמרים, בהם הספדו על הרצל, מאמרו על 'תורה עם דרך ארץ', מכתב ששלח לר' חיים עוזר (שאמנם פורסם במקום אחר בהוצאתם בצורה חלקית) ועל זו הדרך. בשנת ה'תשנ"ח, פרסם פרופ' מרק שפירא את 'כתבי ריי"ו' בשני חלקים, שם הוא מגלה טפחיים ולא מכסה אף טפח, תוך שהוא מביא מאמרים שלא הופיעו ב'לפרקים', וכן קטעי מכתבים רבים, בהם כאלו שאולי עדיף היה שלא להוציאם לאור (אמנם יש לציין כי הוא והמוציאים החדשים עבדו בשיתוף פעולה). בנוסף, הוציאו תלמידיו שרידים מחידושיו לש"ס.
לכאורה נראה מעט תמוה שהריי"ו, על-אף תכנוניו טרום המלחמה לנסוע לא"י, השתקע בעשרים שנותיו האחרונות במונטרה. עיירה שוויצרית שקטה עם ישיבה קטנה, שלא תמיד זכו למניין בתפילות. יש לזכור כי הרב ויינברג ראה עצמו כתלמיד ישיבת סלובודקה הכפוף למרותן של גדולי הדור הליטאיים. לכן למשל לא ציין את יום העצמאות כחג דתי משום שסבר: א. רק ועד של גדולי התורה והדת בדור יכולים להכריז כזו הכרזה, וא"א להתעלם מהחזו"א, הרב מבריסק ורא"ז מלצר. ב. אין לרבנות הראשית בא"י להחליט דבר בקשר לכלל האומה בלא הסכמת גדולי רבני שאר הארצות, כל זמן שבחירתה תלויה בפוליטיקה ולא בבחירתם של כל חכמי ישראל שבדור. מצד שני, הזדהה יותר עם המזרחי מבחינה השקפתית, וראה פגמים רבים בהתנהלות החרדית[1]. סוף כל סוף כבר שבע מצרות ולא רצה להכנס למח' כפי שכתב לר' שמואל אטלס: "נגזרה עלי גזירת גלות רוחנית ונפשית, אני ירא לעלות לא"י. שם יש עולמות שונים שמבטלים זא"ז ושונאין זא"ז, ואני שורה בשני עולמות ובמי עלי לבחור בבואי שמה?..."
ועל-אף שהתרחק כ"כ מהמחלוקת, מ"מ הוכנס אליה בעל-כרחו. בהלווית הר"י ויינברג, תוכנן מתחילה לקברו בסנהדריה וכבר התאספו שם כל הממתינים והמכובדים, אלא שראש ישיבת חברון דאז לא כך דימה, אלא החליט לקבור את הר"י ויינברג בהר המנוחות. החברונער'ס, בהוראת רבם, חטפו את מיטתו להר המנוחות ושם קברוהו. ומספרים שכאשר ראה ר' זרח ורהפטיג את שינוי כיוון ההלוויה "ידע את כל אשר נעשה" ומיד פנה אל אותו ראש ישיבה וזעק כי הקבר בסנהדריה כבר פתוח. הלה השיב לו שהוא מוזמן להכנס אליו בעצמו...


(פורסם באשכולות 326 - בשלח תשע"ה)






[1] במכתב אחד מספר שהציע לראי"ה הרצוג לא להורות הוראה כי אם בהסכמת כל גדולי ירושלים משום ש"יש קנאים גדולים שאינם מודים על האמת אלא מחמירים ע"פ שיקול דעתם ורגשי לבם, ועמם אין להתווכח, והם חשודים גם על שפיכת דם של המקילים וד"ל".


ובמכתב אחר לר' שמואל אטלס כתב: "המצב בשווייץ הינו כזה, שהחסידות (או החרדיות) הקיצונית קנתה לה אחיזה חזקה גם בקרב יוצאי גרמניה אשר החלו לזלזל בלימודים אקדמאים (או במחקר האקדמי), ורצים לקראת כל רבי החובש שטריימל והגורב גרביים לבנות. גם בישראל, אנו עדים לעליה ברמת הפנאטיות ובזלזול בלימודים אקדמים בקרב בני הישיבות והחוגים הקרובים אליהם. ישנן סיבות פסיכולוגיות רבות העומדות בבסיס התחזקות המגמה הזו. סיבה אחת היא הרצון לבנות את מה שנחרב ע''י הנאצים. שנית. הלאומיות החילונית הינה ריקה וחלולה והעומדים בראשה הינם עלובים וחסרי כל חשיבות ורוחניות נלהבת..."




 

 

 

השיעור ניתן בי' שבט תשע"ה

קוד השיעור: 6122

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמרים על גדולי ישראל (זמן חורף תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: