כתוב בפרשת ויקהל: "ויבא כל איש אשר נשאו לִבו" (שמות לה, כא). ביאר הרמב"ן: "כי לא היה בהם מי שלמד את המלאכות האלה ממלמד או מי שיאמן בהם ידיו כלל. אבל מצא בטבעו שיידע לעשות כן ויגבה ליבו בדרכי ה'".
יוצא מדברי הרמב"ן, שאנשי מלאכת המשכן לא למדו את המלאכה שבה הם היו צריכים לעסוק. ולכאורה הדברים תמוהים: איך יתכן שאנשים שאינם בעלי מקצוע יתעסקו במלאכת המשכן?!
כתוב במדרש תנחומא, שבשלושה דברים נתקשה משה רבנו ואחד מהם הוא מעשה המנורה וזה לשון המדרש: "מעשה המנורה כיצד היה? בשעה שעלה משה והיה הקב"ה מראה לו בהר היאך יעשה את המשכן, נתקשה משה במעשה המנורה אמר לו הקב"ה: כך וכך עשה אותה, שנאמר וזה מעשה המנורה (במדבר ח, ד) מלמד שהראה לו הקב"ה באצבע את המנורה".
ע"פ המדרש ניתן לתרץ מה שהקשנו – משה רבנו בונה את המשכן ויש לו רצון גדול לבנותו אלא שכאשר מגיע למעשה המנורה מתקשה בבנייתה כאן בא הקב"ה ומראה לו כיצד לבנותה, במילים אחרות "סיעתא דשמיא".
והוא הדין לעושי המקדש שכתוב בהמשך פרשתנו "כל איש חכם לב... נתן ה' חכמה ותבונה בהמה לדעת לעשות את מלאכת הקודש לכל אשר ציווה ה'".
רצונם הגדול של חכמי לב לגשת לעבודת הקודש אע"פ שאין להם כישרונות בעבודת המקדש גרם להם לקבל "סיעתא דשמיא" גדולה להבין את עבודת המקדש ולהכשירם לכך, ולכן קוראים להם "חכמי לב", שהחכמה שלהם באה מהלב ולא  מהמוח, שהרי מצד המוח לא היו להם כישרונות אבל מצד הלב שהוא מקום הרצונות היה להם רצון גדול, לכן אפשר להסביר את מאמר חז"ל "אמר ר' יוחנן אין ה' נותן חוכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר 'יהב חכמתא לחכימין'". ונשאלת השאלה: אם ה' לא נתן בו חכמה, איך הייתה בו חכמה מלכתחילה? אלא, התשובה היא, שאע"פ שיש לאדם כישרונות גדולים האדם לא יוכל לגדול ולצאת ת"ח אלא רק ע"י רצון, כמו שראינו אצל חכמי הלב שזכו לקבל "סיעתא דשמיא" גדולה.
התורה מלמדת אותנו דבר נוסף: כתוב "ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר זה הדבר אשר צוה ה' לאמר, קחו מאתכם תרומה לה' כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה'". בעל נתיבות שלום מסביר מהו "נדיב לב", וז"ל: "ועניין תרומת המשכן היה שכל יהודי נתן את הדבר המיוחד לו לפי טבעיותו ולפי תכונת נפשו, את שתשוקת לבבו מיוחדת אליו ובכדי לוותר על זה יצטרך לשבר את תאוותיו ואהבותיו... וזהו אומרו קחו מאתכם תרומה לה', היינו שעיקר התרומה היא שתקחו מעצמותכם". עכ"ל.
יוצא מדבריו ש"נדיב לב" זו הקרבה מצד עמ"י שהביאו את הדבר הכי אהוב עליהם לבית המקדש וזה הפרוש "נדיב לב" –  את הדבר שהאדם הכי אוהב אותו הוא הביא לבית המקדש.
הוא הדין לעסק התורה שכאשר לאדם יש רצון לעסוק בתורה הוא צריך גם להקריב עצמו לתורה, שהתורה תהייה הדבר הכי חשוב לו והדבר הכי אהוב עליו. וזהו שכתוב אינו דומה חוזר מאה פעמים לחוזר מאה ואחת פעמים כדברי הגמרא (חגיגה ט ע"ב): "איזה הוא עובד אלוקים ואיזהו אשר לא עבדו – עובד אלוקים זה החוזר מאה ואחד פעמים ואשר לא עבדו זה החוזר מאה פעמים". וידועה השאלה: בשביל חזרה אחת שהוא לא חזר הוא נקרא "אשר לא עבדו"?!
אלא מבאר בעל התניא (פרק טו) – משום שבימיהם היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים... ולכן הפעם המאה ואחת, היתירה על הרגילות שהורגל מנעוריו, שקולה כנגד כולן, ועולה על גביהן ביתר שאת ויתר עוז, להיות נקרא עובד א-להים, פעמים אין פה עדיין הקרבה מצדו של אדם אבל כאשר מוסיף א-להים... אבל זה שאינו עבדו הואיל וזהו רגילותו לחזור מאה פעמים.
על דברים אלו ניתן ללמוד מהסיפור הבא: בצעירותו למד הג"ר מרדכי שולזינגר שליט"א בישיבת סלובודקה עם ידיד נפשו הרה"ג ר' צבי מונדרי שליט"א, ויום אחד הם מצאו באחד הספרים סגולה לזיכרון. דהיינו, לקחת מיני אוכלין (המפורטים שם), לכותשם ולערבם עם דבש וכו', ולאכול מזה שלוש פעמים ביום, ואז לא ישכח הלומד את לימודו אף פעם! והם ניגשו להראות סגולה זו לסטייפלר זצ"ל, והוא ענה להם בחיוכו הפיקחי, המלבב והבלתי נשכח: "מה יכול להזיק קצת קינמון וזנגביל ודבש וכו'? זה לא מזיק, ואולי גם קצת מזכך את השכל... אולי... אבל כל הסגולות לזכור את הלימוד לא יועיל, בלעדי העצה הראשית – לחזור, ולחזור ולחזור על מה שלומדים, הרבה פעמים. וכמה שחוזרים יותר, וצריך סייעתא דשמיא, כמו שאמרו במגילה: "לאוקמי גירסא (שלא ישתכח ממנו. רש"י), סיעתא מן שמיא היא".
השבת זכינו לשבת מיוחדת, שבת שבה אנו מארחים בחורים מישיבות תיכוניות המצטרפים למפעל הגדול של לימוד תורה. ייתן ה' שיצליחו בלימוד ויזכו לרצון גדול בתורה ולעמלה של תורה.

(פורסם אשכולות 322 - פרשת ויקהל פקודי תשע"ה)