בשבוע שעבר פתחנו בהגדרה הרפואית לשוטה, ציינו שהגדרה רפואית נבנית בעיקר סביב הסיבות ופחות על התוצאות. אמנם ההגדרה ההלכתית מתעסקת בעיקר בתוצאות ופחות בסיבות.

היטיב להגדיר את העניין הרב משה מרדכי פרבשטיין שליט"א^[1], וזו תמצית דבריו: "שוטה הוא כל מי שנשתבשה דעתו, ונפגעו אצלו תהליכי המחשבה או ההתנהגות. שיבוש זה יכול לקרות מסיבות שונות - מחמת מחלת נפש, מחמת רוח רעה, פגיעה מוחית, זקנה, או מכל סיבה שהיא - ואין כל הבדל הלכתי בדבר.

ההלכה העוסקת בשוטה אינה מתייחסת, לרוב, לסיבה שגרמה לשטות אלא לתוצאותיה. לדוגמא: הלוקה בדיכאון אינו נקרא שוטה אלא אם המחלה גורמת לו לשיבוש בחשיבה או בהתנהגות.

ברור שלא כל שיבוש בחשיבה או בהתנהגות יקבע שם שוטה. רק שיבוש בדרגת חומרה מסוימת יחיל שם זה על האדם.

שיבוש הדעת החל בהיקף רחב - חשיבתי והתנהגותי - מוגדר בפוסקים: שוטה גמור או שוטה סתם. שיבוש הדעת שחל רק בחלק מצומצם ומוגדר של החשיבה או ההתנהגות, ובשאר העניינים האדם מתנהג כשורה, מוגדר בפוסקים: שוטה לדבר אחד.

הלוקה במחלה שיש בה תקופות של רגיעה, בשעה שתסמיני ה"שטות" רגועים הרי אינו נידון כשוטה - על אף שהמחלה קיימת בו, ולעיתים גורמת לו לשיבושים חמורים, מצב זה נקרא בפוסקים  עיתים חלים ועיתים שוטה.

המפגר או הפתי כפי שהוא מכונה בפוסקים, הרי הוא נכלל בכלל השוטה רק כאשר הוא בדרגת פיגור חמורה. וכן כתב בשו"ת זכרון יוסף (סי' יב טעם ו): "המין השני פתי בתולדתו ובטבעו מנעוריו ועומד תמיד על עניין אחד... קצתם הם פתאים ביותר ואינם מכירים דברים הסותרים זא"ז... ואישים כאלו ודאי הם בכלל השוטים ופטורים מכל המצוות. וישנם מקצתם שדעתם אינה משובשת עד שנמצאו הרבה שדעתם צלולה, אבל היא דלה וחלושה... מדעת השכל האנושי הטבעי... ובוודאי צריך הבחנה עצומה לדעת האם דעתו צלולה..."

לעיתים נחשב אדם כשוטה כאשר הוא נתון במצב זמני של בלבול הדעת: כגון שיכור או מסומם וכד'. ע"כ.

העולה מדברי הרב: הגדרת שוטה תינתן לאדם שהגיע לשיבוש הדעת ללא כל קשר לגורם לו.

אמנם תחת המושג "שוטה" ייכנסו חמישה מצבים:

1. 
   שוטה גמור.


2. 
   שוטה לדבר אחד.


3. 
   עיתים חלים ועיתים שוטה.


4. 
   פתי.


5. 
   בלבול הדעת הבא מגורם חיצוני.

למעשה, אין כל הבדל בין המצבים בשעת התפרצות השטות שבה הריהו כשוטה לכל דבריו. הנפק"מ היא בשעה שהאדם מיושב או ליתר דיוק לא עושה מעשי שוטים - האם ייחשב כבריא?  

כדי לעמוד על ההבדלים יש להבחין היטב במאפייני כל מצב בעיניים הלכתיות.

סימני שוטה גמור:

התוספתא בתרומות (פ"א ה"ג) מביאה את סימני השוטה: איזה שוטה? היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות, והמקרע בגדיו, והמאבד את מה שנותנים לו.

תוספתא זו מובאת גם בתלמוד בבלי חגיגה (ג ע"ב) אמנם ללא הסימן הרביעי: "ת"ר איזהו שוטה? היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע בגדיו וכסותו". (בהמשך הגמרא מביאה כברייתא את הסימן הרביעי).^[2]

על תוספתא זו נחלקו בגמרא (שם) רב הונא ורבי יוחנן: "תנו רבנן: איזהו שוטה? היוצא יחידי בלילה, והלן בבית הקברות, והמקרע את כסותו. איתמר, רב הונא אמר: עד שיהו כולן בבת אחת. רבי יוחנן אמר: אפילו באחת מהן. היכי דמי? אי דעביד להו דרך שטות - אפילו בחדא נמי. אי דלא עביד להו דרך שטות - אפילו כולהו נמי לא! - לעולם דקא עביד להו דרך שטות, והלן בבית הקברות - אימור כדי שתשרה עליו רוח טומאה הוא דקא עביד (רש"י: רוח שדים שיסייעהו להיות מכשף), והיוצא יחידי בלילה - אימור גנדריפס אחדיה (רש"י: אני שמעתי חולי האוחז מתוך דאגה, ולי נראה שנתחמם גופו ויצא למקום האויר), והמקרע את כסותו - אימור בעל מחשבות הוא. כיון דעבדינהו לכולהו - הוה להו כמי שנגח שור חמור וגמל, ונעשה מועד לכל.

אמר רב פפא: אי שמיע ליה לרב הונא הא דתניא: אי זהו שוטה - זה המאבד כל מה שנותנים לו, הוה הדר ביה (רש"י: דמשמע בדבר אחד מחזיקין אותו בשוטה)".

נראה, דהלכה כרבי יוחנן, שדי בסימן אחד מתוך הסימנים הללו בכדי להגדירו שוטה^[3].

והסתפקו הראשונים, האם קובעים "שוטה" דווקא ע"י ארבעת הסימנים המופיעים בגמרא, או שאפילו עשה מעשים אחרים - כל שהם מנוגדים להגיון הבריא הריהו שוטה. אפשר לדייק בשאלה כך: האם המאפיינים המובאים בתוספתא הם סימן או סיבה?^[4]

סיבה: שיטת רבינו שמחה משפירא (ב"י אהע"ז קי"ט מתוך תשובת מהר"מ תנ"ה) וסיעתו: "אין השוטה אלא מי שנראו בו אותם סימנים שהובאו בגמרא, דלא מחזיקינן שוטה לגרש עד שייראו בו סימני שטות המפורשים בחגיגה", וכן הביא רבינו אביגדור הכהן (ב"י אהע"ז קכ"א מתוך המרדכי גיטין סי' תכא): "אם לא הוחזק שוטה בדברים האמורים בפ"ק דחגיגה, הוא פיקח ואין צריך בדיקה".

לכאורה נראה, שכן שיטת רש"י (נדה מה ע"ב)  שדייק: "אין השוטה אלא המקרע את כסותו והלן בבית הקברות והיוצא יחידי בלילה" מתוך שאמר אלא נראה שדייק דדווקא בזה שוטה נבחן. בשיטה זו עמדו הרשב"א (שו"ת  ח"א סי' תשסה), רי"ו (תא"ו נט"ו ח"א), הריב"ש (שו"ת סי' תסח) וכן משמע מהרא"ש (חולין פ"א סי' ד) וטור (יו"ד סי' א) וכן מופיע בכמה תשובות אחרונים (צ"צ, זכרון יוסף, מהרי"ט ועוד).

סימן: שיטת הרמב"ם (הל' עדות פ"ט הל' ט):

השוטה פסול לעדות מן התורה לפי שאינו בן מצות, ולא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד, אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים אף על פי שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים הרי זה פסול ובכלל שוטים יחשב...

ומדייק מדבריו הכסף משנה במקום: "ומשמע מדברי רבינו דסבירא ליה דהני מילי דקתני בברייתא לאו דווקא, אלא ה"ה לכל דבר שדרך שוטה לעשות אותם, והנך לדוגמא נקטינהו".

למעשה, צדדי המחלוקת די ברורים, ונראה בבית יוסף שהביא סימוכין וראיות לשיטת הרמב"ם ולבסוף הכריע כן להלכה בשו"ע חו"מ סימן ל"ה סע' ח':

שוטה, פסול (לעדות). ולא שוטה שהוא הולך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד, (אלא) כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מהדברים, אף על פי שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים, הרי זה פסול, ובכלל שוטים יחשב.

מתוך דברי הרמב"ם ושו"ע אלו הסתפקו גדולי הפוסקים בבואם להכריע בענייני גיטין: לפי הכרעת הרמב"ם יוצא שכל אדם שדעתו משובשת בדבר מן הדברים נחשב שוטה, ממילא יוצא שכל חולה רוח פסול לגרש את אשתו בגט פיטורין, אף אם מחלתו אינה פוגעת בכושר שלו להבין את ענייני הגט - משום שלפחות לדבר אחד נשתבשה דעתו? באשר על כן יש לחקור את שיטת הרמב"ם ולהגדיר פסול שוטה באופן מדויק לכל קטגוריה נצרכת - עדות, גיטין וקידושין, מצוות, חינוך, נאמנות, נזיקין וכד'.

המשך אי"ה בשבוע הבא.