יישוב שיטת הרמב"ם בשוטה גמור

יישוב שיטת הרמב"ם בשוטה גמור

ר' מאיר דוד בראל


במאמר הקודם ראינו את מחלוקת הראשונים על סימני השוטה שהובאו בגמרא (חגיגה ג ע"ב) בשאלה: האם הסימנים שהוזכרו הם דווקא (סיבה) וכל סימן אחר אינו מאפיין שוטה, או לאו דווקא (סימן) וכל מעשה שוטים הריהו מאפיין שוטה וסימני הגמרא הם רק דוגמאות למעשי שוטים. הזכרנו שדעת ר' שמחה משפירא (ב"י אהע"ז קי"ט) וסיעתו, שהמעשים שהובאו בגמ' הם דווקא, ודעת הרמב"ם (הל' עדות פ"ט הל' ט) וסיעתו שהמעשים שהובאו בגמ' הם לאו דווקא.


ראינו, שנראה שפסק השו"ע כהרמב"ם וכלשונו (חו"מ ל"ה ח'): "שוטה, פסול (לעדות). ולא שוטה שהוא הולך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד, (אלא) כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מהדברים, אף על פי שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים, הרי זה פסול, ובכלל שוטים יחשב".


וסיימנו בשאלה: לפי דברי הרמב"ם, שכל אדם שדעתו משובשת בדבר מן הדברים נחשב שוטה, ממילא יוצא שכל חולה רוח פסול ,לדוגמא, לגרש את אשתו בגט פיטורין, אף אם מחלתו אינה פוגעת בכושר שלו להבין את ענייני הגט - משום שלפחות לדבר אחד נשתבשה דעתו?


מתוך האמור התעוררנו לחקור את שיטת הרמב"ם - שכמותו הכריע השו"ע להלכה - ולהגדיר פסול שוטה לשיטתו לכל קטגוריה נצרכת- עדות, גיטין וקידושין, מצוות, חינוך, נאמנות, נזיקין וכד'.


***


כדי שנוכל לעמוד על ההגדרה היטב נעיין בגמ' (ב"ב קנה ע"ב):


ההוא פחות מבן עשרים דאזל זבין נכסי [אבוהו, כגידל בר מנשיא], אתא לקמיה דרבא (רשב"ם: כדי לחזור בו ולומר שאינו יודע בטיב משא ומתן.) אמרו ליה קרוביה: זיל אכול תמרי ושדי ביה קשייתא בי רבא (רשב"ם: והשלך גרעינים לפני רבא ויהיה סבור שאתה שוטה ויחזיר לך נכסיך.) עבד הכי; אמר להו: זביניה לאו זביני (אמר להם רבא ממכרו אינו ממכר- משום שמעשיו מוכחים דשוטה הוא). כי קא כתבו ליה שטרא (רשב"ם: רבא פסק דין שיחזירו לו נכסיו.) אמרו ליה לקוחות, זיל אימא ליה לרבא: מגלת אסתר בזוזא, שטרא דמר בזוזא? – (רשב"ם: הורוהו דבר חכמה שיאמר לפני רבא ויחשב חכם בעיניו ויודע בטיב משא ומתן ולא יפסידו לקוחות מקחם. מגילת אסתר - שהוא דבר גדול, רגיל סופר לכתוב בזוזא ובשביל שטר קטן שכותב לי שואל לי זוז, בתמיה.). אזל א"ל; אמר להו: זביניה זביני. אמרו ליה קרוביה (קרובי הנער): לקוחות אגמרוהו! (רשב"ם: לומר כן להאי, אך אינו יודע כלום.) אמר להו: מסברי ליה סבר, כיון דמסברי ליה וסבר- מידע ידע, והאי דעבד הכי - חוצפא יתירא הוא דהוה ביה. (רשב"ם: כאשר מסבירים לו דבר חכמה ויודע להבין, חכם הוא וממכרו ממכר והאי דשדא קשייתא, חוצפא בעלמא הוא דעבד ולא מתוך שטות.) אמר רב הונא בריה דרב יהושע: ולעדות - עדותו עדות. אמר מר זוטרא: לא אמרן אלא למטלטלי, אבל למקרקעי לא... והלכתא כמר זוטרא.


בתחילה דן רבא את אותו בחור כשוטה על פי מעשיו - שהרי לעמוד ולהשליך גרעיני תמרים בבית הדין לפני גדול הדור ודאי מעשה שוטים הוא! הלכך, ביטל רבא את המקח שעשה השוטה שלפניו, הוציא את הנכס מן הלקוחות והחזירו לקרוביו. אך כאשר הבחין רבא שאותו בחור "יודע להבין" – כלשון הרשב"ם - החשיבו לחכם קיים את המכירה, ואת מעשה התמרים פירש כחוצפה.


לכאורה, לפי הבנת הרמב"ם הנ"ל אע"פ שהבחור עשה את המעשה מתוך שכך הורו לו קרוביו, ואע"ג שאחר כך דיבר לעניין, כיוון שמעשה שוטים הוא זה נראה שהריהו שוטה גמור.


אם כן כיצד יסביר הרמב"ם לשיטתו את חזרתו של רבא?


קושיה נוספת העולה מהאמור, כיצד על פי מעשה חד פעמי שעשה הבחור החשיבו רבא לשוטה, והרי בכל דבר בעינן מוחזקות במעשה ג' פעמים? וכמו שנראה בתוס' (חגיגה ג ע"ב) וכן הביא סמ"ע (שו"ע חו"מ לה, ח) וז"ל: משובשת תמיד - כתב "תמיד", לאפוקי באקראי בעלמא.


ויש להשיב:


כתב בשו"ת דברי חיים (סי' נג):


וזה דבר פשוט, שאם ראינו באחד שהוא משוגע, הגם שאינו מקרע את כסותו, ואינו יוצא בלילה, ואינו לן בבית הקברות, מכל מקום שוטה גמור הוא וזה אין צריך לפנים וכ"מ מתשובת מהרי"ו.


למה התכוון בדבריו "וזה אינו צריך לפנים"? כוונתו שאין צריך לדקדק עמו, האם הוא שוטה או לאו, שהרי על פי טביעת העין אפשר לשים לב שהאדם שלפנינו לא בריא בנפשו.


וכן דייק בשו"ת אור שמח (סי' יג):


הדבר פשוט שעיקר הבדיקה מן השוטה הוא בגדרו, וגדר הדעת ניכר בדיבורו של אדם שהוא מגלה על שכלו, ואם ידבר אדם דברים שאין להם שייכות כדרך המשוגעים, הוא משוגע גמור... דכמו באדם יש סימן ויש טביעת עין, וטביעות עין היא הכרה עצמית, וסימנים המה ציונים שנראה שזה הוא, וע"פ סימנים אין הורגים את הנפש, כן ההכרה בדיבור שאינו בשכל בר-דעת - רק מדבר באין חיבור... ובלא סדר- זה בגדר טביעות עין שהוא שוטה, אבל פעולות שיוצא בלילה יחידי המה בגדר סימנים על שטותו.


נראה מדבריו, שטביעת עין לא מצריכה בדיקה, אמנם סימנים מצריכים בדיקה, דיבור מבולבל ללא סדר ותחביריות הריהו טביעת עין - הוא סימן מובהק שהעומד לפנינו שוטה. אך מעשה כגון אלו דחגיגה מהוה סימן, והוא לבד אינו מספיק להגדיר שוטה אלא אם הורגל במעשים הנ"ל והוכח שעושה כן שלא מחמת רגשות מעורבים או השפעה חיצונית כגון צער או בדיחותא וכמו שמדייקת הגמ' בחגיגה (ג ע"ב) "אי דעביד להו דרך שטות - אפילו בחדא נמי. אי דלא עביד להו דרך שטות - אפילו כולהו נמי לא! "


למעשה חשוב לציין שלא רק דיבור משמש כטביעת עין, כפי שהגדיר האו"ש, אלא אפילו מעשים קיצוניים מסויימים, ייחשבו לטביעת עין, שהרי הרמב"ם בעצמו הגדיר שוטה גמור על פי מעשיו, וכן הביא בשו"ת חתם סופר (אה"ע ב סי' ב) "השוטה הוא זה שעושה מעשים בפועל בשעת טירוף דעתו..."


וכן הביא הנו"ב בשו"ת נפש חיה (אה"ע סי' כז): "אף אם אינו מקרע כסותו בוודאי חשיב שוטה.. אטו שוטה מחויב לעשות כל ענייני שטות שבעולם".


כעת יש להשיב:


הסיבה שרבא לא בדק את חזקתו של הבחור משום שכשעמד לפניו ועשה מעשה התמרים ראה רבא מעשה זה כמעשה שוטים גמור, שהרי איזה אומץ וחוצפה צריך אדם בר דעת, בעמדו לפני בית דין לעשות דבר שכזה, לכן החשבו רבא על פי טביעת עינו כשוטה אף ללא בדיקה. אמנם כאשר דיבר הבחור וראה רבא שיש לו דעת כלשהי קיים רבא את ממכרו. אך עדיין קשה שאלתינו על רמב"ם?


אלא שעל זה ענה בשו"ת מהרי"ט (אה"ע סי' טז) שיש לחלק:


נראה, דלא אמר (הרמב"ם) כן אלא לעניין עדות שצריך להעיד על מה שעבר כבר ויש לחוש שמא נדמה לו באותה שעה שהדבר כן ואינו, ונתחלף לו דבר בזולתו, מאחר שלפעמים אין מכירים דברים שסותרים זה לזה, ואיך יעיד עכשיו, אבל כשאנו באים לקיים דבר עמו במקח וממכר או בגיטין וקידושין ומסברו ליה וסבר, ואנו מכירים שהבין הדברים, כגון זה לאו שוטה הוא והרי הוא כפיקח לכל מה שהוא עושה בדעת שפויה לפנינו.


והביא כראיה את המעשה בב"ב הנ"ל, שכיוון שמדובר בענייני מקח וממכר וראה רבא שהבחור הבין "ויודע בטיב משא ומתן"- כלשון הרשב"ם - קיים מקחו.


וכחילוק המהרי"ט פסקו הכנה"ג (אה"ע סי' קכא) וכן נראה שגדולי האחרונים סמכו עליו, וכתב כן בפירוש בעל הנו"ב (אור הישר ל): וגם הרמב"ם מודה דלא מיחשב שוטה כי אם באחד מארבעה דברים שהוזכרו בגמ' בהדיא, דהא ודאי טעמא בעי הך מילתא שרבינו הגדול הרמב"ם ז"ל לא חידש לנו דין זה אלא בהלכות עדות, ולמה לא הביא חילוק זה בהל' שחיטה ובהל' קידושין ובהל' תרומות? והרי כל אלו קדמו להלכות עדות? ולכן העולה על רוחי בזה הוא דדוקא לעניין עדות נתן הרמב"ם ככל זה וזה עצמו טעמו של הרמב"ם שנתן טעם לשוטה שפסול מפני "שאינו בן מצוות" ולא נתן טעם "מפני שאינו בן דעת" דאם מטעם בן דעת לא היה נחשב לשוטה כי אם בהוחזק באותם סימנים דחגיגה, אבל לפי הטעם שאינו בן מצוות פוסל הדבר גם בדברים אחרים ולכן לא סיים הרמב"ם הרי זה שוטה לפי שבאמת אינו שוטה לכל הדברים חוץ מלעניין לפסול לעדות ושפיר קאמר הרי זה פסול.


אי"ה בשבוע הבא נרחיב מעט בעניין בן-דעת לעומת בן-מצוות ונעבור לקטגוריה "שוטה לדבר אחד".


המשך אי"ה בשבוע הבא.


(פורסם באשכולות 337 - בחוקותי תשע"ה)

 

 

השיעור ניתן בכ"ו אייר תשע"ה

קוד השיעור: 6359

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר בענייני רפואה והלכה (זמן קיץ תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




ר' אהוד שלמה פיקסלר
ע
הרב יוסף אילוז
ע
ר' אהוד שלמה פיקסלר
ע
הרב נחמן ארנרייך
ע
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע
הרב אורי בצלאל פישר
הרב אורי בצלאל פישר
ע
יעקב אביעד דואני
ע
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע
הרב משה גולדשטיין
ע