במאמר הקודם עסקנו במושג "שוטה לדבר אחד".

ראינו על דברי התוס' (חגיגה ג ע"ב) שכתבו "כיוון שהוא שוטה באחד ודאי יש להחזיקו בחזקת שוטה לכל דבר", מחלוקת בין התבואות שור לבין העונג יו"ט- האם שוטה לדבר אחד חשיב שוטה לכל דבריו או שנחשב שוטה רק לעניין שטותו הספציפי אך לשאר דברים הריהו כבריא לכל דבריו.

דעת התבואות שור (יו"ד א, יא), שסתם שוטה לדבר אחד חשיב כשוטה גמור עד אשר יבדקוהו בדיקה יסודית אך משבדקוהו והוברר שבשאר דבריו הוא בן דעת, שואל ומשיב כהלכה ומדבר בחכמה אינו נידון כשוטה שהרי "אי אפשר שיהיה שוטה בדבר אחד וחכם בשאר דבריו".

אמנם בעל העונג יו"ט (סי' קנג) חלק על הבנת התבואו"ש והביא ב' טעמים מדוע אין בדיקה מועילה בשוטה לדבר אחד ולעולם הריהו חשיב כשוטה גמור:

האחת - כיוון שנשתבשה דעתו בדבר אחד אף אם לכאורה הוא מדבר ומתנהג כשורה אין אנו יכולים לסמוך על שיקול דעתו בכל הדברים. משום שאי אפשר לדעת אילו מחשבות שטות מתרוצצות עתה בראשו ומה מניע אותו באמת. כיוון שדברים אלו אינם ניתנים לבדיקה, כי אין אפשרות להוכיח שהפגיעה מוגבלת לדבר אחד.

השנייה - השוטה לדבר אחד נידון כשוטה גמור לא משום ששטות זו גורמת לנו לפקפק בשפיותו בשאר דברים אלא מפני ששטות זו בפני עצמה מחילה עליו שם שוטה אף שבשאר דברים הוא אכן שפוי. הגדרתו כשוטה נובעת מקביעה הלכתית ואינה תלויה בבדיקה או בהבחנה של שפיות בשאר דברים.

כלומר, ההלכה לא מקבלת מצב של "שוטה למחצה" ומי שהוא שוטה לדבר אחד דינו כשוטה לכל דבריו. ועל כן לא שייכת בו בדיקה בשאר דברים, כי על אף שהוא מבין בהם ופועל בשיקול דעת- דינו כשוטה.

ניתן לומר נפק"מ מעשית בין שתי הדעות - שוטה לדבר אחד כגון סכיזופרן (שעליו ועל שכמותו הארכתי במאמר הקודם) שלוקח כדורים פסיכיאטריים ובזכותם מצבו הנפשי יציב ושטותו לא באה לידי ביטוי.

להבנת התבואות שור וודאי שיחשב כבריא ואף להבנתו הראשונה של התוי"ט שלא ניתן לסמוך על שיקול דעתו דשוטה לדבר אחד, מטרת הכדורים להתגבר על המוגבלות השכלית החלקית ולייצב את קו מחשבתו ודעתו של החולה ולכן אפש"ל שניתן לסמוך על שיקול דעתו ובעת השפעת הכדורים הריהו כבריא (ואאריך בנושא הכדורים במאמר- "עיתים שוטה ועיתים חלים") אמנם להבנתו השנייה דהתוי"ט ששטות זו מחילה עליו שם שוטה, אף הפגת התסמינים באופן זמני ע"י הכדורים אינה מוציאתו מגדר שוטה. אציין שהתוי"ט הכריע למעשה עיקר כטעמו השני.

למעשה, בין האחרונים ישנן דעות חלוקות הלכה כמאן ואף בשיטת התוי"ט עצמו נחלקו הלכה כאיזו הבנה:

ר' מרדכי ב"ר יצחק קמחי ובנו ר' ר' יצחק בן מרדכי קמחי סברו כהבנתו הראשונה דהתוי"ט שלא ניתן לבדוק את השוטה, וז"ל בתמצית (שו"ת חכמי פרובינציאה סי' נז): "האיש שבא בגבול השטות לא סגי ליה בבדיקה.. ועיקר הדבר שאחר שהוחזק בשוטה בדבר מן הדברים חזקתו לא יאמר כלום אלא מדעתא שבשתא (דעה משובשבת) ואפילו יאמר על הן הן ועל לאו לאו".

וכן סבר בשו"ת דברי חיים (ח"ב אהע"ז סי' עד) ואף הרחיק לכת והוכיח שחשבינן ליה כשוטה בין לחומרא בין לקולא שאם קידש אישה אין תוקף למעשיו, אלא ודאי שאין הטעם משום ספק".

התוי"ט עצמו החמיר במצב כזה לשיטתו כהבנתו השנייה וכתב וז"ל: "הא תינח לחומרא, אבל אם קידש אשה, אמאי מקילינן ביה לומר שאין צריך גט בכלל, ניחוש שמא עשה זאת בדעה נכונה..."

וכדעת התוי"ט שהעיקר כטעם השני פסקו הבית יצחק, שו"ת יהודה יעלה (סי' צג), וכן הגר"א קוטלר בשו"ת משנת אהרון (סי' נג) וז"ל: "הא דבנושא ונותן ושואל ומשיב כעניין בשאר דברים דדיינינן ליה כשוטה בשביל שדעתו משובשת בדבר אחד, אין הגדר משום דדיינינן שאינו מבין שום דבר, דהא חזינן דמכיר שאר הדברים המרובים תמיד, אלא דמצד הדין חשיב שוטה אף שמבין, וכמו בחרש וקטן פקחין וחריפין, דמ"מ לא חשיב דעת וכן ההלכה במי שנטרפה דעתו בשאר דברים"

אמנם עדיין - הלכה כמאן?

פשרת הנודע ביהודה

הנודע ביהודה הגיע ועשה פשרה במחלוקת זו, וחידש (אור הישר סי' ל):

שוטה בדבר אחד, אף שאינו מאותן דברים המפורשים בחגיגה, ואינו נחשב שוטה הואיל ואין בו שום דבר של שטות מאותן הדברים, היינו שאינו שוטה לכל הדברים, אבל על כל פנים לאותו דבר שנטרפה בו דעתו ומשובשת תמיד בדבר זה, הא ודאי שלכל מה שנוגע באותו דבר הוא שוטה, ואם כן כל מצוות ששייכות לאותו דבר לא שייך בהם, ואף ששאר מצוות שייך בהם דלכל שאר דברים הוא חכם, מכל מקום שוב אינו בכל המצוות.

פשרת הנו"ב בעצם קובעת שלעניין השטות האדם שוטה אך לעניינים אחרים אינו שוטה כלל ואף בר דעת. בעצם אין תירוץ זה מתקבל באופן מלא לאף אחת מהשיטות אך זו בהחלט דרך פשרה.

אם נבוא לדון במהות הפשרה ובמניע של הנו"ב לפסוק כפי שפסק נאלץ להכנס לסוגיה המפורסמת של "הגט מקליווא". בקיצור הדברים

פרשת הגט מקליווא הייתה מחלוקת הלכתית בדבר כשרותו של גט, שהסעירה את העולם הרבני באירופה בשנים 1767–1766.

המחלוקת עסקה במקרה שבו חתן, ששפיות דעתו הייתה מוטלת בספק, גירש את אשתו והיה חשש שהוא היה במצב נפשי שבו גירושיו אינם תקפים. המחלוקת ההלכתית נבעה משאלת הגדרתו של החתן כשפוי, שכן אדם שאינו שפוי אינו יכול לגרש,‏ אולם היא חרגה מגדרי הדיון ההלכתי המצומצם, הציתה סכסוך נרחב בין רבנים ובין קהילות שונות, וחשובי רבני הדור התערבו בה. גם בעל הנודע ביהודה הביע דעתו בנושא ומתוך כך הגיע לפשרה זו.

על סיפור הגט באריכות וכן את סברת הנו"ב אכתוב במאמר הבא בעז"ה.

(פורסם באשכולות 342 - קרח תשע"ה)