במאמר הקודם הזכרנו, שהיצר הרע מתגרה בתלמידי חכמים יותר מכולם, ושכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. הסיבה לכך שהיצר הרע  מתנכל לת"ח יותר מלאחרים, משום שאם יצליח להכשילם, תהיה הפירצה רחבה, ודרכה יוכלו להיכנס רבים, באומרם: אם הגדולים כך, מה יגידו אזובי הקיר.

מאידך גיסא, הסיבה שרבש"ע נתן רשות ליצר להיטפל לצדיקים בעצמה כזאת, משום שאם יעמדו בניסיון, יהיה קידוש השם גדול ביותר.

בזוהר (ח"ב, דף קסג ע"א) מובא משל למלך שרצה לנסות את בנו אם ראוי להעביר לו את שרביט המלוכה, וציווה על נערה זונה לנסות ולפתות אותו. משלא הצליחה, עשה משתה ובו העביר לו את המלוכה. כשפגש בן המלך באותה נערה במסיבה, נזף בה על שהגיעה גם לשם. שמע המלך ואמר: שוטה שכמוך! הכל בגללה. אם היא לא היתה – לא היתה מסיבה. וכך ישראל מתלוננים על תוקפו של היצה"ר, והקב"ה אומר להם: הרי הכל בגללו, אם הוא לא היה – לא היתה בחירה חופשית, לא שכר ולא עונש, לא עוה"ז ולא עוה"ב.

כיצד מתמודדים עם היצר?

הגמ' בחגיגה (טז ע"א) אומרת: "דרש רבי יהודה ברבי נחמני... מאי דכתיב 'אַל תַּאֲמִינוּ בְרֵעַ אַל תִּבְטְחוּ בְּאַלּוּף' (מיכה ז, ה)? אם יאמר לך יצר הרע חטוא והקדוש ברוך הוא מוחל - אל תאמן, 'אל תאמן ברע' ואין רע אלא יצר הרע, שנאמר 'כי יצר לב האדם רע'. ואין אלוף אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר 'אלוף נעורי אתה'.

מדוע היה עולה על הדעת שיכול אדם לחטוא והקב"ה ימחל לו?

שנינו בברכות (לא ע"ב) שאליהו הטיח דברים כלפי מעלה. אמר: "וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית" (מל"א יח, לז). ואמרו, שהקב"ה הסכים עמו ואמר לו: "וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי" (מיכה ד, ו), והיינו, שיש טענה לישראל שהיצה"ר הוא בריאה מאת ה', וא"א לאדם שלא יחטא. והקב"ה אכן הסכים עמו, ואמר "אשר הרעותי" – אכן אני גרמתי לחטא. וא"כ, עלול אדם לחשוב שהחטא הוא בטבע העולם, וא"א לאדם להימלט ממנו, כיוון שאינו בשליטתו. ובאמת אמרו חז"ל, שהיצה"ר הוא אחד מארבעה דברים שהקב"ה מתחרט עליהם (סוכה נב ע"ב).

וכתב הרב הוטנר זצ"ל, שהכפירה הגדולה ביותר בדורנו, היא הכפירה בבחירה החופשית, כאילו החטא מוטבע באדם ומשום כך הוא אינו אחראי למעשיו. ופוק חזי, כיצד מתחמקים כיום עבריינים מעונשם בטענה זו שהוא אינו אחראי למעשיו. ואפילו יהודים שומרי מצוות מסתתרים מאחורי טענה זו, שהחומרים שבמוח מאלצים אותם לנהוג שלא כראוי.

המהר"ל בדרשתו לשבת שובה האריך מאוד בזה, ודרש על זה את המקרא "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט" (דברים לב, ד), שאין פגם במעשה הבורא, ופירש על פי זה את דרשת רבי שמלאי על התינוק במעי אמו, שמלמדים אותו את כל התורה, אך כשיוצא לאוויר העולם משכיחים ממנו, שאמנם יש יצה"ר באדם, אך בהיותו במעי אמו, כבר מכינים את תקנתו, ונטבעו בו תכונות מראש, שבעזרתם יוכל להתמודד עם פיתויי היצר. עיין שם שהסביר בזה את המשמעויות של תנוחות התינוק במעי אמו.

לימדנו המהר"ל על פי דברי חז"ל, שיש כוחות באדם להתמודד ולהתגבר על יצריו, וכמו שהיצר מונח באדם בטבעו, כך הכוחות לתיקון נתונים בו מלידה.

"אמר ר"ל: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר 'צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ' (תהלים לז, לב), ואלמלא הקב"ה עוזרו, אין יכול לו, שנאמר 'ה' לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ' (שם שם, לג)". ושאל רבי ישראל מסלנט, איך נתן הקב"ה כוחות ליצה"ר, עד כי הוא עצמו צריך לסייע לאדם לנצחו?

בספר כוכבי אור של תלמידו, רבי איצל'ה מפטרבורג (מאמר ט) הסביר, שכמו בעניינים גשמיים, סידר הקב"ה שהשפע יגיע דרך תפילה ובקשה, כמו שאמרו ביומא עו, ששאלו את רשב"י: מפני מה לא ירד לישראל מן אחת בשנה? א"ל, משל למלך בשר ודם, שנתן לבנו מזונותיו פעם בשנה, ולא הקביל פני אביו אלא פעם בשנה. עמד ופסק מזונותיו כל יום, והוא מקביל פני אביו כל יום לבקש מזונותיו.

וכך בצרכים הרוחניים, נתן רבש"ע כוחות גדולים ליצר, כדי שיוכל להתגבר על האדם, ומוכרח האדם להתפלל ולבקש סיוע, וע"ז אנו מתפללים מדי יום ביומו "ואל תשלט בנו יצר הרע". ואף שיש לו בחירה חופשית, אין זה סותר, שכאשר יעשה האדם את שלו בכל כוחו, אז ה' יעזרנו, ולא יעזבנו ביד יצה"ר.

זהו שמספרת הגמ' בסוף מסכת קידושין, שפלימו היה רגיל לומר בכל יום "גירא בעיניה דשטן", כלומר, יוטל חץ בעיני השטן, וכדברי רש"י שם, שעיקר היצר הזה הוא בעיניים. והיה פלימו בטוח בנצחונו, וזלזל בכוח היצר. ומספרת שם הגמ', איך שיטה בו השטן, ולבסוף אמר לו השטן: מאי טעמא אמרת הכי? וא"ל פלימו, אלא היכי אימא? כלומר: איך מן הראוי לבטא את שאיפתי לניצחון עליך? וענה לו השטן: לימא מר, רחמנא נגער ביה השטן. כלומר, שיבין שאין בכוחו לנצח לבדו, אלא אם הקב"ה עוזרו. ועל כן יש לו להתפלל לסייעתא דשמיא, ולא יסמוך על כוחו בלבד.

עצה נוספת נתנו חז"ל: "אם פגע בך מנוול זה, משכהו לבית המדרש". ודייק רבי צדוק, שלא נאמר לאדם לברוח מפני היצר הרע לבית המדרש, לנעול הדלת, אתה בפנים והוא נשאר בחוץ, שא"כ, אומר ר' צדוק, לא יעזור שאתה בבית המדרש, משום שללא היצר וללא התאווה, אין כל מוטיבציה ושאיפה, וממילא גם לא תהיה לו שאיפה ללמוד תורה. וע"כ אמרו חז"ל "משכהו לבית המדרש" – צריך להכניסו ולהושיבו ליד הסטנדר, רק להשתמש בכוח התאווה להגברת לימוד תורה, כי היצר הזה הוא ראש וראשון להגברת התאווה והרצון, ויכול אדם לנווט את השאיפה והתשוקה לתורה, או חלילה לעבירה. ועל כן אין בית מדרש ללא יצר זה.

במקום אחר הסביר ר' צדוק את עניין הארון שבמשכן, שנאמר עליו "וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ" (שמות כה, יא), ופירש"י, שהיו ג' ארונות, שנים של זהב ואחד של עץ, שעליו נאמר "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים" (שם שם, י), והוא היה האמצעי. וכבר תמה האבן עזרא, לשם מה היה צורך בארון עץ באמצע, ולמה לא יהיה כולו זהב כשאר הכלים?

והסביר ר' צדוק, על-פי דברי התנחומא בפרשת תרומה, מדוע נעשה המזבח מעצי שיטים, "יבואו עצי שיטים ויכפרו על שטותן", ובמסכת בכורות (ה ע"ב) אמרו: מאי לשון 'שיטים'? שנתעסקו בדברי שטות. וכן אמרו: "אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ" (במדבר ה, יב) – אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנסה בו רוח שטות. "דענין התאווה הוא באמת שטות וטפשות, שהוא דבר מאוס, כמ"ש (שבת קנב ע"א) 'אשה חמת מלא' וכו', והוא דבר נתעב ומזוהם, והחוטא מתעב עצמו בשביל מילוי תאוותו רגע אחד, ומפסיד טוּב עולם הבא, ואין שטות וטפשות גדול מזה. ובשיטים קלקלו במעשה פעור" (פרי צדיק תרומה, אות ח).

וזה ענין הארון מעצי שיטים, המרמז על היצה"ר דתאווה, המתגרה בת"ח יותר מכולם. ויצר זה הוא החשק, "שהשי"ת ברא את האדם ביצר שמשוקע בו עניין חמדה, והבחירה נתונה לאדם, להכניס החמדה לקדושה, או להיפך ח"ו" (פרי צדיק שם). ובזוהר (ח"א, קלח ע"א) כתב, דאלמלא יצה"ר, חדוותא דשמעתתא לא הוי, "וזה לעומת זה עשה האלהים... מי שאין מגדיל בעצמו החמידו דאורייתא גם החמידו להיפך אין לה התגברות".

וזה הרמז בארון עצי שיטים, כי העץ מרמז על התורה שנקראת "עץ חיים", ושיטים מרמז על ההיפך, מצד שכל הגדול מחבירו יצרו גדול, וע"י עץ דתורה מתגבר על יצרו, וכובש ענין השיטים, הרומז לענייני השטות.

לעתיד לבוא כתוב "וּמַעְיָן מִבֵּית ה' יֵצֵא וְהִשְׁקָה אֶת נַחַל הַשִּׁטִּים" (יואל ד, יח), שנחל השיטים היה של זנות, והוא גרם לחטא במדין, ולעתיד לבוא יתלבן יצה"ר דתאווה, ויושאר כמו שנברא, להיות חמידו דאורייתא, ויתהפך להיות מעין מבית ה', להכניס חשק התורה בלב ישראל.

זהו א"כ ענין הארון מעצי שיטים. ושתי הארונות מזהב רומזים, שעל ת"ח להיות תוכו כברו, שע"י שיעסוק בתורה בלב שלם, בתוכו כברו, שרוצה להתדבק בקדושתו יתברך, עי"כ יוכל להתגבר על היצר, ולהכניסו לקדושה, שהקב"ה עוזרו (עי' פרי צדיק שם).

הגר"א פירט יותר עצה זו של לימוד תורה. וביאר המקרא "אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם: כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ" (משלי כה, כא-כב), ודרש זאת על דברי חז"ל הנ"ל, "אם פגע בך מנוול זה מושכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שאם יפגע בך מנוול זה, שהוא היצה"ר, ורוצה להטותך, שלא תלמד כלל, "משכהו לבית המדרש", שאם ירצה להתחיל ללמוד מיד לשמה, לא יניח לו, אלא יתחיל שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה יבוא לשמה, וזהו "משכהו לבית המדרש", שיהיה עמך, היינו שתלמד שלא לשמה.

והוסיף שם הגר"א, שיש שני יצרים "התאווני והכעסני", שהם כנגד מים ואש. שהתורה ג"כ נקראת אש – "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'" (ירמיהו כג, כט), ונקראת מים – "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" (ישעיהו נה, א), והם כנגד הלכות ואגדות. והמים, הם האגדות, מושכות לב האדם, וזה כנגד התאווה. וזה לא נעשה בבת-אחת, אלא בהמשך הזמן, כי קשה לשברו, והוא נקרא "אבן", שנימוח לאט לאט. והברזל הוא היצר הכעסני, שאותו מבטלים ע"י לימוד הלכה, ונמשל לאש [כמ"ש בתענית (ד ע"א), שת"ח הרותח מכעס – "אורייתא הוא דקא מרתחא ליה"]. וביטול זה נקרא "מתפוצץ", שהלימוד משפיע על הכעס ומפוצצו מיד.

ומסיים שם המקרא במשלי "כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ וַה' יְשַׁלֶּם לָךְ" (כה, כב), שבזה שאתה לומר אף שלא לשמה - ה' ישלם לך, שלבסוף תלמד לשמה, מאחר שכוונתך לשם שמים. וגם הוא – היצה"ר – ישלים עמך, בראותו של נתקיימה עצתו, כמ"ש חז"ל "אל תקרי יְשַׁלֶּם לָךְ, אלא ישלימנו לך", שתהיה לומד לשמה, כי מתוך שלא לשמה בא לשמה. ו"בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ" (משלי טז, ז), וסוף הניצחון בסייעתא דשמיא, לבוא.

כל זה לימדנו משה במלחמת עמלק, שתחילתה בזה שרפו ידיהם מן התורה, וכשבא עליהם – "ויהי ידיו אמונה", שעמד והתאמץ בתפילה (מדרש לקח טוב), ולימד את ישראל, שתורה ותפילה הם המגינים מפני קליפת עמלק.

וכ"כ הרמב"ם בהל' איסורי ביאה (כב, כא), שאין התאווה באה אלא בלב שהוא פנוי מן החכמה.

* * *

הדביקות בצדיקים, כדי שיתערב כח המציאות שבנשמתם, עם הנשמה הבלתי-נשלמת, היא דבר נכבד מאוד במהלך ההתפתחות הנפשית. אבל צריך שמירה גדולה, שאם יטעה בצדיק אחד, וידבק בו דבקות פנימית הווייתית, וידבק גם כן בחסרונותיו, הם יפעלו לפעמים על הדבק במידה גרועה הרבה ממה שהם פועלים על האיש המקורי.
אשריהם ישראל, שהם דבקים בנשמת האומה, שהיא טוב מוחלט, לשאוב על ידה אור ה' הטוב.
(אורות ישראל ג, ג).