אמירה יסודית ביותר נזרקה מפיו של בלעם אודות עם ישראל – "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב". אמירה זו עוברת כחוט השני בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים, ובדורנו היא אבן יסוד בתורתו של הרב קוק זצ"ל.

ניקח לדוגמא כמה משפטים מפרקי 'אורות ישראל' (אורות עמ' קנו).

ההבדל שבין הנשמה הישראלית, עצמיותה, מאווייה הפנימיים, שאיפתה, תכונתה ועמדתה ובין נשמות הגוים כולם, לכל דרגותיהם, הוא יותר גדול ויותר עמוק מההבדל שבין נפש האדם ונפש הבהמה, שבין האחרונים רק הבדל כמותי, אבל בין הראשונים שורר הבדל עצמי איכותי.

הקורא דברים אלה בשטחיות, נבהל מגודל הזלזול במדרגות האדם שבאומות העולם. האם ניתן להבין מדברים אלו, שאנו מסתכלים על הגוים מרום הגובה של היהדות, כאילו הם נחותים אפילו מבעלי החיים?!

כמובן, דברים אלו לא ניתנו להיאמר, בוודאי לא מפיו של אוהב האדם בכלל, כמרן הרב קוק זצ"ל.

אלא, שיש להתרגל לדייק בלשונו ולהבין את החילוק שבין המושגים נפש ונשמה: נפש היא כח חיים יסודי הקיים גם אצל בעלי החיים, בניגוד לצומח ולדומם. אך הנשמה היא דבר מלמעלה, ענין אלוקי – "ויפח באפיו נשמת חיים", כתב הרמב"ן "כאן גילה לנו הכתוב יסודה וסודה של הנפש, כי הזכיר בה שם מלא (ה' אלוקים), ואמר כי הוא נפח באפיו נשמת חיים, להודיע כי לא באה מן היסודות (החומריים), כאשר רמז בנפש התנועה (בבע"ח המתנועעים כתוצאה מהנפש שלהם), אבל היא רוח ה' הגדול, מפיו דעת ותבונה, כי הנופח באפי אחר מנשמתו יתן בו".

היינו, שלא נאמר בתורה שנתן בו נשמה, או שם בו נשמה, אלא נפח בו. ומשמעות הנפיחה, שהנופח לוקח משהו מתוכו ונותנו באחר. וכתב הרמב"ן שם בהמשך דבריו, שעל כן כתבה התורה "ויפח באפיו נשמת חיים" ונשמה היא מן העליונים, "לא מן הארץ, כמו שכתוב "תוצא הארץ נפש חיה", אלא האל נפח בו, כמו שכתוב ב"צלמנו כדמותנו" לפיכך, שינה שמה, ולא אמר רוח ונפש אלא נשמה.

מצד הנפש, שבבע"ח, היינו כח החיים המפעיל את המערכות הפיזיולוגיות שבאדם ובבע"ח, ישנו הבדל כמותי. אצלם מופיעים כוחות החיים במדרגתם הנמוכה. אצלנו במדרגה גבוהה.

אינטליגנציה אפשר לאבחן גם בבע"ח, הכלב, הדולפין ואפילו הדיבור של התוכי, כל אלה מורים שיש בבע"ח כשרונות אנושיים, אלא שאצלם הוא בדרגה נמוכה. ומצד זה ההבדל אינו אלא כמותי.

שונה הדבר כשאנו משווים בין סוגי הנשמות של בני האדם, ובין נשמת ישראל לנשמת גוי יש הבדל איכותי. ההבדל הפנימי, הנשמתי, אינו רק בזה שאצלנו זה "יותר", ואפילו לא "הרבה יותר" מאשר אצל הגוים, אלא נשמה יהודית זה ענין שונה לגמרי. זה מה שהתורה מכנה "סגולה מכל העמים".

מקור לזה אפשר להביא מדברי התוספות במסכת עבודה זרה. הגמרא שם אומרת בתורת הווה אמינא, שאם ישראל לא היו חוטאים בעגל לא היו חוזרים לנשותיהם, ושאלה הגמ', הרי קבלה בידנו שאין בין דוד בא עד שיכלו נשמות שבגוף, ופירש רש"י, שיש אוצר של נשמות המכונה "גוף", ושם גנוזות כל הנשמות העתידות להיוולד. וכל זמן שלא יתרוקן אוצר זה לא יבוא בן דוד, אם כן, איך יש הו"א שלא היו חוזרים לנשותיהם, ומי ירוקן את האוצר?

ושואל על כך התוס' "מ"מ יכלו ע"י העובדי כוכבים, שהם יהיו מולידים?" ומתרץ התוס' "דנשמות של ישראל ושל עובדי כוכבים אינן בגוף אחד", כלומר, אוצר אחד לנשמות ישראל ואחר לנשמות אומות העולם. ומזה נובע ההבדל האיכותי שבין הנשמות, והבדל זה גדול מההבדל שיש בין נפש האדם לנפש בהמה, שהבדל זה הוא כמותי בלבד.

הבחנה זו בין נפש לנשמה, מזכירה לנו חילוק נוסף שניתן להבינה כשורה, אם מדייקים יפה בלשון הרב. בעמ' פד בספר אורות כתב "הנפש של פושעי ישראל שבעקבתא דמשיחא, אותם שהם מתחברים באהבה אל עניני כלל ישראל, לארץ ישראל ולתחיית האומה, היא יותר מתוקנת מהנפש של שלמי אמוני ישראל, שאין להם היתרון של ההרגשה העצמית לטובת הכלל ובנין האומה והארץ. אבל הרוח הוא מתוקן הרבה יותר אצל יראי ה' ושומרי תורה ומצות וכו'".

פסקה זו, עשתה רעש גדול בירושלים – הייתכן שנפש פושעי ישראל גדולה מנפשם של יראי ה', רק משום שהם מייבשים ביצות ומתגייסים לצבא ופועלים לשם הכלל, ומאידך, מחללים שבת ואוכלים פיגולים?

לאחר שהתוודענו לחילוק המושגים – נפש רוח ונשמה, נבין את הפסקה לאשורה. מבחינת הנפש, פושעי ישראל גדולים, אך מבחינת הרוח – יראי ה' מתוקנים יותר.