ישיבת כרם ביבנה

הברית הנצחית

אסף משניות


אנו נמצאים לקראת סיומם של שלושת השבועות, כאשר בעוד מספר ימים נציין את תשעה באב, עת עם ישראל יצא לגלות לאחר חורבן הבית. חשבתי שימים אלה הם זמן טוב לדבר על הברית הנצחית בין הקב"ה לעם ישראל, שנכרתה בברית בין הבתרים בין אברהם לקב"ה.[1]


ראשית עלינו להבין מהי ברית. ההגדרה ההלכתית של המונח ברית הוא התחייבות של שני צדדים למשהו מסוים, ויתור על החופש. ברית למעשה כובלת את שני צדדיה לקיומה, בלי להתחשב במציאות משתנה כזו או אחרת.


ברית זו נשמעת מעט אבסורדית, כאשר אנו מדברים על אדון ועבד, וזה למעשה טיבו של הקשר בין הקב"ה ובין האדם. אך למעשה ברית בין הבתרים מתערבת בקשר הזה בין הבורא לעם ישראל. הקשר הוא עדיין של אדון ומעביד, אבל ההיררכיה כבר לא מוחלטת כל כך. הקב"ה בעצם התחייב אף הוא, ולא רק העם (או אברהם במקרה הזה) אליו, לעם ישראל[2]. ונעמוד בהמשך על אופי התחייבות זו.


נתעכב מעט על מיקומה של ברית בין הבתרים בתוך סיפור חייו של אברהם[3]. ברית בין הבתרים לא נכרתה בין אברהם לבין הקב"ה בראשית הדרך, וגם לא לאורך הצלחותיו לאורך שנותיו הראשונות. בשנים אלה אברהם כבש את כל הארץ במהלך מלחמותיו[4], וזכה להערכה וכבוד רב בקרב מלכי הארץ[5].


בתקופת ההצלחות ניתנה לאברהם הבטחה על ירושת הארץ והבטחה על צאצאים רבים, אך אין בהבטחות שום אזכור של ברית. עוצמתה של הבטחה אינה עוצמתה של ברית, ברית מחייבת יותר, וכאן הברית נכרתה בעידן השני של אברהם. עידן שכלל בתוכו ימים קשים, חסרי ודאות, שהגיעו לשיאם בניסיון העקידה.


בתחילת דברי ה', מבקש מאברהם לא לפחד. הקב"ה אינו מצווה על כך מכיוון שדבריו עומדים להיות קשים. הקב"ה יודע לאברהם בהמשך הדברים על כך שצאצאיו יחיו בגלות 400 שנה. אין אפשרות לדרוש מאדם, כל אדם, לא לפחד ממציאות כזאת. על כן הקב"ה מבקש זאת האברהם, ושולח לו מסר שבסופו של התהליך הארוך והקשה של הגלות שכרו ירבה מאוד.


כישעקב יורד למצרים אנו חוזים שוב בפחד, הפעם של יעקב. יעקב מבין שהירידה למצרים משמעותה תחילת הגלות שנאמרה לאברהם. למעשה, הגלות הזו היא התחייבותו של אברהם במסגרת הברית כלפי הקב"ה. יעקב אמנם אמר שהוא מוכן לצאת לגלות, על אף חששו הגדול ממנה. גם כאן הקב"ה יוצא במסר של עידוד כלפיו, כאשר הוא מזכיר לו את ההבטחה אותה נתן לאברהם[6].


בתחילת מעמד הברית, פותח הקב"ה את דבריו במילים "אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה". קשה שלא לראות את הקשר שבין הדיבר הראשון בעשרת הדברות: "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים" (שמות כ, ב).


הרב מציג בדבריו שלושה הסברים לקשר הבלתי מנותק בין שני הניסוחים בשני המעמדים. ראשית, אומר הרב, שני המעמדים נאמרו ליחידים. אברהם היה הנמען היחידי בזמנו לדבר ברית בין הבתרים, ולכן אצלו השימוש בלשון יחיד מובנת במיוחד.


לעומת זאת השימוש בלשון יחיד במעמד הר סיני מעלה שאלה מרכזית, והרי במעמד הר סיני עמדו שש מאות אלף איש, ולא רק אדם בודד. תשובות רבות ניתנו לשאלה זו, אך הרב סובר שאכן, הברית שנכרתה במעמד הר סיני לא נכרתה לעם או לקהילה גדולה, אלא היא נכרתה עם כל יהודי ויהודי בודד[7].


ההתחייבות של הבודד מופנית בכמה מישורים. ראשית, החובה של כל בודד ובודד לשמור את מצוותיו של הקב"ה. שנית, הקשר והאהבה של הקב"ה לכל אדם בנפרד, עם כל הצרות והבעיות האינדיבידואליות שלו.


שנית, השימוש במילה "הוצאתי" מגלם בתוכו משמעות גדולה יותר מאשר המשמעות של המילה "לקיחה". הוצאה היא מילה עוצמתית יותר, שגוררת עִמה מחויבות גדולה יותר. רש"י, בהסברו הראשון לדיבר הראשון מסביר שהשימוש במילה "הוצאתי" נועד להסביר לעם שאין הם יצאו לחופשי ממצרים בחינם. הקב"ה למעשה אומר לעם ישראל שהוא זה שעזר להם וחילץ אותם מהעבדות במצרים, וכעת יש מחיר שצריך לשלם על כך- להפוך לעבדיו של הקב"ה.


אך משמעות נוספת שטמונה במילה "הוצאתי" ולא במילה "לקחתי", הינה ביחס של התחייבות זאת. במציאות של לקיחה, אין הלוקח מתייחס כלל למעמד החפץ הנלקח. לעומת זאת בהוצאה, המוציא מייצר זיקה שהיא מעבר לבעלות על החפץ. הוא מייצר ידידות עם המוצא.


זאת טבעה של הברית בין עם ישראל לבורא במעמד הר סיני, וזאת משמעותה של הברית הראשונה, ברית בין הבתרים בין אברהם לה'. ישנה מחויבות עצומה עליה מתחייב אברהם / העם. אך אין הוא עוד בגדר עבד בלבד. הוא משודרג למעמד של שותף וידיד. לא שווה ערך לקב"ה כמובן, אך בהחלט בעל חשיבות שהיא הרבה מעבר לסתם עבד.


ההסבר השלישי, אותו מציג הרב בדבריו, הוא ההסבר השני של רש"י בדיבר הראשון: "לפי שנתגלה בים כגיבור מלחמה, ונגלה כאן כזקן מלא רחמים" (רש"י, שם). ה' למעשה מתגלה במספר דרכים, פעם כגיבור מלחמה ופעם כזקן מלא רחמים. וכמו כן ה' מתגלה בכמה סוגי אירועים: גם בהצלחות, בניצחות ובכיבושים, וגם בסבל, בעינוי ובגלות. בכל המקרים זהו אותו הקב"ה.


זוהי למעשה תוכנה של ברית בין הבתרים. ההבטחה האלוקית שגם כאשר יגיעו ימים קשים, והימי האלה יגיעו, ה' יהיה אִתנו. גם בגלות וגם בגאולה, גם בדיכוי וגם בכיבוש, גם בסבל וגם באושר. מיקומה של ברית בין הבתרים בתוך סיפור חייו של אברהם ותוכנה הם למעשה ההבטחה שה' לא יעזוב אותנו ותמיד ילווה אותנו.



(פורסם באשכולות 389 # דברים - חזון תשע"ו)



 





[1] המאמר מבוסס על חלקו הראשון של המאמר 'הברית הנצחית', בספר 'עמודו של עולם'.




[2] ניתן לראות אולי בברית בין הבתרים את הביסוס הראשוני ליחס שבין עבד לבעלים ביהדות. העבד אמנם מחויב לחלוטין לבעליו, אך לבעלים יש חובות כלפי העבד שאין הוא יכול להפר אותם.




[3] הרב מתייחס למיקומה של הברית בתנ"ך, ולא בהקשר ההיסטורי, שם אנו יודעים שיש הסוברים שהברית נאמרה בתחילת דרכו של אברהם, ויש האומרים שהדבר קדם אפילו את הציווי "לך לך".




[4] מלחמת הארבעה והחמישה.




[5] יציאת מלך סדום לקראתו והשתחוותו של מלך שלם בפניו הם דוגמאות טובות לכך.




[6] "אנכי האל א-להי אביך" (בראשית מו, ג).




[7] נראה לי לומר, שאין הרב התכוון בדבריו לבטל את המימד של "כלל ישראל", אלא לומר שהרובד הבסיסי ביותר אינו ההתחייבות עם העם, אלא ההתחייבות עם הבודד, שעל גביו נאמרה ההתחייבות של העם.



 

 

השיעור ניתן בו' אב תשע"ו

קוד השיעור: 7226

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמרים במשנת הגרי"ד סולובייצ'יק (זמן קיץ תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב צבי בירנבאום
הרב צבי בירנבאום
ע P
הראשון לציון, הרב יצחק יוסף
הראשון לציון, הרב יצחק יוסף
ע 2
הרב בן-ציון אלגזי
הרב בן-ציון אלגזי
ע P
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע P