במאמר בספר אורות (ישראל ותחייתו טו), נועץ הרב זצ"ל את השקפתו של קורח בחטאו של קין. קין היה סבור שניתן "להשאיר את כל זוהמת העולם, את כל הגסות הגופנית ואת כל הנטיות הרשעיות האחוזות בגוף הגס... ולעלות עמו אל האושר של הקודש"; ושאפשר לרוצח בטבעו להקריב קרבן ולהתקרב לה' ללא מאמץ להיטהרות. לכן לא שעה ה' אל מנחתו, כדי לא לתת הצדקה למעשיו, וכדי לשדר לאדם שיש צורך במאמץ מוסרי רב כדי להגיע אל הקודש.

"הקַיִנוּת עשתה באדם את המפעל הקֹרחִי בישראל". מה שעשה קין באנושות עשה קורח בישראל. להכריז: "כל העדה כולם קדושים", הוא לעג לכל המאמץ הנדרש להתעלות מן החול אל הקודש, שהרי אם כולם קדושים, אז כל העם הוא במדרגת משה, והחול הוא קודש. מכאן התפתחה אותה דת הפונה אל כל העמים השקועים בכל רפש הטומאה ואומרת להם "הנכם כולכם קדושים, כולכם בנים לה', אין הפרש בין עם לעם, זאת היא הקֹרחוּת האנושית, שהיא הקַיִנוּת החדשה, שממנה סובל העולם".

כדי להעלות את החול נדרשת התעלות והתרוממות לאחר עמל רב של זיקוק. הסוברים כי בהבל פה ניתן להעלות את כל החול, כביכול 'קופצים לגן עדן' כשהם נושאים עימם את כל הרוע והתכונות השליליות שלהם.

למרגלים הייתה השקפה הפוכה. הם סברו שכדי להתקדש יש צורך לברוח מן החול, ולכן סירבו להיכנס לארץ, והעדיפו להסתופף בצל ענני הכבוד ולאכול מַן שמים.

היהדות אינה גורסת בריחה מן החול, כדעת המרגלים, ולא שהחול הוא קודש, כטענת קורח, אלא רוממותו של החול אל הקודש. זהו תפקידם של ישראל באומות ושל כהנים בישראל, להיבדל על מנת להעלות את הכלל עימהם.

השקפה זו באה לידי ביטוי במצוות ציצית. כתב בספר החינוך (מצוה שפו): "הלבן רומז לגוף שהוא מן הארץ שנבראת מן השלג... והתכלת ירמוז לנפש שהיא מן העליונים... ולזה רמזו שהתכלת דומה לים, וים לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד... ולכן כורכים חוט של תכלת על הלבן - קודש על החול".

לא פלא שקורח טען שטלית שכולה תכלת אינה זקוקה לציצית, שהרי הכול תכלת והכול קודש.

יפה עשו קברניטי המדינה, שעיטרו את דגל המדינה היהודית בצבעי כחול ולבן, להורות על מגמת המדינה לשלב ארץ ושמים, כשם שאמרו במדרש שצבע דגלו של יששכר היה כחול ושל זבולון לבן, והשותפות ביניהם הוא השילוב הנכון. משום כך באה פרשת ציצית בין מרגלים לקורח.

(פורסם באשכולות 424 # קרח תשע"ז)