|
|
אדם על הירח לפני עשרים ותשע שנים נחת האדם על הירח ויהודים מאמינים
רבים התבלבלו ואף היו שראו בכך קריאת תיגר על האמונה בבורא * הרבי לא ראה בכך כל
סתירה לאמונה ולתורה, ואדרבה אף מצא במאורע תמיכה וחיזוק לאמונה והוראות חדשות
בעבודת האדם האם יש בכך סתירה לנוסח שאנו אומרים בקידוש לבנה? ומה עם
"השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם"? * כיצד לומדים מהטיסה לירח
זהירות במצוות והימנעות מביטול תורה * פירסום ראשון של הגהות הרבי על עיבוד מהתוועדות שבת פרשת ויגש
תשכ"ט מאת הרב מרדכי-מנשה לאופר באיגרת אישית מראש-חודש אלול
תשל"ו ששיגר הרבי לפרופסור זאב (ועלוול) גרין (תורגמה מאנגלית ופורסמה
ב'היכל מנחם', כרך ג', עמ' קד) כותב הרבי: טכנולוגיית
החלל וטיסות החלל, לרבות לווייני "ויקינג" האחרונים שהגיעו למאדים,
עשו רושם עצום על חוגים נרחבים של יהודים, שגם הם 'מופצצים' תדיר בידי אמצעי
התקשורת עם האפקט החזותי של הצילום וכו'. כתוצאה מזה, אם אפשר יהיה להשתמש בכל
זה בכיוון הנכון, על-ידי מציאת ההיבטים שיש להם שייכות לתורה ולמצוות והצבעה
עליהם, הרי ההשפעה הפסיכולוגית על שמירת המצוות בחיי היומיום עשויה להיות עצומה.
דבר זה עולה בקנה אחד עם הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור
ממנה". רואה את
הנולד אחד הראשונים ששמע את התייחסותו של
הרבי לנושא, זאת כשבע שנים קודם הנחיתה בפועל על הירח, היה העיתונאי שלמה
נקדימון. הדבר אירע בשנת תשכ"ב וזכה לפרסום ברשימה מעל דפי העיתון 'חרות'
(משם ב'הרבי - שלושים שנות נשיאות' עמ' 39). את רשימתו הכתיר בכותרת: 'עם איזה
אדמו"ר אחר יכולת לדבר על טיסות לחלל'. להלן הקטע המתייחס לנושא הטיסה לחלל: שאלתי: ואל הירח, הוא המאור הקטן
יוכלו להגיע? הרבי: יכולים להגיע אל הירח. שאלתי: ומה ימצאו בירח כאשר יגיעו
אליו? הרבי: את מה שימצאו שם נראה כאשר נגיע. אם אגיד מה שימצאו שם,
לא ירצו להגיע אל הירח... שאלתי: וכיצד התורה מסתכלת על
ניסיונות בני אנוש אלו? הרבי (בהנחה מקצועית): הגילויים המדעיים בשטח האטום וחלקיקי
האטום והחוקים השוררים בהם, נוגעים יותר להשקפת עולם יהודית מאשר כיבוש החלל.
כיבוש החלל הוא צעד נוסף להתקדמות המדע והטכניקה. אולם הגילויים בחוקי האטום מערערים
את יסודות המדע לפיהם פעלו עד כה. עד כה אמרו: המדע - יציב הוא; התורה - אינה
אלא אמונה. אולם עתה רואים, כי כל יסודות המדע עד כה, כל הנחות המדע בפיזיקה
ובטכניקה, אין אמיתותן קיימת. קרה והדברים נתגלו דווקא בתורת האטום. נופלות אפוא
כל הקושיות של המדע על הדת, מכיוון שכל המדע צריך בחינה מחודשת מהתחלה. נראה שכל הישג נוסף בנעשה בין חלקי
האטום יוסיף ערעור ודרישת בחינה מחדש בהישגי המדע הקיימים (תחזיתו של הרבי
ש.נ.). שאלתי: ואין התורה מונעת או אוסרת
חקר החלל? הרבי: לתורה אין התנגדות להמשיך לחקור. ב'יחידות' של הפרופסור גרין
(מראיון שהעניק ל'שיחת השבוע' לגיליון 100, פרשת תולדות תשמ"ט) שמע אף הוא
דברים מהרבי בזכות המשך חקר החלל: חפש עוד, ואם לא תמצא - המשך
בחיפושים. מחובתו של האדם לגלות עד כמה שאפשר את גודל מעשי הבורא. הלכות
חדשות בתורה הרבי לא זו בלבד שלא ראה סתירה בין
חידושי המדע לתורה, אלא אף מצא בהם תמיכה ותרומה לתורה. הנה דוגמה (מליל ו' דחג
הסוכות תשנ"ב, התוועדויות תשנ"ב כרך א, עמ' 102-101): רואים במוחש
שכתוצאה מהחידושים שנתחדשו בענייני העולם בדורות האחרונים ניתוספו עניינים חדשים
(הלכות חדשות) בתורה (על-ידי 'תלמיד ותיק' שבדורות אלו) שלא היתה שקלא-וטריא אודותם
בדורות שלפני זה כל זמן שלא נתחדשה מציאות זו בעולם. ואף שכלפי
שמיא גליא, הרי התורה לא בשמים היא, ולכן, לא נתגלו עניינים אלו בתורה אלא לאחרי
שנתחדשה המציאות בארץ. ולדוגמה:
בנוגע להחידוש בדורנו זה, שאדם יכול לטוס בחללית ולנחות על הירח, שאז מתעוררות שאלות
חדשות בהלכה, ולדוגמה, איך ינהג אדם שנמצא על הירח בנוגע ל'קידוש לבנה'?!... ובהמשך אותה
השיחה (שיחות-קודש תשנ"ב כרך א, עמ' 158): מה עליו לעשות
ברגע שמגיע הזמן דקידוש לבנה במקום שממנו הגיע, בכדור הארץ, האם עליו לקדש אז את
הלבנה כמו שמקדשים בכדור הארץ? ולאידך - לכאורה פשוט שאין מקום לקדש את הלבנה כשנמצאים
על גבי הלבנה! התוועדות
בלתי-צפויה גם במישור הפילוסופי-אמונתי הייתה
ההגעה לירח בעיני הרבי גורם מסייע ומחזק. לפחות בארבע הזדמנויות (בשנת
תשכ"ט) התייחס הרבי בפומבי לנושא זה. בהתוועדויות שבת-קודש פרשת ויגש,
דברים, ואתחנן וראה הקדיש דברים לעניין (ראה ספר 'מה רבו מעשיך', פרק שמיני,
תעופה וחלל - סיכום הדברים. רשימת הרב משה מרינובסקי - 'נחיתה רכה', 'כפר חב"ד'
גליון 392 עמ' 11-10. ובהרחבה - "החלל במשנתו של הרבי מליובאוויטש"
מאת הרב יצחק-יהודה רוזן). ההתוועדות הראשונה בשבת קודש פרשת
ויגש היתה בהפתעה גמורה. הרבי עצמו סיפר ('שיחות קודש' תשכ"ט כרך א, עמ'
252) שמלכתחילה הודיע שבשבת זו לא תתקיים התוועדות, ול'פגישה' השנתית (של קבוצת
סטודנטים שבאה לשבות בצל הרבי) שהתקיימה באותה שבת הקדיש דברים בשבת הקודמת. אלא
שמצד "מאורע חדש שהתרחש בשבוע זה נוצר שינוי ולכן מתקיימת התוועדות"
(בהמשך ההתוועדות הביא הרבי דוגמאות מהפרשה ומהנביא, ששינוי לטובה אינו נוגד
לאמת). "המאורע", המשיך הרבי,
"התרחש ביום שישי, יום בו מחוייבים באמירת שניים מקרא ואחד תרגום ('תרגום'
מטרתו להעניק גם הבנה והשגה שלכן אפשר להשתמש גם בפירוש רש"י המוסיף
להבנה), והוא גרם לאנשים להתבלבל (עד שהפריע להם להעביר את הפרשה)"... להלן פרסום ראשון (כאן ב'תרגום
חופשי') משיחה שעובדה באנגלית, והרבי הגיהה והוסיף לה מילים בכתב יד-קודשו
(מילים אלה באות כאן כשהן מודגשות): גורם נוסף
להתוועדות של היום הוא האירוע של השבוע הזה, דבר בלתי צפוי, ההגעה לירח, הן לצידו
המואר והן לצידו האפל, ואף צילומו ושידור התמונות לכדור הארץ. לאחר מכן ירדו האסטרונאוטים,
ברגע ובנקודה שתוכננו מראש. מבואר, לפי
תורת הבעש"ט, שכל מה שאדם רואה או שומע, יש ללמוד מזה בנוגע לעבודת
ה', ועיקרון זה שייך אפילו(?) בנוגע לאירוע המפתיע הבלתי רגיל כלל כמו מסעם של האסטרונאוטים. ובהקדמה שמובן
ופשוט, שאין זו בשום אופן קריאת תיגר כלשהי על האמונה, הגם שיש הרואים בכך דוגמה
דרמטית ליכולתו של האדם, דבר העשוי לחזק את הגישה היהירה של 'כוחי ועוצם ידי עשה
לי את החיל הזה'. למעשה, אין הדבר צריך לערער את האמונה, או לטשטש את ההכרה של
'לפני מי אתה עומד'. גדולת האדם אינה עומדת בסתירה לאמונה. ואולם האירוע
הוא יותר מאשר עניין תמים בכל הנוגע להטלת ספק באמונה. ואדרבה, עליו להתחזק ולהפיק
מכך באשר לתרומתו לעבודת ה'. עליו לחזק את אמונתו בכוחו ובחכמתו האינסופיים של
הקב"ה, ב'מה גדלו מעשיך' ו'מה רבו מעשיך'. מימד חדש
לאמונה את האמונה
יש לטפח ולחזק. לפעמים האמונה עשויה להיות חיצונית, שטחית. אמונה אמיתית
צריכה לחדור בתוך האדם, להשפיע בצורה יסודית על כל מחשבה, דיבור ומעשה שלו. כאשר
אדם מתפעם מגדולת מעשי ה' ומבין שהאדם הוא 'נזר' הבריאה, אזי אמונתו מקבלת עוצמה
פנימית יותר. יש לנו עכשיו הכרה רעננה בגדולת ה', בורא האדם. בהתבוננות בעבודת
ה', 'מה רבו מעשיך ה'' ו'מה גדלו', על-ידי 'שאו מרום עיניכם' (ישעיה) במידה יתירה,
ואז מגיעים להמשך הפסוק: 'וראו מי ברא אלה'. האדם ניחן ביכולת להתבונן באלוקות;
וככל שהיציר [האדם] גדול יותר, כן גדולה יותר יכולת ההתבוננות שלו. הכרה בעובדת
ההגעה לירח מעמיקה את הכרתנו בקב"ה ובגדולתו. המעשה הרב
הזה נחשב בלתי-אפשרי מסיבות רבות: אי-היכולת להגיע למהירות הנדרשת, אי-היכולת לפתח
את החומרים שיוכלו לעמוד בלחצים, בטמפרטורות ובתנאים נוספים הנוצרים במהירויות כה
גבוהות, וכו'. אבל אנו רואים שאין זה בלתי-אפשרי. מכאן נוכל
ללמוד שני דברים: האחד, שאי-אפשר לסמוך לחלוטין על השכל האנושי; שכן מה שנחשב בלתי-אפשרי
היום יכול בהחלט להיות אפשרי מחר. והשני, שהאדם חייב להתקדם כל הזמן. עם זאת,
ככל שההישגים השכליים מרהיבים, אנו חייבים לזכור שהוא ית' גדול מהאדם. מכאן, שאין
בכל ההתרחשויות הללו משום ערעור על אמונתנו. אין בתורתנו שום דבר המנוגד לאפשרות
להגיע לירח, ואפילו לכוכבים. לפיכך, במקום לערער את האמונה צריך הדבר להכניס
מימד חדש בעבודת ה'. תרומה זו איננה רק במונחים כלליים אלא גם בפרטים, כפי שנראה
מיד. השפעת
הפרט על הכלל |76לפני
כיממה התרחש דבר מה, אשר יובן טוב יותר לאור צילומי הירח. מישהו שאל על ההלכה
האומרת, שאם אדם אכל פיסה קטנה של אוכל לא כשר, עליו ללקות ל"ט מלקות.
שאלתו הייתה, כיצד יכולה התורה להתערב בענייניו הפרטיים של אדם, ואם הוא
אוכל משהו בלתי כשר - להטיל עליו עונש של ל"ט מלקות? נראה שמקובל יותר
להתערב בענייני הכלל. אם מעשיו של אדם מסויים משפיעים על אדם אחר, נכון להתערב
בדבר; אך איך הם מעיזים הם להתערב בדברים שאינם מעניינו של אף אחד, דהיינו,
בהרגלי האכילה הפרטיים שלו? האין בכך משום צמצום החירות והדמוקרטיה? למלקות יש
כמה תנאים מוקדמים. ראשית, יש להתרות - דהיינו, להזהיר את האדם שלא יעשה את המעשה
- והתראה זו צריכה להיעשות בפני שני עדים כשרים, ולא בארבע עיניים. פירוש הדבר,
שמזהירים אותו בפני עדים, שאם יעשה מעשה זה - ילקה; הוא מבין שבית-הדין מסוגל להטיל
עליו את עונש המלקות, ובכל זאת מתעקש לאכול. אך בכך לא
סגי. עליו לעשות את המעשה מיד לאחר ההתראה, בתוך שניות אחדות ממש - פרק הזמן הדרוש
לאמירת שלוש מילים. אם עובר אפילו רגע נוסף לפני שהוא אוכל - אינו לוקה, כיוון
שהוא יכול לטעון 'שכחתי'. ואולם האדם
הזה אינו מחכה אפילו אותן שניות ספורות; אף-על-פי שהוא ער לכך שהוא עלול ללקות,
אין הוא יכול לעצור את תיאבונו השוקק, וחייב לאכול מיד. זהו גרגרן אמיתי. מכאן
שעמידה בכל התנאים הללו לפני שנותנים את המלקות היא בהכרח אירוע נדיר, המתרחש אולי
פעם בכמה עשרות שנים. ואולם, אף-על-פי
שהמלקות כמעט לעולם אינן ניתנות הלכה למעשה, עדיין אפשר לטעון: מדוע צריכה בכלל
להיות התערבות כשלהי בענייני הפרט? משנה אחת
תעזור לנו להבין זאת: "לפיכך נברא האדם יחידי...לפיכך כל אחד ואחד חייב
לומר: 'בשבילי נברא העולם'" (סנהדרין לז,א). מעשי האדם משפיעים על הבריאה
כולה. אל לו לאיש לחשוב שמה שהוא עושה משפיע רק עליו עצמו, משום שכל הבריאה
מושפעת. חטא מביא נזק ופגם לעולם, ומעשה טוב מביא טובה לכל הבריאה כולה.
חז"ל מלמדים, שמעשה אחד יכול להטות את כף האנושות לכאן או לכאן. דבר זה
פותח לפנינו הסתכלות חדשה. החטא אינו מסכן את החוטא בלבד או את משפחתו, אלא הוא
מזיק לקהילתו, לארצו, ולמעשה לעולם כולו. לפיכך, אותה
פיסה קטנטנה של מזון שאכל איננה דבר פעוט וחסר ערך: זה מעשה שפל! האיש הזה הוזהר,
לפי כל התנאים הדרושים, ובכל זאת הוא מספק את יצרו מיד, ואינו מוכן לחדול אפילו
שנייה או שתיים. הוא מזיק לזולת: לשכניו, לבני-ארצו, לאנושות כולה - ולא אכפת לו.
זה מעשה פשע. מה עוד שאין מצפים ממנו שיסבול או יקריב משהו בעבור שמירת ההלכה, משום
שיקבל אומצה כשרה לארוחת הצהריים; אך הוא מקשה עורפו ומתעקש לאכול רק טריפה. אין
לנו כאן עניין בעבירה על חוקי התורה בלבד, אלא בשאלה של הגינות אנושית, בהתעקשותו
של אותו אדם להשביע את תיאבונו בלי כל התחשבות בהשלכות שיהיו לכך על הזולת. כדי לקרב
כל זה להבנתנו, נפנה לאסטרונאוטים. הנה נאמר לשלושה אנשים שיהיה עליהם לוותר על
כל ההעדפות האישיות והמשאלות שעשויות להיות להם, ולעשות הכול בדיוק כפי שמורים
להם. נאמר להם מה לאכול ומתי. הוקצבו להם זמנים לשינה. נאמר להם אילו נעליים
לנעול. כל אחד ואחד מהם הבין, שכל פעולה, ולו הקטנה ביותר, עלולה להוריד לטימיון
מיליארדי דולרים - סכום מרשים, ואין זה משנה למי הוא שייך - ואף יותר מכך: לסכן
את ביטחונו שלו ואת ביטחונם של הבאים בעקבותיו. חלק מהשליחות
הזו הוא מחקרי; ואם הוא לא יצליח לעמוד בתבנית המתוכננת, הרי לבאים בעקבותיו
תחסר כמות מסויימת של מידע דחוף. האסטרונאוט עשוי שלא להבין במלואו את המשמעות
של כל פרט - צריך ללמוד במשך חיים שלמים כדי להבין זאת - אך איך זה משנה. ועוד:
הגם שכל טייס חלל הוא מיעוט, אחד משלושה, הרי שכל מעשה הכי קטן שלו אינו מאבד מאומה
מכוח ההשפעה הפוטנציאלי שלו עליו עצמו ועל אחרים. היפטרות
מ"חיידקים" הבה נתרגם
זאת למצוות: מעשה מסויים של אדם פרטי אחד אינו רק עניינו-שלו ושל משפחתו הקרובה,
אלא גם של שכניו ושל כל המין האנושי כולו. ועוד בקשר
למאמרו של הבעש"ט, שאפשר להשתמש בכל מה שקורה כדי לעזור ליהודי להבין איך לעבוד
את ה': יש היבט נוסף במסע הזה אל הירח אשר יכול ללמדנו. המדענים, שתכננו את ספינת
החלל, נכנסו לפרטי פרטים כדי להבטיח כי ספינת החלל וכל מה שבתוכה, כולל האסטרונאוטים,
יהיו נקיים מחיידקים ככל האפשר. אף-על-פי שהאסטרונאוטים הללו היו בריאים
מלכתחילה, ועד כה חיו חיים בריאים עם כל החיידקים ה'נורמלים' שסביבם, למרות זאת
ההרגשה היתה, שהואיל והתנאים בחלל שונים בתכלית מאשר על גבי האדמה, כולל התנאים בתוך
תא החלל בעת המעוף, ורק קצתם ידועים ולא כולם, וכו' וכו' - צריכה להיות זהירות
יתרה ובתכלית האפשרי ואין להתחשב שתעלה בטרחה, עבודה והוצאות גדולות וכו' וכו'
יש לנקוט אמצעי זהירות יתרים כדי שאפילו החיידקים הרגילים, אשר בתנאים הרגילים אינם
מהווים איום או סיכון כלשהו, [מספרם] יצומצם למינימום בתנאים החדשים הללו. בדומה לכך
היהודי, בחייו הרוחניים ביום-יום, חייב להבין שכל יום מביא עמו סביבה חדשה, נסיבות
חדשות והזדמנויות חדשות, שמעולם עוד לא היו לו כמותם. לפיכך אל לו להסתפק בכך
שהגיע לרמה מסויימת של התפטרות מ'חיידקים מזיקים': ייתכן שעד כה היה יהודי
'בריא', וכי כיום הוא ב'מצב' רוחני טוב, ואולם המחר מביא את הבלתי ידוע, ועלינו להיות
מוכנים בכל דרך אפשרית. הדרך להבטיח זאת היא - לעולם לא להסתפק ב'סטטוס קוו' הקיים,
אלא להוסיף ולשפר את עצמנו בכל יום ו'ללכת מחיל אל חיל' עד שמשמידים את כל עקבות
החיידקים ה'רוחניים', היכולים להיות מקור לחולי רוחני. להתרומם
לגובה רוחני אחד המרכיבים
בטכניקה של פיתוח ספינות החלל היה ההתגברות על בעיות מסויימות בלוגיסטיקה של
טיסות חלל. הוברר כי יהיה צורך בכמות גדולה מאוד של חומר (דלק) על מנת לספק את כמויות
האנרגיה הגדולות הדרושות להזנקת החללית אל החלל. ובמילא צריך גם מיכל גדול יותר
וכו', אבל ככל שתגדל כמות תא החלל צריך יותר אנרגייה להגביה וכו'. ועוד, מכיוון
שהטילים שורפים את הדלק התעוררה הבעיה, מה לעשות עם החומרים המשומשים כדי שלא
יהוו מעמסה על השלב הבא של הטיסה. אילו לא נמצא פתרון הרי כמות החומר שצריכה הייתה
[ספינת החלל] היתה גדולה יותר ממה שיכלה אותה האנרגיה לשאת. לבסוף נמצא הפתרון:
להשליך את החומרים המשומשים, ובכך להקל את מעמסת המשקל לממדים שאפשר להשתלט עליהם. הוא הדין
במאבק הרוחני-הפנימי של היהודי בין כוחות הרע והטוב. כדי שהיהודי יוכל ל'התרומם'
במסעו הרוחני עליו להשתמש באנרגיה ובכוח החבויים ברע שבו, בגופו וחומריותו - שכן
יש בכל דבר צדדים, שבהם אפשר וצריך להשתמש לטובה. סדר החינוך מלמטה למעלה:
מבטיחים לקטן (בשנים, או בהבנה וידיעה) שכר באם יתמיד בלימוד חכ' וכו' בצעצועים
וכיוצ"ב ומפחידים אותו בעונש בדברים שבערך הבנתו והנאתו- וערך החכמה
מצ"ע(?) אינו שייך לזה כלל. ומזמן לזמן מתעלה בזה, וכו' וכו'. מתעלית
לדברים רוחניים יותר עד שבא לתכלית ד"לשמה". בסגנון אחר: [את] התאוות,
ההנאות החומריות וההתנשאות האנוכיית אפשר להעלות, ולהפוך אותם לרצון ללמוד תורה
ולקיים מצוות, לרצון לעזור לזולת. אך ברגע שמשתמשים בכוחה של הנפש הבהמית לטובה,
יש להשליך את כל אותם צדדים "בלתי שימושיים" של האדם: מניעים אנוכיים
וכו' - כדי שהיהודי בכללותו יוכל 'להתרומם' בעבודת בוראו. פירוש
לקידוש לבנה... מעניין לציין כי בעיתון 'שערים'
מט"ו באב תשכ"ט התפרסמה על-ידי בית-כנסת חב"ד בת"א, מודעה, לפי
שיחת הרבי, ובה הוסבר שהפירוש ל"כשם שאני רוקד כנגדך ואיני יכול לנגוע
בכך" הוא - ברקידה זו, אבל
ודאי שאפשר להגיע לירח ולכוכבים ואין לשנות הנוסח. "תימהון
גדול" כפי שכבר צויין, נחיתת האדם על
הירח גרמה לבילבול ותהיות אצל לא מעט בני-אדם. בכמה מהעיתונים אף נפתחו
במות-דיון מיוחדות שעסקו ב"יישוב" העניין לפי היהדות. במכתב מימי הסליחות תשל"א
(ליקוטי-שיחות, כרך ט"ו, עמ' 479) מעלה הרבי תמיהה על הדיונים וה'קושיות'
השונות: בתמהון גדול
קראתי השקלא וטריא במכתבי-עת וכו' איך "לתרץ הנחיתה על הירח באופן שלא
לערער האמונה והתורה וההתבוננות בשפלות האדם וכו'". וכמובן מתחיל
מה'סתירה המפורשת' דמקרא מלא דיבר הכתוב: השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. והרי כמה
פירושים 'בשמים' מתחיל פירוש ב'עוף השמים' ועד - "האלוקים בשמים ואתה על
הארץ" (קהלת ה,א). ולהעיר מתפילת שלמה שבאו שניהם יחד: בעדר שמים ולא יהיה
מטר גו' השמים מכון שבתך וגו'. [בכלל -
מלכתחילה אין מקום לקושיא ויגיד עליו רעו: הרים הגבוהים ליעלים סלעים מחסה
לשפנים. וכמה כתובים וכיוצא בזה]. 'הקושיא'
מברכת קידוש הלבנה "ואיני יכול לנגוע בך" - ושוברה בצדה וקודם לה
"הרי אני רוקד כנגדך ואיני יכול (על ידי רקידה זו) לנגוע בך כך לא יוכלו כו'". המובא בחז"ל
כדבר בלתי אפשרי "על מנת שעלה לרקיע" - הנה אפילו אם תימצי לומר
דנחיתה על הירח הוא הדין, כיוון שנאמר ויתן אותם אלוקים ברקיע השמים (ועדיין
צריך עיון בזה) - עדיפא הווי ליה להקשות מכמה וכמה כתובים (ולדוגמא איוב לח-לט.
והרי באו בנבכי ים, יאורי מצרים - הרי זה פלג לשטף תעלה על-ידי מעשה בני אדם
וכו' וכו'). בנוגע לשפלות
האדם וכיוצא בזה - מתמיה ביותר
אשר אף אחד מהמתרצים (שראיתי דבריהם בדפוס, או בכתב ובדיבור) לא עמד על זה אשר
בתור חידוש מדעי וכהוספה ב'הבנה מדעית של הבריאה' אין להשוות הנחיתה על הירח
(שלא חוללה כל מהפכה מדעית כלל ואפילו לא חידוש מפתיע) לחדירה בתוך האטום שהביאה
לערעור ושלילת כמה מיסודי המדע - ויש לה השלכות בנוגע לעניין בחירה חפשית, נס
וטבע וכו'. ועל דרך זה
כמה וכמה 'חידושים' שלפני זה. ועוד ועיקר
אשר גם בזה עדיפי הווי ליה למימר דאפילו בנוגע לתורה עצמה ודיניה אמר ה'
"נצחוני בני" ולא עוד אלא דקא חייך בעת אמירתו (בבא-מציעא נט,ב). ועל
כל כגון דא אמר מורה הנבוכים בספרו יד-החזקה ריש הלכות עבודה-זרה: בימי אנוש טעו
בני האדם טעות גדולה ונבערה עצת חכמי אותו הדור כו' האלוקים ברא כוכבים אלו כו'
וחלק להם כבוד כו' וכיוון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא וכו'. ועיין שם
ריש פרק ב': ולא אחד מכל הנבראים מהן ואףעל-פי שהעובד יודע שה' הוא האלוקים
כו'. ומסיימים בטוב. "אל
תהי יושב ושוקל" בהתוועדות שבת-קודש פרשת שמות
תשל"ג בשיחה השניה (שיחות-קודש תשל"ג, כרך א', עמ' 240 ואילך) אמר
הרבי כי מהנסיעה לירח אפשר להפיק מספר לקחים: אחד הנושאים
המרכזיים בטיסה לירח הוא העלות הגבוהה. עם סכום כסף גדול שכזה (הרבי נקב בסכום:
500 מיליון דולר!) יכלו לעשות כמה וכמה עניינים למשך דורות, ובמקום זה השקיעו את
הכסף בטיסה שהיא למספר ימים בלבד. מכאן למדים הוראה בקשר לדברי חז"ל:
"אל תהי יושב ושוקל במצוותיה של תורה" אלא "קלה שבקלות וחמורה
שבחמורות - שווין". שלכאורה,
מאמר חז"ל זה סותר את עצמו: אם אין מקום לשיקול, מדוע מדובר על 'קלות' מול
'חמורות'? אלא שאכן יש הבדל בין קלות וחמורות, ויחד עם זה, צריך לקיים את כולן במידה
שווה לא באופן של שקילה בין קלות לבין חמורות אלא לקיים מצווה חמורה באותה קלות
וזריזות של מצווה קלה, ולקיים מצווה קלה באותה חיוניות, מסירות-נפש ושימת לב כאילו
היתה זו מצווה חמורה. אם כן נשאלת השאלה: מדוע בכל זאת יש לקיים את כולן בשווה,
הרי אלו 'קלות' ואלו 'חמורות'? על כך אנו
למדים מן הטיסה לירח. גם שם מופיעות שתי הדרגות 'קלות' ו'חמורות'. בחללית ישנם חלקים
שלשם ייצורם דרוש זמן וכסף רב, חשיבותם ועדינותם הרבה מצריכה את טיפולם של המדענים
הגדולים ביותר (ולעתים דרוש מחקר ופיתוח בין-תחומי) - מה שמצריך כסף רב. מאידך, ישנן
'קלות' - רכיבים פשוטים למדי, שעבורם אין צורך באומנות, דברים הידועים זה שנים רבות,
שלכן עבורם אין צורך בחכמים גדולים, ולא בזמן ארוך או בכספים מרובים. אולם בכדי
לטוס לירח זקוקים לשני הסוגים, וכשם שהעניינים של 'חמורות' חשובים לטיסה ולא ניתן
לבצעה בלעדיהם, כך זקוקים ל'קלות', לפרטים הפשוטים ביותר. חשיבותו
של בורג מעשה שאירע
ועמדו לטוס לירח, ולבסוף דחו את הטיסה למשך זמן, מפני שבורג אחד לא היה מחובר.
לכאורה, זהו דבר קל ביותר, ולא זקוקים לחכם גדול כדי לתקנו, ובכל זאת, כשמגיע
הדבר לטיסה אין זה משנה מה חסר - 'קלות' או 'חמורות'. כדי להגיע לירח זקוקים לכל
פרט ופרט. ובנוגע לבורג
עצמו, הבורג לא חסר, הוא היה שם, אלא שהוא לא מילא את תפקידו וזה, לחבר בין שני
דברים נפרדים, ובגלל זה נדחתה הטיסה כולה. ומכאן, שאפילו
פרט קטן ביותר שאינו ממלא את תפקידו, עלול להשפיע על כל הטיסה. ה'חמורות' זקוקות
אם כן ל'קלות'. כך גם הנמשל: "אל תהי יושב ושוקל". על אף שיש מצוות
קלות ומצוות חמורות, ישנן מצוות המפורשות בתורה, וישנם מנהגים שאינם כתובים בה.
בכל זאת "מנהג ישראל - תורה" ויש לקיימו באותה חיוניות שמקיימים מצוה
מן התורה. ואף על פי שמנהג אינו מצווה, ובדרך כלל אסור לברך עליו, ואם יברך הרי
זו ברכה לבטלה... בכל-זאת יש לקיים את המנהג באותה התלהבות שמקיימים מצווה. כל אחד
ותפקידו כשם שבמשל,
על אף שהחכם הגדול צריך לדאוג שלא יחסר הבורג, הוא עצמו אינו צריך לעסוק בכך,
כפי שאומרים בלימוד התורה שכל המסוגל ללמוד בעיון, אך מתמסר רק ללימוד שטחי - עובר
ב"ביטול תורה" (עיין ליקוטי-שיחות, כרך ב', עמ' 566). וגם זאת לומדים
מהטיסה לירח. דרושים, אמנם, עניינים פשוטים, אך ישנם אנשים שעליהם לעסוק בעניינים
הנעלים, ואם הם יעסקו ב"ברגים", יהא בכך משום בזבוז חמור. אדם הראוי
להיות "נוקב מרגליות" אסור לו לעסוק במלאכת אפיית לחם, ובוודאי שלא
בחרישה וזריעה, שלזה לא דרוש שכל כלל, שכן אלו פעולות התלויות בידים בלבד. וכך בכל העניינים.
מי שתפקידו לעסוק בעניינים חשובים אסור לו לעסוק בעניינים פשוטים, ובכל זאת,
מבחינת השגת המטרה, זקוקים לשניהם. זו לא תושג ללא ה'חמורות' עם ה'קלות' יחדיו.
וב'קל וחומר': ומה בגשמיות, שבה הכמות היא העיקר, שווים כולם לגבי ביצוע המצווה,
על-אחת-כמה-וכמה ברוחניות, שבה האיכות עיקר, ודאי שהכל שווים לגבי מילוי הכוונה
העליונה. |
|