שמעתי פעם סיפור נפלא המעורר לתשובה ולקרבת ה' מפי ר' ברוך מידן שליט"א (הסיפור מובא בשינוי מועט).

פעם אחת הייתי בביה"ח תל השומר והנה יוצאת אחות מאחד החדרים ופונה אלי: "כבוד הרב יש פה חולה שהרופאים אומרים שכל רגע אמור להחזיר נשמתו ליוצרה, אולי הרב יכול להכנס ולדבר איתו?"

נכנסתי לחדר, והנה אני רואה חולה במצב קשה, שוכב על ערש דוי. מה אומר לו בשעה זו?
פניתי אליו ושאלתיו: "יש לך ילדים?" – "לא"
המשכתי לשאול: "יש לך אשה" – "לא"
"קרובים?" – "לא".
לא ידעתי מה לומר לו, על מה לדבר איתו. מה אומר לאדם ברגעיו האחרונים?

אך פתאום הוא פותח ומתחיל לדבר:

יש לי ילדים. דוד – ילד יפה עינים ילד מתוק. אני זוכר כשהיה בן עשר היה הילד הכי חרוץ בת"ת. ילדים מכיתות גבוהות היו באים לשאול אותו שאלות. גם כשהיה חוזר הביתה מהת"ת היה יושב ולומד בכל רגע פנוי. אמו הייתה אומרת לו: "דוד, אולי תצא קצת לשחק עם חברים, אולי תשמע קצת שירים?" אז היה אומר לי: "אבא, תגיד לאמא אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי".

אולם, יום אחד אמו חלתה במחלה קשה, ונאלצה לטוס לארה"ב לעבור ניתוח קשה. דוד נשאר אצל הדודים, וכשאמו נפרדה ממנו לפני הטיסה בקשה: "דוד, תמשיך ללמוד יפה ולהתפלל עלי, ובעז"ה הקב"ה יעזור".

דוד ענה לה: "אמא, אני מבטיח!"

כעבור שבוע טלפון מאמא: "אמא, מה שלומך? איך את מרגישה? אני כל היום לומד ומתפלל לרפואתך, נכון שאת מרגישה יותר טוב?"

"אני מקווה..."

"אמא, מתי את חוזרת? אני לא יכול בלעדייך..."

"אני מקווה בהקדם..."

"אמא, לא מקווה! תבטיחי לי שתוך שבוע תחזרי!"

"אני מבטיחה!"

הבטחה של אמא זה הבטחה... אך הנורא מכל קרה ובגיל עשר התייתם דוד מאמו. בתוך שבוע הארון הגיע ארצה והרכב של חברה קדישא עמד מחוץ לבית

באותו רגע כל זיק הילדות של דוד פסק. הקדיש נאמר בקרירות.

מאותו יום דוד התדרדר מדכי אל דכי, עד שפעם אחת תפסתי אותו מחלל שבת! נתתי לו סטירה: "איך אתה לא מתבייש? אמא שבשמיים מצטערת בגללך! אתה שקרן! הרי הבטחת לאמא שתתנהג יפה!" ופעם הראשונה דוד ענה: "לא אני שקרן אלא כביכול "הוא" שקרן... אמא אמרה שאם אלמד ואתפלל יפה היא תחזור, ואני התפללתי והיא לא חזרה..."

אני לא יודע מה קורה היום עם דוד, אני רק יודע שהוא ירד לארה"ב, התחתן עם גויה ונולדו להם שלושה גויים קטנים!

הוא החליף את שמו לשם גויי – ג'ים, וניתק כל קשר עם היהדות.

"אחות", זועק החולה, "תביאי לי בבקשה טלפון, אני חייב לדבר עם דוד שלי, בעוד מספר רגעים אפגוש בשמים את אמו, והיא נורא תכעס עלי. מה שהיא בנתה אצל דוד, אני הרסתי. דיברתי עם ילד בן עשר כמו אדם בן ארבעים".

החולה שמריהו מתקשר לבנו דוד.

הטלפון תפוס, ובצליל התפוס החולה שמריהו גלאס מחזיר את נשמתו ליוצרה.

ובינתיים בארה"ב...
אף אחד לא יכול להרגיז את הגביר הגדול ג'ים (דוד לשעבר). רק מילה אחת יכולה להוציא אותו משלוותו – דוד.
הוא לא מסוגל לשמוע שום דבר שמקשר אתו ליהדות.
הוא ניתק כל קשר.

יום אחד הוא מקבל טלפון: "שלום דוד!" (הוא חושב לעצמו – "מי מעז לקרוא לי בשם הזה") "מדברים ממדינת ישראל מבית החולים תה"ש. אביך שמרייהו גלאס נפטר, ההלוויה תצא בעוד מספר שעות, שלום!"

לפתע זעזוע עמוק עובר על דוד, "אבא שלי!" הוא טס מיד לארץ, מגיע לביה"ח תה"ש, פוגש את הרב ושואלו:

"תגיד לי, אבא למד גמרא לפני שנפטר?" – "לא"
"אבא קרא תהילים לפני שנפטר?" – "לא"
"אבא הספיק לקרוא קריאת שמע לפני שנפטר?" – "לא"
"אז מה עשה אבא לפני שנפטר?"
"הוא חשב עליך, דיבר עליך והתקשר אליך אך הטלפון היה תפוס ובצליל התפוס אביך נפטר".

פתאום פורצת זעקה מליבו: "אבא, אבא! אילו הייתי יודע שאתה על קו הטלפון... מה שווה אשתי הגויה, מה שוים הילדים הגויים, מה שווה כל אמריקה הגדולה... הייתי עוזב את הכל והייתי רץ רק אליך אבא..."

הנמשל זה אנחנו: "קול דודי דופק פתחי לי אחותי רעייתי יונתי תמתי" הקב"ה מתקשר אלינו – "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב". אנו צריכים לזעוק: "אבא, אבא! אילו היינו יודעים שאתה על קו הטלפון... קול דודי דופק... הייתי עוזב את כל תאוות החיים והייתי רץ רק אליך, אבא!"