ישיבת כרם ביבנה

ביטולה הוא קיומה

אביעד בוכריס

(פורסם בחוברת "מתוך דבר הלכה")

הקדמה


לפני מספר שבועות פגשתי בצומת של הישיבה באברך חשוב ב'כולל', שבדיוק חזר מאימון במילואים. בדרך דיברנו על צה"ל, ועל מה ואיך היה? כשהגענו לישיבה, טרם ערבית, שאלו את אותו אברך חבריו בהתעניינות ובצדק - האם למד תורה תוך כדי האימון? ואני ב'חוצפתי' אמרתי לו, שלפעמים צריך להפסיק ללמוד תורה משום כבוד הבריות, או על מנת לקיים מצוות שאינן יכולות להתקיים על ידי אחרים. הוא הסכים לכך ואמרתי לו שאכתוב מאמר בנושא.


 


חשיבותה של תורה


בבריאת העולם מצאנו שהקב"ה "אסתכל באורייתא וברא עלמא" (זוהר ח"ב, קסא ע"א) ובלשון המדרש "כך היה הקב"ה עושה, מביט בתורה ובורא את העולם" (בראשית רבה פרשה א, ט) התורה והעולם משיקים זה לזה ומשלימים אחד את השני, שהרי קיומו של העולם מתנה את קיומה של תורה, וכן להפך. וכידוע "אם אין קמח אין תורה" (אבות ג, יז) – 'קמח' משמעותו העבודה שמפרנסת את לומד התורה ובעצם מסייעת ללימודו, וכן מצינו במס' אבות "על שלושה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים" (אבות א, ב) - מעין מתכון אידיאלי וטוב לקיומו הנורמלי של העולם, וראיתי בפרוש קהתי למשנה שהביא את דברי הגמ' בנדרים, אותה גמרא שראש הישיבה מצטט פעמים רבות: "דאמר רבי אלעזר גדולה תורה, שאלמלא תורה, לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר "אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמיים וארץ לא שמתי" (נדרים לב ע"א). לולי לימוד התורה יומם וליל אין העולם מתקיים, ולו שעה אחת, כמובן שחלק בלתי-נפרד מהתורה והקשר המיוחד אליה, בשונה ממקצועות החול, הוא עמל התורה, כמו שכותב רש"י בפרשת בחוקותי (ויקרא כו, ג), ע"פ חז"ל: "אם בחקתי תלכו - שתהיו עמלים בתורה", וכן בהמשך: "ואת מצותי תשמרו - הוו עמלים בתורה על מנת לשמור ולקיים, כמו שנאמר 'ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם' (דברים ה, א)". התורה נלמדת בראש ובראשונה על מנת לקיים את המצוות, וראוי להדגיש שפעמים שאדם לומד תורה עליו להפסיק מלימודו על מנת לקיים מצווה זו או אחרת, ואח"כ כמובן ישוב ללימודו, כמו שאומרת הגמ' בקידושין "גדול תלמוד, שהתלמוד מביא לידי מעשה" (קידושין מ ע"ב), כפי שפירשו רבותינו שאיזה תלמוד הוא גדול? – דווקא תלמוד שמביא לידי מעשה. כמובן שאם המעשה של חולין נעשה ע"י אחרים טוב שכך, וראוי לכל לומד תורה לבדוק זאת ואז לשוב ללימודו!


 


לימוד העיון והחתירה אמת - דגלה של הישיבה


לימוד העיון והעמקות בתורה, החיפוש האחר האמת, ובירור הסוגיה והמציאות, שהוא בעצם דגלה של הישיבה - הוא שהביא אותי לברר את הנושא, ואולי גם אזכה להאיר עיניהם של ישראל. למעט יחידי הסגולה שכל עולמם הווייתם וחייהם הוא התורה, כמובן שנלמד מהנהגותיהם ומעשיהם, ונראה אם באמת קיים מצב שבו כבוד הבריות שהוא חלק חשוב בתורה של "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) יגרום לנו להפסיק מלימודה ועמלה של תורה על מנת ללמוד וללמד לשמור ולעשות, ואני שב ואומר שמטרת מאמר זה היא לנסות לבדוק האם על לומד התורה כחלק מקיום התורה פעמים להפסיק מלימודו על מנת לקיים חסדים ומצוות אחרות מעבר ללימוד התורה?!


 


"ביטולה הוא יסודה"


אמר ר"ל, שביטולה של תורה זהו יסודה, דכתיב "אשר שברת" (שמות לד, א) - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, יישר כחך ששברת (מנחות צט ע"ב). רבינו גרשום מוסיף: "זהו קיומה" (תודה לרבי יצחק ג'מאל). מסביר ומפרט רש"י בלשונו הזהב:


ביטולה - כגון שמבטל תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה, זהו יסודה - כלומר מקבל שכר כאילו יושב ומייסדה ועוסק בה, שנאמר אשר שברת, ולא אמר ליה בלשון כעס, שמע מינה הסכימה עמו דעת השכינה כשביטל תורה ושיברן כיון דנתכוין לטובה.


היסוד הגדול שנלמד מכאן הוא, שברגע שהאדם מתכוון לעשות טוב - כנראה משום שמטרתה של תורה היא להרבות טוב בעולם - אפילו תוך לימוד התורה על האדם להפסיק מתלמודו ולעזור ולסייע לחבירו. במיוחד שדבר זה נאמר למשה רבינו איש האלוקים, אדון הנביאים, מבחר המין האנושי, שהיה כה קרוב לשכינה, ואפילו שכינה הסכימה עימו לצורך עשיית וריבוי הטוב בעולם שנעשה באותה שעה! הרי התורה היא לקח טוב, שנאמר "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" (משלי ד, ב), היא מקור הטוב בעולם, ועצם זה שבגמ' במנחות רש"י כתב שעצם כוונתו של משה רבינו היא לעשות טוב, עשיית הטוב היא זו שאפשרה למשה רבינו להפסיק את עיסוקו בתורה ולהפסיקו, ואפילו קודשא בריך הוא הסכים עמו.


 


לימוד תורה וגמילות חסד


כתב הרמב"ם (פי"ד מהל' אבל ה"א):


מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צרכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו ולספוד ולחפור ולקבור, וכן לשמח הכלה והחתן, ולסעדם בכל צרכיהם, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם שיעור, אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות.


אע"פ שמצוות אלו מדבריהם מ"מ אפשר לומר שמשום מצוות "ואהבת לרעך כמוך" הרי הן כעין דאורייתא, וגם אם מדובר במצוות דרבנן גם אלו מצוות חשובות שלפעמים ראוי להפסיק מלימודו כדי לקיימם, לענ"ד אפשר לומר שזה יכול להיכנס גם ל"שו"ע ערוך החמישי", וכרוח ההלכה, שהיא חלק מהתורה וחשובה ביותר לכל הפחות כהנהגה חינוכית ותורנית.


ידועה התשובה לעניין הסתירה ברמב"ם בהלכות ת"ת שמותר להפסיק מלימודו רק אם מזדמנת לו מצווה שאיננה יכולה להיעשות ע"י אחרים, וצריך לעשותה. ראוי לכל בן תורה וישיבה להקפיד על כך, ויש להדגיש זאת לבני התורה שעובדים ולתלמידי הישיבה בכלל ובצה"ל כהנהגה מעשית לכל דבר כחלק מקיום התורה ולא לגרום ללמידה על חשבון האחר, וכן בכל עשיית מצווה שלא תהיה על חשבון האחר, שאין זה מכבודה של תורה אלא להפך.


במסכת ר"ה (טז ע"א) מסופר על אביי ורבה שהיו מבני עלי, וידוע שמי שהוא מבני עלי אינו מאריך ימים, מכל מקום רבה חי ארבעים שנה ואביי שישים שנה. הגמ' אומרת שרבה חי ארבעים שנה כי עסק בתורה ואילו אביי שבנוסף ללימודו עסק בגמילות חסדים חי שישים שנה ללמדך שתורה עם חסד זו תורה גדולה וזו היא תורת אמת ומעשה חיובי, ואפשר לומר שהן הן גופי תורה, ולפעמים אכן צריך לבטלה ע"מ לקיימה!


 


תורת חיים וקיומו של עולם או לימוד תורה באיכות?


הגמ' הידועה ביבמות (סב ע"ב) על מותם של תלמידי רבי עקיבא אומרת:


שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה.


מסביר רש"י על אתר מהו "והיה העולם שמם"? כנראה חז"ל מלמדים אותנו שאותה גזירת כליה רח"ל נגזרה עליהם משום שלאמתו של דבר "היה העולם שמם" גם בחייהם, מפני שלימוד התורה חייב להיעשות תוך כבוד הדדי בין איש לרעהו, כאבן יסוד ללימוד עצמו, שמטרתו להוסיף טוב בעולם. דבר זה מרבה כבוד תורה ולא להפך. לכן אמרו חכמינו: "דרך ארץ קדמה לתורה", וכדברי המשנה באבות (ג, ט):


רבי חנינא בן דוסא אומר כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת הוא היה אומר כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת.


כבוד הדדי הוא גם כבודה של תורה שנעשה לפעמים על ידי ביטולה, משנה זו באבות מוסיפה לומר שעל ידי קיום התורה והמצוות חכמתנו מתקיימת, לא רק כשאיפה אלא באמת.


רציתי להוסיף בעניין תלמידי רבי עקיבא שמתו, שגמ' זו מתאימה לא רק לימי ספירת העומר, בהם רגילים לצטט אותה אלא כהדרכה רוחנית חינוכית ותורנית לכל השנה. על מנת ללמוד וללמד תורה בתפארתה ולשמור על כבודה ומעלתה של תורה. על כן לפעמים צריך להפסיק מלימוד התורה על מנת לכבדה ולקיימה, וכל פעילות פנאי כזו או אחרת כהפסקה על מנת שתגרום בצורה חד משמעית ללימוד תורה טוב יותר אחריו - היא מותרת, ואין מטרת מאמר זה להרחיב בנושא, אלא דווקא בנוגע לעשיית מצוות תוך לימוד התורה.


 


מעשיהם והנהגותיהם של גדולי ישראל


מסופר על הגר"ע יוסף, שהפסיק מלימודו הרגיל והקבוע והשקיע את כל כוחו על מנת להתיר אישה לבעלה. וכן את עגונות מלחמת יוה"כ הוא התיר וכל עיסוקו באותו זמן, מרצו ושכלו ועזרתו האדיבה, תוך שמיעת עדויות וכו' שברור שהפריעו ללימודו הרגיל. אף על פי כן עשה זאת משום חשיבותה של תורה, ובעצם על מנת לקיימה הוא ביטל מתורתו שלו, ויכל להוסיף באותו זמן עוד פסקים לספריו הרבים, אלא שראה בכך קיומה של תורה ולכן הפסיק תלמודו. כך ידוע גם על הגר"מ אליהו שהיה נוסע יום שלם כדי לגבות עדויות על מנת שיוכל להתיר אשה עגונה.


בנוסף ישנם רבנים (אפילו בישיבה, ב"ה) שכאשר הם מוסרים שיעורים לציבור שוחרי התורה שמחוץ לישיבה, שיעורים אלה מתקיימים על חשבון לימוד תורתם המובהק, ואף על פי כן, משום חשיבותה של תורה ומסירת השיעורים החשובה ולהגדלת התורה ולאדירה, הם נותנים ממרצם וזמנם ובעצם מבטלים מתורתם האישית על מנת שאחרים יקיימו את התורה, ראוי להודות להם על כך וללמוד מהם!


 


יחידי סגולה


מסופר על הגרש"ז אוירבך, שאפילו כאשר ראה משחקי ילדים הם היוו עבורו מקור להמשך העיון המתמשך בהלכה. וכשראה ילדים משחקים בחוטים מדבק, שאל האם מותר לעשות חוטים כאלה בשבת, והאם יהיה ברשת מחוטים כאלה איסור קורע בשבת, ולמד מכך הלכות שונות, עבר לדין קריעת צמר גפן בשבת וכו' (התורה המשמחת, עמ' 66). סיפור זה מוכיח שאדם בדרגתו של הגרש"ז אוירבך שממש חי תורה בכל נימי נפשו ובכל רגע ורגע, תורתו שימשה אותו כתורת חיים ולכן בצעירותו לא הלך בכלל לחתונות, ואילו רק כשגדל ונהיה רב חשוב הרשה לעצמו ללכת למספר דקות כדי שלא יהיה ביזיון תורה. עם זאת, ידוע היה בהארת הפנים המיוחדת שלו לכל יהודי באשר הוא.


כמובן, נברך את השואפים להיות כמותו בתורה ובמידות, אך נסייג ונאמר שיש הבדל גדול בין שאיפה למציאות, ושכל אחד יערוך את חשבונותיו בעניין בצורה מושכלת ורצינית, וכדי שזה יהיה הכי אובייקטיבי ואמיתי, ראוי שישאל את חבירו הקרוב אליו מה דעתו. וכיצד עליו לנהוג, ויחשוב בצורה רצינית ואחראית על כך ויעשה חשבון נפש. רק לאנשים כאלו יחידי הסגולה כמו הגרש"ז אוירבך ראוי שלא ייסגרו את הספר ויתבטלו מתורתם-אומנותם ויפסיקו ללמוד על מנת לקיים מצווה אחרת, הם יעשו זאת בהעברת שיעורים בעתיד, כשהם ייתנו הם יקבלו הכי הרבה, שנזכה לשמוע ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים את כל דברי תורתך באהבה!


 


סיכום, והנהגות למעשה


תמיד צריך לשאוף לטוב וגבוה, וגם טוב וראוי לחיות את השאיפה שלנו להתגדל בתורה ובמידות, אך אם עוד לא הגענו למדרגה הנעלה, עלינו לחשב מסלול ולהשתדל להתנהג בהתאם למקום בו אנו נמצאים. לכן אם יש לנו שאיפות רוחניות גדולות - זה טוב, אך תמיד צריך לדעת היכן אנו נמצאים.


כהנהגה חינוכית תורנית הייתי מציע שלפחות נעלה למודעות ערך חשוב זה של ביטולה של תורה הוא קיומה, והפסקת לימוד התורה במקרים של מצווה שלא נעשית על ידי אחרים נרוץ לעשותה, ונפעל בכל האמצעים למודעות וחשיבות הנושא שבעצם פוגע בתורה עצמה. אני מודע למורכבות הנושא, אך תורה שהיא תורת חיים, דורשת מכל אחד מאיתנו בירור ערכי בנושא במיוחד שזה פרקטי ומעשי ונוגע לפתחנו (למעט יחידי סגולה). צריך רק לפתוח את העיניים. בישיבה שהיא יסוד וסמל התורה ולימודה, קשה מאוד לומר מתי לא לומדים תורה? אך יכול להיות שכדי לדעת מתי כן צריך ללמוד תורה, צריך ללמוד גם מתי אסור ואף גרוע ללמוד תורה, על מנת לדעת מתי כן נכון ללמוד תורה ולהאדירה ובשמחה, שהרי "פקודי ה' ישרים משמחי לב" (תהלים יט, ט). תורתנו תורת חיים, ולפעמים צריך ללמוד מהשלילה לחיוב ולא להפך!


אני חושב שלפעמים ראוי לדבר על נושא זה בישיבה וזה חשוב וגם לאלו שלא הולכים להיות אברכים, וגם לאלו שכן יהיו. תמיד צריך לדעת שלפעמים צריך לעזוב את הספר ולגרום לכבוד תורה, וכמובן ראוי לציין שבשיח התקשורתי של היום אסור לנו לגרום שהתורה תתבזה ח"ו צריך לומר זאת בקול רם וברור ולשמור על כבודה של תורה מפני המלעיזים, ומותר וראוי שדברי תורה ייאמרו בחופשיות ללא שום הגבלה כזו או אחרת (ע"ע פרשות הרב קרים והרב לוינשטיין).


לסיום, ברכה והצלחה לחבריי משיעור ה' כל אחד בדרכו הוא, וכן לשאר רבני, אברכי, תלמידי וחיילי הישיבה. לראש הישיבה, לרב בלכמן, וכמובן למשגיחי הישיבה בעבר ובהווה שעושים רבות למען תלמידי וחיילי הישיבה. תודה מיוחדת לרב סרף ולרב שושן על השיעורים והליווי הרוחני-תורני במשך השנה, ולרב רובינשטיין שזכיתי ללמוד מעט מתורתו הגדולה, שימשיכו לשרת בקודש להגדיל שם שמים ברבים. וכן למנכ"ל הישיבה מר שוקי גולן, לסמנכ"ל הרב איתי שהם ולעובדי הישיבה שמגדילים תורה בעבודתם המסורה לאורך כל השנה, תודה רבה!


(פורסם בחוברת "מתוך דבר הלכה")

 

 

השיעור ניתן בכ"ז תמוז תשע"ו

קוד השיעור: 7249

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר מתוך החוברת "מתוך דבר הלכה" (זמן קיץ תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: