ישיבת כרם ביבנה

איש האמונה הבודד

שמואל פינסון

(פורסם בחוברת "מתוך דבר הלכה")

האדם הראשון


ראשית כל, אפתח את דברי בהבהרה. אין בכוונתי לכתוב או להקיף את כל משנתו הענפה של הרב סולובייצ'יק זצ"ל, דבר שיהיה מעבר לידיעותיי הדלות. המטרה היא אחת ויחידה - ברצוני להציג ראשי פרקים במשנתו של הרב סולובייצ'יק זצ"ל, אשר יהוו סיכומים וביאורים של מאמרי מפתח, ותקוותי שיובילו ליותר התעניינות בדבריו.


וכאן הבן שואל: אם דבריו של הרב סולובייצ'יק כ"כ רלוונטיים (והם אכן כך...) וכ"כ יסייעו לנו לנווט בין נבכי תקופתנו (וגם זה הם כן...) מדוע ספריו עומדים שוממים ומאובקים? מדוע אינם עומדים במזרחו של עולם התורה?


הבעיה העיקרית היא, שדבריו כתובים בשפה אקדמית, לעיתים בתוספת מילים שאינם בכלל עברית, תוך כדי ציטוט מושגים פילוסופיים סבוכים. אינני מתיימר להיות מומחה לפילוסופיה, וכל שכן למשנתו של הרב זצ"ל, אך את עיקר הדברים חושבני שאפשר להבין במאמץ מינימאלי, וכוונתי לעודד ולעזור למי שיטרח לקרוא את הדברים להגיע לאותה המסקנה. לכן, הוחלט על הוספת מאמר קבוע בנושא זה לאשכולות, ואני תפילה שהוא יביא לציבור תועלת.


פרשת בראשית מתארת את בריאתו של האדם בִשני תיאורים מנוגדים. התיאור הראשון מופיע בפרק א', והתיאור השני בפרק ב'. נציין את ההבדלים ביניהם:


בראשית פרק א:


וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱ-לֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ: (כו-כח)


 


בראשית פרק ב:


וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: וַיִּטַּע ה' אֱ-לֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר: ... וַיִּקַּח ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: (ז-ח, טו)


ישנם ארבעה הבדלים מרכזיים בין שני התיאורים האלו:



  1. בסיפור הבריאה של האדם 'הראשון' (כך מכנה הרב את האדם המתואר בפרק א') כתוב שהוא נוצר "בצלם אלוקים", לעומת האדם 'השני' (פרק ב'), שבו כתוב שנוצר "עפר מן האדמה".

  2. האדם הראשון נצטווה לפרות ולרבות, למלא את הארץ ולכבשה, לעומת האדם השני שנצטווה "לעבדה ולשמרה".

  3. האדם הראשון נוצר בו-זמנית עם חווה, לעומת האדם השני שנוצר לפני חווה, שהגיעה רק אחרי זה כדי לעזור לו.

  4. בתיאור בריאת האדם הראשון, הקב"ה מופיע בשם א-להים, לעומת תיאור בריאתו של האדם השני, בו מופיע הקב"ה בתור ה' א-להים.



הרב סולובייצ'יק מסביר, שהתורה מתארת שני סוגי "אדם". בפרק זה נתמקד באדם הראשון.


האדם הראשון הוא המתואר בפרק א'. אדם זה הוא טיפוס שכלי, אדם יוצר, כובש, עושה ובונה. הוא מתואר כנברא "בצלם אלוקים", שפירושו שאדם זה, בדומה לאלוקים, הוא יוצר ובורא בדרכו שלו. אדם זה הוא בעל רצון עז לכבוש את העולם, לשלוט במרחבי החלל, לכבוש כל פסגה. בקיצור, שאיפתו של אדם זה הוא לשלוט על הטבע.


המדע המודרני הוא הדוגמא הכי בולטת לטיפוס זה. מטרתו הוא להבין את ה"איך" בכדי שנוכל לקדם את עצמנו. הוא שואף להעמיק את הבנתינו כדי שנוכל לשלוט ביותר דברים, ליצור יותר, ולגלות עוד ועוד. גם כשאדם רואה תופעה ושואל "איך?" אין הוא רוצה לדעת באמת איך זה עובד "לשמה", אלא הוא רוצה לדעת את הנפק"מ המעשית-תועלתית שתגיע לו מתופעה זו. הוא מעוניין למשול על הטבע, להשתלט עליו ולנצל אותו, לקדם את מעמדו ביחס לסובב אותו.


מדוע כה חשוב לאדם הראשון לשלוט בטבע? התשובה היא, כפי שכתבה דוד המלך: "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ" (תהלים ח, ו). האדם הראשון מחפש קיום של הדר, של כבוד. מהו הדר? וכיצד אפשר להגשימו? על זה ממשיך הפסוק שם, ואומר: "תַּמְשִׁילֵהוּ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ כֹּל שַׁתָּה תַחַת רַגְלָיו" (שם שם, ז) - ההדר הוא השליטה בסביבה. אין הדר וכבוד למי שעומד חסר אונים לנוכח הטבע. הגילויים המדעיים והטכנולוגיים נותנים לנו את האפשרות לשלוט במרחב, ונותנים לנו תחושה שההגה בידיים שלנו. אין זה מרידה באלוקים לכבוש את הטבע, שהרי כך ציווה הקב"ה - "וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ"...


החברה בה חי האדם הראשון גם היא ייחודית מאד. כל המטרות שלו בחיים הן קידום אינטרסים אישיים, וכתוצאה מכך כל חברה שהוא ייצור מטרתה תהיה קידום האינטרסים של היחידים. היכרויותיו עם אנשים אחרים יהיו רדודים יותר, פרקטיים יותר, דהיינו שהוא יהיה חבר של אחרים בכדי שיסייעו לו. קהילה כזו נקראת בלשון הרב "קהילה טבעית", משום שהצורך בה אינו נובע מאיזשהו תחושה עמוקה של אדם הגורם לו להתחבר לאחרים, אלא מכֹּח דחפים טבעיים - הוא זקוק לעזרה בכדי להתגבר על הטבע העויֵן, משום שהוא חפץ בקיום ובקידום של עצמו. בשורשה, המניעים לקיום של חברה כזו דומים מאד למניעים של עדר בהמות המסתופפות יחד כאשר עט עליהם טורף...


כך גם נישואיו עם חווה, אינם ביטוי למשהו עמוק ולחיבור משמעותי, אלא שותפות טבעית בין שני אנשים, שימלאו אחד לשני את החסר להם. (לתיאור נוסף יש לעיין בספר "אדם וביתו" במאמר "אדם וחווה"). על נישואין כאלו נאמר בקהלת "טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד אֲשֶׁר יֵשׁ לָהֶם שָׂכָר טוֹב בַּעֲמָלָם: כִּי אִם יִפֹּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ" (ד, ט-י). אדם זה אינו צריך חברויות משמעותיות ועמוקות, משום שאין הוא חש בודד. אין לו חסרון בזהות ה"אני" שלו, משום שקיומו תלוי אך ורק בחיי מעשה, ואין הוא טורח לחקור אחר מהותו שלו. "אני" תמיד אשאר "אני" ו"אתה" תמיד תישאר אתה, ולא תהיה התמזגות בין שנינו. משום כך, האדם הראשון נברא יחד עם חווה, כי הוא מעולם לא חש בדידות וצורך באשה, אלא לצרכים פרקטיים בלבד - "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ". שניהם זומנו בו-זמנית על ידי בוראם לפעול מתוך אחדות כדי למלא משימה מעשית.


בהמשך נתמקד באדם השני, ובדרישה מאתנו לשלב בין שני הטיפוסים הללו בחיינו.


 


האדם השני


הסברנו, שהאדם הראשון רואה את עצמו כייחודי בבריאה, אך רואה את ייחודיותו כסימן שעליו להיות השליט והמושל בסובב אותו. האדם הראשון מעוניין לכבוש, לבנות, להמציא, ולהרחיב אופקים. הוא מסתכל על הבריאה בצורה מחושבת מאד. הוא מסביר תופעות טבעיות רק ע"פ איך שהוא מבין אותם. הוא איננו מעוניין לחקור בצורה עמוקה אחר מהותו שלו, אלא מסתפק בחשיבה שטחית ורדודה, שמתמקדת אך ורק בחיי המעשה. כך גם החברה אותה הוא בונה, היא חברה של פרטים השואפים לקדם את עצמם, וכדי להגשים מטרה זו, הם מתאגדים יחד. אין פה יצירת חברויות משמעותיות שבה פרט אחד משתף את חברו בנפשו הפנימית, משום שאף אחד מן הפרטים בחברה זו אינו טורח להכיר את נפשו הפנימית של עצמו.


האדם השני הוא המתואר בפרק ב' של בראשית. כמו האדם הראשון, הוא פוקח את עיניו, ורואה את הבריאה משתרעת ע"פ כל היקום, עם כל הפלא והחכמה הכרוך בתוכה. בנקודה הזו, הוא מתחיל להתנהג בצורה שונה מאד מהאדם הראשון. הוא רואה את הבריאה ומנסה להבין את המהות העומדת מאחורי המסתורין הנפלא הזה.


למה? מדוע נוצר כל היקום, העולם והטבע? מי? מיהו הבורא של כל זה? מיהו הבורא שמצד אחד הבריאה זועקת ומעידה על קיומו, "השמים מספרים כבוד א-ל", ומצד שני הוא גם "קדוש קדוש קדוש" - אינו נתפס, אינו ניתן להשגה, וכל פעם שהאדם מנסה להביט בו, מתחמק ומסתתר בשפריר חביון?


למה אני נוצרתי? האם הזמן הוא ציר אינסופי, המשתרע ע"פ העבר והעתיד, בה אני נזרקתי באופן שרירותי בנקודה מסוימת לעולם הזה?


בכדי לתת מענה לשאלות אלו, האדם השני מנסה לחוות את הבריאה בצורתה הטבעית. הוא אינו מספק הסברים מתמטיים לתופעות שהוא רואה, אלא הוא מחפש אחר הבורא בכל עשב, ובכל קרן אור. הוא מסתכל סביבו כמו ילד קטן, ועומד ומשתומם. זוהי כוונת הפסוק המתאר שהקב"ה "נפח באפיו נשמת חיים". האדם תמיד מחפש אחר בוראו זה, שנפח בתוכו את נשמתו. וכדברי הרמב"ן שם: "ואמר כי הוא נפח באפיו נשמת חיים להודיע כי לא באה בו מן היסודות... גם לא בהשתלשלות מן השכלים הנבדלים, אבל היא רוח השם הגדול" - האדם השני עסוק במרדף תמידי אחר בוראו, אותו הוא מחפש בכל מקום.


בנקודה מסוימת, האדם השני מוצא את עצמו במצב מורכב. הוא אינו יכול להשתלב בנוף האנושי, משום שזה מאוכלס באדם הראשון, המתעלם לחלוטין מהשאלות המטרידות את האדם השני, ואינו מעוניין לחקור אחר מהותו. לא בחברת אנשים כאלו יוכל האדם השני למצוא מנוחה לנפשו הסוערת. מצד שני, האדם השני אינו יכול להשתלב בטבע, משום שמבין את השוני שבו משאר הברואים, ועליונותו עליהם. תחושה זו של האדם השני נקראת בדידות.[1] הוא מרגיש בודד, ללא רע. לא ברור מה גורם לתחושה יותר כבידה של בדידות- הבדידות מהאדם או מהטבע? מיהו היותר בודד? האסטרונאוט הבוהה בחלל הריק והעצום, או מר פלוני, החווה את כל חייו כמישהו חסר זהות ייחודית, אפילו שהוא מסתובב ברחובות הומי אדם?


כיצד ניגש אדם השני לפטור את בעיית הבדידות הזו? באיזה חברה יוכל למצוא מזור לנפשו הסוערת? כאן, הרב סולובייצ'יק מתאר את השלב הבא: האדם השני, בהרגישו כי הוא נמצא במיצר, במעמקי ספק קיומי, פונה לבוראו. בלשון הרב, חוויה זו נקראת "גאולה". האדם נגאל ע"י זה שהוא מוצא את הקב"ה. כיצד הגיע האדם לגאולה זו?


האדם נדרש לסגת, ולהפנים שהוא רק חלק קטן ומזערי בתוך כלל הבריאה. לעומת האדם הראשון, שמוצא את ייעודו בשליטה על הסביבה, האדם השני מוצא את גאולתו ע"י שליטה בעצמו, ע"י ההבנה שבסופו של דבר, אין לו על מי להישען. א"כ, בכדי לחוות גאולה, יש צורך בהקרבה ובנסיגה. לכן, האדם השני נוצר "עפר מן האדמה" - הוא מבין את חוסר האונים שלו לנוכח הבריאה והבורא. הוא מעולם לא שכח שהוא בא מקומץ עפר.


כך גם בחברה אותה הוא יוצר, האדם השני נדרש לסגת אחורה, ולהקריב מעצמו. לכן, הקב"ה בורא את חווה מצלעו של האדם, משום שרק ע"י מעשה של הקרבה הוא יוכל להתחבר עם רעייתו. החברה של האדם השני נקראת בלשון הרב "קהילת הברית", משום שכל חבריה כרתו ברית אחד עם השני. הם אינם מעוניינים רק בקידום האישי - תועלתי שלהם, אלא הם באו לשם משהו עמוק יותר. כל אחד מבני הקהילה מוטרד מאותם שאלות קיומיות, היוצרות את הבדידות העמוקה של האדם השני. הם מוצאים מנוחת הנפש בשיתוף הבדידות הזו עם זולתם, החש את אותה הבדידות, וכן להשתתף בלבטים של חבריהם.


כפי שציינּו לעיל, האדם השני מתחיל בחיפושו אחר הבורא מתוך שהוא חווה את הבריאה העצומה. אך זה לבד לא מספיק בכדי למצוא את הקב"ה. האדם השני נדרש גם לכרות ברית עם הקב"ה. הוא צריך את הדו שיח, את מערכת היחסים התמידית שיש בין בורא לנברא, בכדי למצוא את דרכו הביתה אל אביו שבשמיים. אמנם "השמים מספרים כבוד א-ל", אבל למי הם מספרים את הסיפור הזה? אין די בסיפור שלהם כדי למצוא את הקב"ה. לכן, יש צורך בנבואה (כשיש) ובתפילה, שהוא מעין הנבואה של ימינו, הדיאלוג שלנו עם הקב"ה. ובאמת, בבריאת האדם השני, הקב"ה מופיע לא רק בתור "אלוקים" (בעל כל הכוחות - עיין כוזרי מאמר שלישי), אלא גם עם שם הוי' - השם שמלמד על הקשר האישי שיש לקב"ה עם דורשיו.


 


המיזוג המתאים


עד כה דיברנו על שני הטיפוסים השונים בהם נפגש הלומד את פרקים א' וב' של ספר בראשית. הראשון, המכונה "האדם הראשון" הוא הטיפוס השאפתן, הרוצה להכניע את הטבע ולהביס את הסביבה, בכדי לשלוט עליה. הוא מעוניין רק בתועלת המעשית המגיעה בעקבות חקירתו בטבע, ואינו מנסה להבין את תעלומת הקיום. כל קשריו עם בני אנוש אחרים יהיו תועלתניות, דהיינו, הוא זקוק לעזרה בכדי שיוכל לקדם את האינטרסים האישיים שלו. כך גם נישואיו עם חווה, אינם ביטוי לקשר עמוק אלא לקשר רדוד ושטחי, המשמש אך ורק למטרות פרקטיות.


מנגד, הצגנו את דמותו של האדם השני, המתואר בפרק ב'. האדם השני שונה בתכלית מהאדם הראשון. הוא מביט בטבע סביבו, ועומד ומשתומם לנוכח מראה עיניו. הוא איננו מנסה לכבוש את הטבע, אלא מנסה להבין, ולא זו בלבד, אלא שהוא מחפש אחר הבורא של כל מה שהוא רואה. הוא עוסק בחיפוש נואש אחר האלוקים. האדם הזה נקרא בודד, משום שהוא איננו מוצא מקום בו יוכל להשתלב. הוא איננו יכול להשתלב אצל הקהילה הטבעית של האדם הראשון, משום שהלה איננו מעוניין לספק את הקשר העמוק בו חפץ האדם השני. הוא מבין שהוא נעלה מכל שאר הבריאה, שהוא בחיר הנבראים. בשלב זה, האדם השני מגיע לשלב של ייאוש, שהוא מבין שהוא איננו מסוגל להבין את הבריאה, ואיננו מסוגל להבין את מהותו של הבורא. האדם השני מבין שהוא בעצם כלום, שהוא עפר ואפר, והוא נסוג, ונכנע לנוכח הבורא. פעולת כניעה זו נקראת "גאולה" משום שמשמעותה של כניעה זו היא שהאדם תולה יהבו בגורם שהוא אינו מבין, גורם שהוא גדול ממנו - בקב"ה.


האמת היא, שלא מדובר כאן בשני אנשים שונים, אלא בשני פנים שנמצאים בתוך כל אחד מאתנו. בכל אדם יש תנועה נגדית תמידית בין שני הקיצונים הללו. האדם מצד אחד אנו נמצאים תמיד במרדף של שליטה, של חיצון, בו אנחנו שואפים, חולמים, בוראים ועושים. אנחנו מפתחים חברויות תועלתניות שיסייעו לנו לקדם את הפרויקטים האישיים שלנו, אך אנו איננו מביטים פנימה לחקור אחר מהותנו.


מצד שני, אנו לעיתים נסוגים, ומבינים שאנו איננו הריבון, אלא בסך הכל יצירי כפיו של הקב"ה. אנחנו לעיתים מבינים בחוש שאת הבריאה, ואת הבורא, לא נוכל להשיג כלל וכלל. אנו מבינים גם ששאר העולם לא חולק אתנו את ההתעניינות במהות הבריאה. את השאלות הקיומיות הנוקבות אנחנו שואלים את עצמנו. מתוך הבדידות הזו אנחנו נכנעים לקב"ה, ונסוגים אחורה.


תנועה נגדית זו איננה מוגבלת לזמנים מסוימים. היהדות מעולם לא הפרידה בין חיי החולין לחיי הקדושה. אנחנו נדרשים להבין שבכל מקום שאנחנו עומדים- אנו בעצם נמצאים מול הקב"ה. אין אצלנו דת רק בבתי הכנסיות, או רק בזמנים מסוימים. אנחנו נמצאים עם הקב"ה 24 שעות ביממה, ללא הפסקה. אנחנו נדרשים לשלב בין שני הפנים האלו באישיות שלנו בכל רגע נתון. אנו תמיד נעים בין שני הקיצונים הללו. שמעתי פעם אדמו"ר אחד שאמר שכל יהודי צריך להסתובב עם שני ניירות בכיסיו. על אחד מהם יהיה כתוב שכל העולם נברא בשבילי. לעומת זאת, על השני יהיה כתוב "מה אדם ותדעהו". האדם להבל דמה, אך מצד שני, "ותחסרהו מעט מאלוקים".


לסיום, מעיר הרב סולובייצ'יק, שבתקופה שלנו הוא מרגיש את הבדידות הזו בצורה חזקה מאד. האדם המודרני זונח את האדם השני, את הכמיהה לחיפוש אחר הבורא, את הענווה והנסיגה, ולוקח רק את האדם הראשון בתור המודל שלו. החברה הסובבת אותנו איננה מעוניינת להקשיב לקול החרישי הקורא להם "שאו מרום עיניכם, מי ברא אלה?" אל לנו לזנוח לא את האדם הראשון, ולא את האדם השני, אלא למלא את הייעוד המורכב אותו ייעד לנו הקב"ה.



(פורסם בחוברת "מתוך דבר הלכה")





[1] בדידות זו אין כוונתה 'לְבַדִּיוּת', כי אם הרגשת חוסר שייכות לחברה ולסביבה. ייתכן והאדם יהיה מוקף אנשים (לא לבד) אך עדיין ירגיש בודד. ומצד שני, ייתכן והאדם יהיה לבד לחלוטין אך לא בודד.



 

 

השיעור ניתן בכ"ז תמוז תשע"ו

קוד השיעור: 7250

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר מתוך החוברת "מתוך דבר הלכה" (זמן קיץ תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: