בפרשתינו קוראים אנו את פרשת "הנזיר". ביחס התורה לנזירות ישנה לכאורה סתירה האם היא חיובית או שלילית. מחד התורה קוראת לנזיר "כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ" (במדבר ו, ז), ומסביר האבן עזרא "שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו". וכן התורה קוראת לו קדוש: "קָדשׁ הוּא לַה'" (ו, ח).

ומאידך אנו מוצאים התיחסות שלילית לנזירות, שהרי ביום מלאת ימי נזרו הוא חייב להביא קרבן חטאת שנאמר: "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ" (ו, יא). וברש"י שם: שהזיר עצמו מן היין. ונשאלת השאלה: "נזיר" האם הוא חוטא או קדוש?

ובאמת כבר נחלקו התנאים במס' תענית (יא.):

אמר שמואל: כל היושב בתענית נקרא חוטא. סבר כי האי תנא דתניא: רבי אלעזר הקפר ברבי אומר מה תלמוד לומר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש". וכי באיזה נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין. והלא דברים קל וחומר ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה. רבי אלעזר אומר נקרא קדוש, שנאמר: "קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו". ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה.

גם ברמב"ם אנו מוצאים סתירה מעין זו. הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג פרק מ"ח) כותב: "וטעם ה'נזירות' מבואר מאד, והוא הפרישות מן היין, כי הנשמר ממנו נקרא 'קדוש', והושם במדרגת כהן גדול בקדושה - עד שלא יטמא אפילו לאביו ולאימו.

ומאידך כותב הרמב"ם (הלכות דעות ג, א):

"שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין. גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא".

א"כ, מהי הדרך בעבודת ה' - האם הפרישות או להיפך?

הנצי"ב (בפירוש על התורה) כותב על הפסוק, "מאשר חטא על הנפש":

הרי כדאי הוא להזיר עצמו מן התענוג הגשמי כדי להשיג תענוג רוחני של דביקות בה', אבל אחר שאירע לו באונס זו הסיבה אות היא שאינו ראוי לכך וא"כ בחינם ציער עצמו מן היין וביקש דבר שגבוה מערכו וכיוצא בזה ביארנו בפר' קורח הפסוק: "אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם".

הרי שהנצי"ב מסביר שאמנם הנזירות היא דבר חיובי להשיג דביקות בה', אך היא אינה נחלת הכלל - לא כל אחד הוא בדרגה עליונה כזו שיכול לקבל עליו נזירות. אם אדם הפסיק את הנזירות באמצע, משמע שלא היה ראוי לזה מלכתחילה, ולכן הוא נקרא חוטא וצריך להביא קרבן. וזהו שהתורה קורא לו "אשר חטא על הנפש" -  היינו שהוא ביקש להשיג דביקות בה', אשר אינה ראויה לו לפי מדרגתו. הנצי"ב משווה זאת למאתיים וחמישים מקריבי הקטורת אצל קורח שגם רצו להשיג דביקות בה' שאינה ראויה להם, ולכן נאמר שם: "אֵת מַחְתּוֹת הַחַטָּאִים הָאֵלֶּה בְּנַפְשֹׁתָם" (יז, ג).

ולכן, כדרך בעבודת ה' "נזירות" היא דבר שלילי, כי האידיאל הוא שאדם יקדש את החומר ולא יחיה בדרך של פרישות והתבדלות מעולם החומר. אך ישנם יחידי סגולה הנמצאים במדרגה גבוהה שאצלם הנזירות היא קדושה, כפי שהנביא עמוס כותב: "וָאָקִים מִבְּנֵיכֶם לִנְבִיאִים וּמִבַּחוּרֵיכֶם לִנְזִרִים" (ב, יא)- כדי להתקדש ולהשיג רוה"ק, אך אין זה נחלת הכלל.

אך יש גם מצב שאדם מקבל עליו נזירות כדי להנצל מחטא, כפי שאמרו חז"ל: "הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין" (ב, א)- נזירות זו היא באה כתרופה להנצל מן החטא, אך לא כדרך בעבודת ה'. כי עבודת ה' היא לחיות חיים של קדושה בתוך עולם החומר ולקדש אותם. וע"כ נסמכה ברכת כוהנים לפרשת נזיר "יְבָרֶכְךָ ה'" - בנכסים "וְיִשְׁמְרֶךָ" - מן המזיקים. "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם" - זוהי הברכה הרוחנית - ברית ה', כי זהו האידיאל לצרף את ברכת ה' יחד עם ברכת הנכסים, ולהפוך אותם לרוחניים.

(מתוך מנחת אב - פרשת נשא)

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion