חג הפסח נקרא ע"ש הפסיחה. "וראיתי את הדם ופסחתי עליכם" (יב, יג). גם הקרבן נקרא ע"ש הפסיחה, "קרבן פסח" – "ואמרתם זבח פסח הוא לה', אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים, בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל" (שם כז).

ויש לדקדק. הרי הפסיחה הייתה רק אמצעי להצלה, ומדוע נקרא לחג ולקרבן רק ע"ש האמצעי, וכי לא היה ראוי לקרוא לקרבן קרבן ההצלה או הפדות?

עוד יש להבין במקרא, מה הכוונה באומרו "אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים". מהו "במצרים"? הרי פשיטא שהיו במצרים?

ועוד קושי. "אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים, בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל". הרי מטרת הנס הייתה הצלת הבתים, וא"כ היה ראוי להקדים את העיקר, וכך היה ראוי לומר "אשר הציל את בתי בני ישראל בפוסחו עליהם בנגפו את מצרים".

עוד יש להבין, שנראה כאילו יש סתירה בדברי חז"ל, שכן עה"פ "ועברתי בארץ מצרים" דרשו חז"ל "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא שליח". ואילו בתורה מפורש "ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף" (יב כג). הרי שהמשחית הוא הפועל. גם אמרו "כיוון שניתנה רשות למשחית, אינו מבחין בין צדיק לרשע", א"כ חזינן שהמשחית הוא הפועל, ומדוע אמרו "אני ולא שליח"?

הרב קוק זצ"ל מציע פירוש מחודש במשמעות הפסיחה. מקורו בספר מלכים (א' יח, כא), שם אומר אליהו לעובדי הבעל "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעפים". וכוונתו שאתם מדלגים מסעיף ומחשבה אחת לסעיף ומחשבה אחרת, פעם לה' ופעם לבעל. א"כ "לפסוח על" הכוונה לנוח "על" ולא לדלג "מעל". מכאן שיש משחית הממונה על הריגת בכורי מצרים, וע"ז נאמר שהקב"ה לא יתן למשחית להיכנס אל בתי בני ישראל. אך הייתה פעולה נוספת באותו לילה, והיא כניסתו של הקב"ה לכל בית יהודי, כדי לקדשו בקדושת מזבח כך שבזמן הקרבת קרבן פסח, הפך כל בית יהודי למזבח. וזהו עניין הפסיחה, שהקב"ה דילג מבית לבית, והשרה שם שכינתו. וא"כ "פסח על בתי בני ישראל", הכוונה דווקא שנכנס לשם, ולא שדילג מעליהם. והרבותא היא, שאף שבדרך כלל אין הקב"ה משרה שכינתו במקום חול, וק"ו שלא במקום טומאה, הכא שאני. ומשום כך הדגיש הכתוב "אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים", היינו, שאף שהיו במצרים, במקום טומאה נוראה, שאפי' להתפלל שם נמנע משה ואמר "כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה'", ומ"מ כאן ירדה השכינה לשרות בכל בית, וע"ז נאמר "אני ולא שליח", שהקב"ה עצמו נכנס לכל בית. משום כך נקרא חג זה בשם פסח ע"ש הפסיחה, שהיא אינה אמצעי בלבד אלא תכלית עצמית, להראות חיבתו של הקב"ה אל עמו, "השוכן אתם בתוך טומאותם".

ופשר הכתוב כך הוא: "ואמרתם זבח פסח הוא אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל". ושאלנו, מדוע לא הקדים את העיקר, והיה לו לכתוב בראשונה "את בתינו הציל", ולא "אשר פסח על בתי בני ישראל", שזה רק האמצעי שפסח על בתיהם. מעתה אנו מבינים שאכן הפסיחה היא העיקר, וזאת עשה כאשר נגף את המצרים, והציל את בתי בני ישראל, אז פסח על בתי בני ישראל והשרה שכינתו עליהם. וע"ז נאמר "ויקדו העם וישתחוו".

Add your comments:

I agree that my comment appears on the site