Yeshivat Kerem B'Yavneh

בגדרי שכחה ושומרים

BackBack to Main Page

By: Rav Omri Kraus


הצגת המקרה


לפני כשנה נגשו אלי שני אברכים (כל אחד בפנ"ע) ובידם עלון שבת, הם הראו לי תשובה בשו"ת סמס שדנה במקרה שהיה כנראה כך: שני חברים הלכו לשחק כדורגל (ראובן ושמעון), בסוף המשחק ביקש ראובן, שהיה הבעלים של הכדור, משמעון, שיקח את הכדור לביתו וישמור לו עליו, מכיוון שראובן היה צריך לעשות עוד כמה סידורים. שמעון הסכים בשמחה, הוא הלך לתחנת אוטובוס נסע לביתו ובהגיעו לביתו הוא נזכר ששכח את הכדורגל באוטובוס. כמובן שלא היה ניתן למצוא את האבידה, ושאל השואל את הרב בסמס אם שמעון חייב לשלם.


כידוע, שומר חינם חייב בפשיעה, ולאברכים היה ברור שאין לך פשיעה גדולה מזו, לשכוח חפץ חברי באוטובוס. אמנם להפתעתם המרובה, פסק הרב ששמעון פטור, וציין מקור לכך מספר שערים המצוינים בהלכה (קפח-ג), שאכן כותב כך (לגבי שכחה ברכבת).


ראיה ששכחה מוגדרת כפשיעה


האברכים אמנם שאלו מתוך רגש בסיסי של אחריות ומוסר, אמנם נראה לכאורה שהרב בסמס נסתר מגמרא מפורשת.


הגמרא (ב"מ לה. ומב.) מספרת על אדם שביקש מחבירו שישמור לו חפץ מסוים, והחבר שמר במקום כ"כ טוב ושמור עד כדי כך שכאשר ביקש המפקיד את החפץ בחזרה, הנפקד אינו זכר היכן הוא. ואומרת הגמרא "כל לא ידענא פשיעותא היא, זיל שלים", דהיינו הנפקד פשע בזה שאינו זוכר היכן הניח את הפיקדון ולכן חייב לשלם. וכך פסק השו"ע ברצא-ז "המפקיד אצל חבירו בין כלים בין מעות, ואמר: תן לי פקדוני, ואמר לו השומר: איני יודע אנה הנחתי פקדון זה, או באיזה מקום קברתי הכספים המתן לי עד שאבקש ואמצא ואחזיר לך, הרי זה פושע וחייב לשלם מיד". מוכח ששכחה הוי פשיעה, א"כ נראה שהיה לחייב את שמעון ששכח את הכדור באוטובוס.


בגדר חיוב השמירה


אלא שראיתי סיוע חשוב לרב בשו"ת סמס והוא דברי "שער הציון".


נחלקו האחרונים בגדרי חיוב השמירה, האם החיוב הוא רק לשמור על החפץ מהיזק או שמא יש חיוב לשמור גם על ערכו של החפץ במקרה של ירידת ערכו ע"י החלפתו. המשנה בב"מ לח. דנה לגבי אדם שהפקיד אצל חבירו פירות. והפירות הרקיבו, ודנה המשנה מה על השומר לעשות "המפקיד פירות אצל חבירו אפילו הן אבודין לא יגע בהן, רבן שמעון בן גמליאל אומר מוכרן בפני בית דין מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים" ומבואר בגמרא שכל המח' היא דווקא אם נחסרו הפירות כמו שרגילים להחסיר, אך אם הפירות החסירו יותר מהרגילות, לדברי הכל צריך השומר למכור את הפירות כדי שהפירות לא יאבדו את כל ערכם. וכך פסק השו"ע בחו"מ רצב-טו.


כעין זה מצאנו בפסחים יג., שם מסופר על אדם שהפקיד חמץ אצל יוחנן חקוקאה, והנה קרב הפסח, ויוחנן שאל לרבי מה עליו לעשות עם החמץ? בסופו של דבר כאשר אפסו הסיכויים שהמפקיד יחזור לקחת את חמצו, הורה רבי ליוחנן חקוקאה למכור את החמץ לגוי לפני שהחמץ יאסר בהנאה ויאבד את כל ערכו. וכך פסק השו"ע באו"ח תמג-ב.


בשתי הגמרות אנו מוצאים שיש חיוב לשמור לא רק על גוף החפץ מהיזק חיצוני, אלא גם על ערכו. אמנם נחלקו האחרונים מאיזה דין חייב השומר למכור את הפיקדון? המגן אברהם (תמג-ה) סובר שהוי חלק מחיובי השמירה, שכמו שצריך לשמור על גוף החפץ יש לשמור גם על ערכו. ולכן סובר המגן אברהם שאם השומר לא מכר את החמץ[1] הוא חייב לשלם לבעלים.


אמנם רוב האחרונים (אבן העוזר, מטה יהודה, יד אליהו, הגר"ז ובית מאיר) סוברים שהחיוב למכור אינו מגדרי השמירה "שלא קיבל עליו אלא לשמור את החפץ שיהא ברשות בעליו ושיחזירנו לו בשלימות, אבל לא קיבל עליו למוכרו, שהרי אדרבה במכירה זו מוציאו מרשות בעליו" (משנ"ב תמג-יב), אלא הוי חיוב מצד מצות השבת אבידה, כפשט לשון המשנה בב"מ לח. "מוכרן בפני בית דין מפני שהוא כמשיב אבידה לבעלים"[2]. שכידוע אין המצוה מצטמצמת רק למקרה שאבד לאדם חפץ, אלא הוא הדין שחייב להציל ממון חבירו מהפסד (שו"ע חו"מ רנט-ט). וממילא אם השומר לא מכר את החמץ הוא פטור, שאין לחייב בתשלומים מי שלא משיב אבידה[3]. ונראה שכך הכריע המשנ"ב (תמג-יב).


ראית שער הציון ששכחה הוי אונס


אמנם כאשר המשנ"ב מביא את המגן אברהם (שכזכור מחייב במקרה שהשומר לא מכר את החמץ), הוא כותב "דעת מ"א דאם היה באפשר לו למכרו ונתעצל ולא מכרו עד שהוצרך לבערו חייב לשלם", ומסביר שער הציון למה נקט דווקא לשון "נתעצל", "דאי לא מצא מקום למכור פשיטא דפטור לכלי עלמא, וגדולה מזו כתב בנהר שלום לדעת מגן אברהם, דאם טען, שכחתי למכרו, פטור, דאנוס הוא, כדלעיל בסימן ק"ח", דהיינו, כותב שער הציון ששומר ששכח לעשות חלק מחובת שמירתו (למכור) מוגדר כאנוס ופטור מלשלם, וזה לכאורה כדברי הרב בשו"ת סמס!.


אמנם הקושיא עדיין עומדת בעינא, לכאורה גם שער הציון וגם הרב בסמס נסתרים מהגמרא שאומרת שאם השומר שכח היכן החביא את החפץ אז הוא פושע וחייב לשלם???


ראיה מהמגן אברהם ששכחה הוי אונס


אלא שהנהר שלום הוכיח שיטתו מסימן קח', שם דן השו"ע בדיני תפילת תשלומין, וכותב השו"ע שלא בכל מקרה אדם יכל להשלים תפילה שלא התפלל "הזיד ולא התפלל תפלה אחת, אין לה תשלומין אפי' בתפלה הסמוכה לה", ובס"ח כותב השו"ע "מי שהיה טרוד בצורך ממונו שלא יבא לידי הפסד, ועל ידי כך הפסיד מלהתפלל... כלם חשובים אנוסים" וכתב המגן אברהם שהטעם שאם היה טרוד ולא התפלל שיכול להתפלל תשלומין "דשכחה מקרי אונס ועבח"מ סי' תכ"א ס"י... ". רואים שגם המגן אברהם סובר ששכחה לא הוי פשיעה אלא אונס, ועפי"ז כתב שער הציון שאדם ששכח למכור חמץ חבירו פטור, ועפי"ז כתב הרב בשו"ת סמס שאדם ששכח כדור באוטובוס פטור מלשלם.


אמנם עדיין נראה שכל זה נסתר מהגמרא שאומרת "כל לא ידענא פשיעותא הוא"?


ראיה מהגמרא בב"ק ששכחה הוי אונס


אלא שהמגן אברהם הביא מקור לדבריו מהשו"ע בחו"מ תכא-י, ונקדים הקדמה, המשנה בב"ק כו. מביאה את הכלל המפורסם "אדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד בין ער בין ישן", אך מצאנו חמשה חיובים באדם המזיק: נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת, ואע"פ שאדם מועד לעולם, אין הכוונה שהוא מתחייב בכל מקרה את כל חמשת החיובים, אלא אומרת הגמרא שדווקא לגבי תשלום ה"נזק" האדם מועד לעולם, אך שאר התשלומים אינו חייב אם לא שהיה פושע, ולכן לדוג' אם עלה לראש הגג ונפל והזיק, אז אם היה ברוח מצויה חייב בד' דברים (חוץ מבושת שחייב רק אם מתכווין להזיק), כיוון שהיה פושע, אך אם נפל ברוח שאינה מצויה חייב רק בנזק כיוון שהוא אנוס, ואדם המזיק באונס חייב רק בנזק[4].


בב"ק כו: הגמרא דנה באדם שהיה לו אבן בכיסו ושכחה, וכתוצאה מכך הוא הזיק את חבירו באבן, ואומרת הגמרא וכן נפסק להלכה בשו"ע חו"מ תכא-י


"היתה לו אבן מונחת בחיקו... בין שהכיר בה ושכחה ועמד ונפלה והזיקה... חייב בנזק ופטור מד' דברים"


מבואר בשו"ע שאדם שהזיק כתוצאה משכחת האבן אינו נחשב לפושע, וכמו שכותב הסמ"ע "שהכיר בה ושכחה – ג"ז דומה לאונס הוא". וא"כ מוכח גם מהגמרא והשו"ע ששכחה מוגדרת כאונס ולא כפשיעה. וכעת יש לנו מקור חזק מדברי הגמרא.


 


יישוב הגמרות


אמנם, כיצד נתרץ את הסתירה בין הגמרות, שעדיין יש להקשות מהגמרא שאומרת שאדם ששכח היכן החביא חפץ חבירו הוא פושע? ולכאורה היה ניתן לתרץ שני תירוצים:


א. עפ"י נתה"מ (רצא, ז, יד) – אפשר לומר שאכן שכחה אינה נחשבת לפשיעה אלא לאונס, אמנם השוכח היכן הניח את חפץ חבירו אינו חייב מדין פשיעה בשמירה אלא מדין מזיק. שהרי לקח חפץ חבירו ושׂם אותו במקום שאי אפשר להגיע אליו. דומה למה שאמרה הגמרא בב"ק צח. שהזורק מטבע של חבירו לים הגדול, כאשר אי אפשר להגיע למטבע, הזורק חייב מדין מזיק (אע"פ שלא השתנה דבר במטבע), כיוון שלשׂים מטבע במקום שאבוד מבעליו הוי היזק, וה"ה אם שׂם חפץ חבירו במקום מוחבא הוי היזק. ואמנם מדיני שמירה השומר פטור כיוון ששכח והיה אנוס, אך ס"ס חייב מדין מזיק שחייב אף באונס. מה שאין כן במקרה של שער הציון באדם שלא מכר חמצו של חבירו, שם השומר לא הזיק את החמץ, אלא הפסח הזיקו, אלא השומר רק לא הציל, ולכן אין לחייבו מדין מזיק, ומכיוון שפטור גם מדיני שמירה כיוון ששכח לכן פטור לגמרי[5].


ב. מו"ר אחי תירץ תירוץ נפלא (בעיני[6]). ישנם שני סוגים של שכחה, יש אפשרות שאדם מוציא לגמרי מזכרונו דבר מסויים, ואע"פ שננסה לעורר ולהפציר בו להיזכר הוא לא נזכר. ויש מקרה שני שבו אדם לא שכח לגמרי, אלא רק הסיח דעתו מהדבר[7], ובקלות הוא חוזר ונזכר. אפשר לומר שמה שאומרת הגמרא ששכחה הוי פשיעה זה דווקא בשכחה גמורה, שאף שמנסה להיזכר הוא לא נזכר, ולכן אם השומר לא מצליח להיזכר היכן שׂם את החפץ זו ודאי פשיעה. אך במקרה שהיתה רק הסחת הדעת, השומר לא שכח את מציאות הכדור, אלא רק היה טרוד בחזרתו הביתה, וכמו כן השומר לא שכח שיש פסח, רק היה טרוד בליל הסדר ולכן הסיח דעתו מלמכור את החמץ, וכמו כן המתפלל לא שכח שיש תפילה, אלא רק היה טרוד בעסקו והסיח דעתו, וכן לגבי האבן שבכיסו, כל המקרים הללו אינם מוגדרים כפשיעה אלא דבר אונס המצוי.


הנפק"מ בין שני התירוצים הוא במקרה של השו"ת סמס. לפי נתה"מ ודאי שהחבר ששכח באוטובוס חייב, שהרי הניח חפץ חבירו במקום שאינו משתמר, ובעצם איבדו בידיים. אמנם לפי תירוצו של אחי, הסחת דעת אינה מוגדרת כפשיעה ויהיה פטור.


בשולי הדברים


לפני כשבוע סיפר לי דודי שהוא ביקש מחבירו שיעביר סכום כסף לאדם אחר, החבר נסע במונית, אך לצערו הוא "שכח" את התיק עם הכסף במונית. ושאל דודי מה דינו של החבר השוכח?


והיה נראה לי שכאן אף לפי תירוצו של אחי השליח יהיה חייב, שהרי המשנה בב"מ מב. אומרת "המפקיד מעות אצל חברו צררן והפשילן לאחוריו... חייב, שלא שימר כדרך השומרים... ", ומסבירה הגמרא "וצרת הכסף בידך – אף על פי שצרורין יהיו בידך", דהיינו, צורת השמירה על כסף היא שבשעה שאדם מנַייד את הכסף עליו לשומרו בידו (או על גופו). ולכן השליח ששם את הכסף בתיק הוא פושע בזה (במיוחד אם מדובר בסכום גדול), ואע"פ שהשכחה היא הסחת הדעת ואינה פשיעה, מכל מקום הוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס וחייב.



 


 


 



[1] ונראה שה"ה אם לא מכר את הפירות המרקיבים.




[2] ועיין במחנ"א שומרים לה' כיצד יישב המגן אברהם משנה זו.




[3] אמנם בספר "משפטי התורה" הביא מהרמב"ן בדינא דגרמי שאדם שהתעלם מאבידה וכתוצאה מכך האבידה הופסדה, שחייב בדיני שמים, וראיה לכך מב"ק נה: "ארבעה דברים העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואלו הן... והיודע עדות לחבירו ואינו מעיד לו", מוכח שאם יכל להציל ממון חבירו ולא הציל חייב בדיני שמים.




[4] ושיטת התוס' שלא בכל אונס אדם המזיק חייב, ואכמ"ל.




[5] ויש לדון בדברי נתה"מ שלכאורה השומר הוא מזיק ברשות, ואכמ"ל.




[6] אמנם מו"ר הרב בוכריס לא הסכים לתירוץ זה.




[7] הדבר מצוי במין הגברי, שבחזרתו לביתו מהסופר, נזכר פתאום בבננות שאשתו ביקשה ממנו לקנות, א"א לומר שהבעל הוציא מראשו את הבננות, אם חבר היה רק מזכיר לו שעליו לקנות משהו הוא היה נזכר מיד, אך היתה כאן הסחת דעת רגעית.



Shiur ID: 8866

Scan to load the shiur on the KBY website:

 

 

Do you have a comment or question on the shiur?
Comment below and we'll join the discussion

Add your comments: