ישיבת כרם ביבנה

ספירת העומר – דברים שמבינים בעיקר בצבא

הרב עמרי קראוס

עשר... תשע... זה כבר מתקרב... שבע... שש... חמש... זה כבר ממש פה... ארבע... וואוו... שלוש... שתיים... מתח... אחד - הפתעה.


תודו שהייתם קצת במתח (ולא בגלל שכתבתי "מתח").


ככה זה בעולם, הספירה לאחור יוצרת מתח ודרמה, יוצרת כמיהה כבר להגיע לסוף, ההרגשה שכל שנייה שעוברת אני יותר ויותר מתקרב לשיא. זה לא כ"כ משנה מה הפסיכולוגיה שעומדת מאחורי זה, אך המציאות מוכיחה שזה עובד.


לפי זה נראה לכאורה, שתורתנו הקדושה לא הולכת בשיטת הפסיכולוגיה.


אנו נמצאים במהלכה של ספירת העומר, לקראת מתן תורה, כל מהותה של אותה ספירה שאנו סופרים היא יצירת הציפייה והכמיהה ליום קבלת התורה, כמו שכותב ספר החינוך במצווה זו:


משורשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה... והיא העיקר והסיבה שנגאלנו ויצאו ממצרים... ומפני כן ...נצטווינו למנות ממחרת יו"ט של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו כעבד ישאף צל וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות. כי המניין מראה לאדם כי ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא.


ואם כן היינו צריכים לספור ספירה שיוצרת ציפייה, כמו שהעולם סופרים. בצבא תמיד שואלים "כמה עוד?" ו"עד מתי?" - לא שואלים "ממתי"...


כבר החינוך בעצמו הרגיש בשאלה: "וזה שאנו מונים לעומר 'כך וכך ימים עברו מן המניין ואין אנו מונים 'כך וכך ימים יש לנו לזמן'"? (ויש כאן נקודה נוספת, חוץ מהספירה לאחור שיוצרת מתח, יש גם את נושא הספירה, אומר החינוך שכל יום היינו צריכים להזכיר את מטרתנו - חג מתן תורה ולא את מוצאנו - הקרבת העומר).


תשובת החינוך תובן למי שעכשיו התגייס, תשאל אותו כמה זמן נשאר הוא יאמר לך שלא סופרים, דברים כאלה מכניסים אולי לדיכאון (חוץ מכמה מורעלים/צדיקים שאליהם לא מתייחסת דוגמא זו J).


כמו כן הדברים נכונים למי שנפשו כבר מאסה בְחיים ללא תכלית והוא כמֵה לזמן קבלת התורה, בינתיים חייו אינם לא חיים, בשבילו 49 יום שקולים כנצח, וזה ודאי מסוגל לשבור את רוחו. אומר החינוך, שעדיף שלא להזכיר כמה נשאר, אלא את התקדמותנו יום יום.


אמנם עדיין יש לשאול: אם ברצוננו להגיע לשלמות הפעולה על הלב היה עלינו לשלב בין שתי השיטות, להתחיל לספור בסדר עולה ולקראת הסוף להתחיל לספור ספירה לאחור?


על זה אומר החינוך: "לפי שאין לשנות מטבע החשבון באמצעו" - סיבה טכנית.


תירוץ אחר אומר שיבולי הלקט בשם רי"ה החסיד על דרך הפשט (למרות שגם החינוך טען שהוא הפשט).


בתורה לא מוזכר כלל חג מתן תורה, מוזכר רק חג השבועות, קשה לומר שצריך ליצור כמיהה לדבר שלא מוזכר. בפשט, מטרתה של ספירת העומר היא לדעת מתי יחול חג השבועות. בזמן שמקדשים את החודש ע"פ הראיה לא מחויב ששבועות יצא בו' בסיון, הדבר תלוי האם חודשים ניסן אייר וסיון הם מלאים או חסרים, ממילא כדי שכ"א ידע מתי חל שבועות הצטווינו פשוט לספור ולדעת, ובמיוחד שימים אלו ימי מלאכת השדה, ואין מי שיגיד לכפריים מתי חל שבועות.


על פי זה נראה לכאורה פשוט, שלא שייך לספור ספירה לאחור. ראשית, אם מטרתנו לדעת מתי חל החג אנו צריכים לספור באופן פשוט כדי שלא נתבלבל, ושנית אין בזה עניין ביצירת ציפייה וממילא אין עניין בספירה לאחור.


אפשר לומר טעם נוסף עפ"י המלבי"ם:


המלבי"ם מביא שיש ארבעה לשונות שמתייחסות לספירה: ספר, מנה, פקד נשא. וכמובן עפ"י שיטתו של המלבי"ם, לכל מילה יש כוונה אחרת.



  • ספר - פירושו "על פעולת הספירה בעצמה, שסופר אחד שניים שלושה... שסופר הפרטים או הימים אחד אחד בספירה סידורית".

  • מנה - "דבר שכבר ידוע מספרו, ומונה אותו לדעת אם לא חסר ממה שהיה".

  • פקד - "שבא על סכום המניין"- מה שמעניין זה התכל'ס...

  • נשא - "שהוא מניין ופקידה שיש בו נשיאות וחשיבות".



נמצאנו למדים, שהמיוחד ב"ספירה" זה הדגשת כל פרט/יום בספירה ולא רק התוצאה הסופית, הרש"ר הירש כותב שזו גם משמעות המילה "סיפור". אף אחד לא היה קורא ספר שכתוב בו רק "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה"... זה משעמם, בלי כל האקשן באמצע לא מעניין שהסוף טוב, מהותו של הסיפור הוא שהוא מורכב מעלילה שהיא הרכבה של הרבה פרטים, לא רק המסקנה הסופית.


יש הבדל משמעותי בין ספירה מהסוף להתחלה לספירה שלנו, כשסופרים מהסוף להתחלה ברגע שהגעת למטרה, אתה כבר לא זוכר מאיפה התחלת, זה כבר לא משנה, העיקר להגיע לסוף, אך בספירה שלנו כשאתה מגיע ליום החמישים אתה זוכר שעברת חמישים יום, יש עניין בדרך ולא רק במטרה.


היה אפשר לחשוב שכל התהליך מקבלת העצמאות הפיזית (יציאת מצרים) עד קבלת התורה הוא מיותר, הרי העיקר שנהיה במצב של קבלת התורה, באה התורה ואומרת שוודאי שלא כך, הרי עיקר מטרת העולם היא עבודתו של האדם כדי להגיע לשלמות, כמאמר המהר"ל "השלמות היא ההשתלמות", ממילא עיקר החשיבות היא בהתקדמות של היחיד והעם לקראת מתן תורה. ודאי שאנו לא מזלזלים בתוצאה, אך אנו פה בעולם גם בשביל העבודה וההתקדמות שבאמצע.


גם בצבא יש לפעמים תחושה שהעיקר שנגמור עם זה, נגיע ליום האחרון וסיימנו (ובמצבים מסוימים זה בסדר לחשוב כך), אמנם האידיאל הוא שגם בצבא נבנה מהתהליך, ונחזור לישיבה לאחר שהתקדמנו ונבנינו בזמן החשוב הזה.


אני מברך את התלמידים/חיילים החדשים, שילכו בעקבות חיילנו היותר פז"מניקים, וישרתו את עם ישראל בשכל, ברגש ובגוף.


(פורסם בזמורות 144 # אייר תשע"ו)

 

 

השיעור ניתן בי"א אייר תשע"ו

קוד השיעור: 7081

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב עמרי קראוס
הרב עמרי קראוס
ע 2 K
הרב עמרי קראוס
הרב עמרי קראוס
ע 2 P K
הרב עמרי קראוס
הרב עמרי קראוס
ע K
הרב עמרי קראוס
הרב עמרי קראוס
ע 2 P K
הרב עמרי קראוס
הרב עמרי קראוס
ע K
הרב עמרי קראוס
הרב עמרי קראוס
ע 2 K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב קלמן מאיר בר
הרב קלמן מאיר בר
ע 2
הרב קלמן מאיר בר
הרב קלמן מאיר בר
ע 2
הרב בנימין אייזנר
הרב בנימין אייזנר
ע 2
[לא ידוע]
ע 2
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע 2
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע 2