הגמ' בעבודה זרה (דף יז'.)- אמרו עליו, על ר' אלעזר בן דורדיא, שלא הניח זונה שלא בא עליה, פעם אחת שמע שיש זונה בכרכי הים, ונוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה ז' נהרות, בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה, כשם שהפיחה זו אינה חוזרת, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלים אותו בתשובה. הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר, הרים וגבעות בקשו עלי רחמים, אמרו לו, עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו, שנא' 'כי הרים ימושו והגבעות תמוטינה'. אמר שמים וארץ בקשו עלי רחמים, א"ל עד שאנו מבקשים וכו'. אמר, חמה ולבנה בקשו עלי רחמים, א"ל וכו'. אמר כוכבים ומזלות וכו', אמר אין הדבר תלוי אלא בי, הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה, עד שיצאה נשמתו, יצאה בת קול ואמרה, ר"א בן דורדיא מזומן לחיי עוה"ב.

המהר"ל כדרכו, ששמו של דבר הוא מהותו, דרש אף כאן. דורדיא הם השמרים, הם הפסולת של היין, ואדם זה היה מוכן לחטא, העובדה שעבר ז' נהרות וטרח בגופו, ונטל כיס מעות, מורה על שקיעתו בחטא, בכל גופו ובכל נפשו ובכל מאודו.

אלא שיחד עם זאת יש בו גם הכנה לתשובה, וע"כ שמו אלעזר, שמורה על שאלקי אביו בעזרו, והוא הכח שהבא ליטהר מסייעין לו. וע"ז נאמר "אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים", ואף כשנמצא אדם בעומק החטא, יש מי שמעורר אותו לתשובה".

"וידי אדם מתחת כנפיהם" (יחזקאל א', ח') ידו כתוב, זה ידו של הקב"ה, שהיא פרוסה תחת כנפי החיות, כדי לקבל בעלי תשובה מיד מידת הדין (פסחים קיט'.) הרי שהאדם מוכן לחטא, אך בו בזמן מוכן גם לתשובה.

מה משמעות דבר זה, שיש בו הכנה לחטא ושמו בן דורדיא, ומאידך יש בו מוכנות לתשובה, ושמו אלעזר?

החוטא מכיר במצבו העגום, אך מבקש סיוע מהרים וגבעות, שמש וירח וכדו'. טבעו של האדם לתלות סירחונו באחרים, הוא רק חלק קטן מהבריאה, בורג, ישנם רוחות עצומים שפועלים עליו, חברה, תקשורת, מחנכים ואפי' ההורים שהטביעו חותמם בו בלא שהיה מודע לכך, עוד טרם לידתו. האם כל הרע שבו הוא תוצאת בחירה חופשית שלו? מדוע עליו להיענש? ישנם אשמים רבים.

מספרים שר' נפתלי מאמסטרדם אמר לר' ישראל מסלנט: אילו היה לי ראש של השאגת אריה, לב של בעל יסוד ושורש העבודה, ומדות כמו לרבי, ר' ישראל, הייתי יכול לעבוד את ה'. וענה לו רי"ב: ר' נפתלי, אתה עם הראש שלך והמידות שלך והלב שלך, צריך ויכול לעבוד את ה'.

וכידוע אמר ר' זושא: איננו חושש שישאלו אותי, למה לא היית כמשה רבינו, מה שאני חושש הוא, שישאלוני מדוע לא היית ר' זושא.

"ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו, ישראל לא ידע עמי לא התבונן" (ישעיה א', ג'), ושאל ר' אלה לעפיין זצ"ל, וכי איזו ק"ו הוא זה, שור וחמור פועלים עפ"י אינסטינקטים טבעיים, ומתוך כך מכירים את בעליהם, אדם נדרש לפעול עפ"י שכלו, א"כ זה הק"ו? והוא מיישב הדבר, ובאמת תירוצו כבר נכתב בספר משך חכמה, וזה תורף דבריו. כל דבר הנצרך לחיי האדם, מצוי בטבע באופן חופשי יותר.

האויר מצוי בשפע בכל מקום, המים מצויים מעט פחות, ועוד פחות מזה – המזון. וכך גם בתחום הרוחני.

הדברים המושכלים אף הם פשוטים וטבעיים, כל ילד לומד מהר, ששניים ועוד שניים הם ארבע.
ואף המידות מצויות בטבע, ואילולי שנתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול וכדו'. ורוב בני אדם משתוקקים לעשות טוב, ומצפונם מייסרם בעשותם רע.

"והאלוקים עשה את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת ז', ט').
ועל האדם נאמר "כאחד ממנו לדעת טוב ורע" (בראשית ג', כב') ופי' המשך חכמה – ממנו, מעצמו הוא יודע מה בין טוב לרע.

וכך בקשר לאמונה, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" (ישעיה מ', כו'), ובאופן טבעי מחובר אדם עם אלוקים, ובקשר לזה מספרת הגמ' (בבא בתרא דף נח'.), על אשה שנזפה בבתה על שמתנהגת בפריצות ושאיננה מסתירה את מעשיה, וסיפרה לה שאף היא התנהגה כך, ומכל עשרה בניה, אין לה אלא בן אחד שהוא מבעלה, אבל איש אינו יודע על כך, כיוון שהסתירה את מעשיה, שמע בעלה וכתב בצוואתו שהוא מוריש נכסיו רק לבנו האחד. לכשמת, שאלו הבנים את אחד האמוראים מניין ידעו מי הבן האמיתי, והציע להם לקחת מקלות והלכות על קבר אביהם, הם היו סמוכים ששם יתגלה הדבר, ועשו כדבריו, לכשיתברר להם שדבר לא אירע, חזרו עליו, והוא שאלום האם כולם הלכו והיכו, והתברר שאחד מהם לא היה בו העוז להכות, ואמר שהוא הבן, כיוון שהרגיש בקשר הנפשי אל האב, ולא מלאו לבו לעשות כן.

הקשר עם האב הוא טבעי, אף שלא למד על כך, והו"ה הקשר לאבינו שבשמים, והישראלי אינו זקוק לדבר חיצוני כדי לטעת בו את האמונה.
ואמרו חז"ל, שכל יום יוצאת בת קול מהר חורב ואומרת, אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, "והקול קול אלוקי, צועק ברוחו של הישראלי, 'שמור ושמעת לעשות ככל אשר קבלת מסיני' (משך חכמה שם)".

וזהו שנאמר בפרשה "כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל', יד'), שעניין התשובה מצוי בנפש האדם, והחזרה בתשובה אינה הליכה למקום חדש, אלא חזרה למצבו הטבעי של האדם, שכך הסתבך ברדיפתו אחר תאוותיו.

ואלו דברי הרמב"ם בהלכות גירושין, שמכין אותו עד שיאמר רוצה אני, שבטבעו רוצה כל אדם לקיים דברי תורה וחז"ל, אלא שתאוותיו מטין אותו, וכשמכים, שב לטבעו.

וזה היה יסוד החטא הראשון, כשנשאל אדה"ר על שאכל מפרי העץ שנאסר עליו, טען להגנתו שהאשה השפיעה עליו, וכשנשאלה האשה, תשובתה – "הנחש השיאני ואוכל" (בראשית ג', ג'). והקב"ה שאל אותו "אייכה" (שם פס' ט'), היכן האני שלך, אי אפשר לתלות החטא באחרים. וזו היתה מסקנתו של ר"א, לא ההרים והגבעות ולא כוכבים ומזלות, "אין הדבר תלוי אלא בי".

"הניח ראשו בין ברכיו", והרי זוהי תנוחה של תינוק במעי אמו (עי' נדה דף סב':) והתשובה היא חזרה לנקודת המוצא, וזה יש בכוחו של כל אחד, לחזור לראשיתו, שהרי כל אחד למד תורה במעי אמו, והכל כבר ספון בתוכו.
וע"כ שמו אלעזר, קודם לבן דורדיא, כמו שתשובה קדמה לעולם, שהסייעתא דשמיא, נמצאת בכל חוטא, עוד לפני שחטא. "אין הדבר תלוי אלא בי".

וע"ז נאמר "פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה, והתברך בלבבו שלום יהיה לו" (דברים כט', יז'), שאפשר לקבל הגנה של הכלל.

אלא שיש גם מבט אחר.
ביחס לאדם עצמו, הכל תלוי אך בו, ואין לו לחפש הגנה אצל אחרים, אך ודאי שכל אחד חובתו לדאוג לזולת.

אמרו בעלי המוסר על ההלכה שחייבים לשמוח בר"ה, שאנו בטוחים בזיכויינו בדין, מאידך רבים מתענים ערב החג, ממורא הדין, ותשובתם שכלל ישראל סמוך ובטוח שיצא זכאי בדין, אך כל יחיד צריך לחשוש, ולפי"ז יעצו בעלי המוסר לכל אדם להיות כללי, לדאוג לצרכי הכלל ושהכל יהא זקוק לו, וכך יזכה בגורלו של הכלל.

"ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת" (דברים ד', ט') פתח ברבים וסיים ביחיד. ופי' שם המשך חכמה, שישראל נפשם אחת – בשבעים נפש ירדו אבותינו למצרים, ואילו בעשו נאמר "נפשות ביתו" ופי' הגמ', שהם עובדים לאלוהות הרבה, יש להם נפשות הרבה, וישראל עובדים לאל אחד, והם נפש אחת. וכל זמן שאלקים הוא המרכז, וכולם מחוברים אתו, הרי ישראל הם נפש אחת, וע"כ כשמבקשים הרבים את המרכז, הם הופכים לנפש אחת, ובקשתם – ומצאתם.

וידועים דברי בעל התניא שכלל ישראל הם נפש אחת בגופים מחולקים.
וע"כ צריך להתחבר אל הכלל ולפעול לטובתו, והמחובר אל הכלל זוכה בישועתו, "אתם נצבים היום כולכם, לפני ה' אלקיכם, ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל" (דברים כט', ט'), כלל ופרט וכלל.

יסוד האומה הוא הנפש האחת, אלא שכל פרט היוצא מן האומה, צריך לבנות את עצמו, אלא שהמטרה היא לחזור עם כל רכוש הפרט, אלא הכלל
"אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני" (פרקי אבות פ"א מי"ד), ופירש השפת אמת, שכל אדם צריך למצות את עצמו, ואין מי שיסייע לו בכך, אך אם יעסוק אדם בעצמו רק מבחינה אישית, לצורך עצמו – "כשאני לעצמי מה אני", אלא צריך אדם לפתח את עצמו כדי שיוכל להתמסר לכלל, שהרי הוא אבר אחד מגוף גדול.

שתי מצוות שקראנו בפרשה, והם האחרונות שבתרי"ג מצוות, כתיבת ספר תורה והקהל. על כתיבת ספר תורה כתב הרמב"ם: "מצוה על כל איש ואיש לכתוב לעצמו ספר תורה".
ומצוות הקהל היא מצוה לקרא בספר התורה שבעזרה לכלל ישראל.
יש ס"ת פרטי לכל איש ואיש, ויש ס"ת כללי.
אדם מקיים תרי"ג מצוות לעצמו, אך גם בשביל כלל ישראל.
טעות היא לחשוב שאם ידאג אדם לאחרים, ימנע ממנו הטוב שהיה יכול לזכות לעצמו.
"אם יתכפר לבית עלי בזבח או במנחה עד עולם" (שמואל ג', יד'), ודרשו חז"ל, שבגמילות חסדים אפשר יהיה לכפר את הקללה שנאמר שכל ביתך ימותו אנשים, ומספרת הגמ' (ראש השנה דף יח'.) על אביי ורבא, שאחד מהם עסק בתורה בלבד, וחי ארבעים שנה, והשני שעסק גם בגמ"ח חי ס' שנים. הגמ' (עירובין דף נד':) מספרת שר' פרידא היה לו תלמיד שהיה צורך להסביר לו כל פעם ד' מאות פעמים, פעם אחת הסיח דעתו ולא הבין, טרח ר' פרידא להסביר לו ד' מאות פעמים נוספות, ושאלו בשמים הרם נוח לו לזכות בד' מאות שנים לחיות, או לזכות הוא ובני דורו בעוה"ב וביקש שיתנו עוה"ב לו ולבני דורו, ואמר הקב"ה תנו לו זה וזה. וכ' בס' באר יוסף, ולכאורה מה הרבותא לבקש עוה"ב ולא עוה"ז, אלא שר' פרידא היה עובד מאהבה, והם מבקשים יותר עבודה לש"ש בלא קבלת שכר, וע"כ עדיף להם עוה"ז, ואעפ"כ ביקש עוה"ב כדי לזכות לבני דורו, וויתר על תשוקתו האישית לצורך הרבים.