ישיבת כרם ביבנה

פסח לשבועות, יום העצמאות ליום ירושלים

הרב אורי בצלאל פישר

אין זה בכדי שאירעו המאורעות הגדולים של הקמת מדינת ישראל ומלחמת ששת ימים, דווקא בימי ספירת העומר - הימים בין פסח לשבועות. נראה לי, שיש קשר מהותי בין יום העצמאות ויום ירושלים, לחג הפסח וחג שבועות.


אפשר לראות השוואה בין פסח ליום העצמאות, וכן השוואה בין שבועות ליום ירושלים. במילים הבאות אנסה להראות בקצרה את הדמיון בין ימים אלו.


תחילה נעיין בחג הפסח:


מרכז החג מתבטא במצות, כפי שנקרא חג זה בתורה "חג המצות". כמו כן, אנחנו רואים את היסוד הנ"ל, מכך שהגמרא אומרת "לחם עוני- לחם שעונים עליו דברים הרבה" (מסכת פסחים לו, ע"א). רש"י הסביר שאומרים עליו את ההגדה ואת ההלל. נראה לי, שיש ללמוד שעיקר סיפור הגאולה הוא עניין של המצות.


אם נשים לב ההדגשה בעניין המצה היא עניין של העניות, הפשיטות, בניגוד לחמץ שטפוח. וכן נקרא המצה לחם עוני. בגמרא יש הדגשה שהמצה צריכה להיעשות בצורה שהעניים עושים אותה. נאמר בגמרא במסכת פסחים (קטו ע"ב- קטז ע"א): "דבר אחר לחם עוני עני כתיב מה עני שדרכו בפרוסה אף כאן בפרוסה דבר אחר מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן נמי הוא מסיק ואשתו אופה".


אולם, עכשיו שומה עלינו להבין מהי המשמעות של עניות זו? מהמדרשים למדים שלבנ"י לא היו זכויות לצאת ממצרים, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה. מובא במדרש שיר השירים רבה (ב, ח): "ר' נחמיה אומר קול דודי הנה זה בא זה משה בשעה שבא ואמר לישראל בחודש הזה אתם נגאלים אמרו לו משה רבינו איך אנו נגאלים והלא אין בידינו מעשים טובים. אמר להם הואיל וחפץ בגאולתכם אינו מביט במעשיכם הרעים... רבנן אמרי קול דודי זה משה בשעה שאמר משה לישראל בחדש הזה אתם נגאלים אמרו לו משה רבינו איך אנו נגאלים והלא כל מצרים מטונפת מעבודה זרה שלנו אמר להם הואיל וחפץ בגאולתכם אינו מביט בעבודה זרה שלכם...". 


ממצרים יצאנו בחסדי ה', לא היו לנו זכויות, אלא רק יצאנו בגלל סגולת ישראל. בגלל הניצוץ היהודי שנשאר בנו גם במ"ט שערי טומאה, והיא הנשארת בכל יהודי לא משנה באיזו דרגה הוא נמצא, ואיזו עבירות הוא עשה. 


הסגולה הזאת יש בכוחה להביא את היהודי למעשים גדולים, וה' מוציא את בני ישראל על סמך כך, שבסופו של דבר יגיעו לידי המעשים הגדולים וכבירים. המעשה הגדול הוא מעמד הר סיני. ביציאת מצרים יש סור מרע, אך יש צורך גם בעשה טוב.  העשה טוב בא בקבלת בני ישראל את התורה. כל יציאת מצרים מטרתה להגיע לידי מעמד הר סיני.


בספר שמות (ג, יב) מסופר על הויכוח בין משה ובין הקב"ה ללכת להיות השליח להוציא את בנ"י, הקב"ה אומר למשה: "ויאמר כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה ".  רש"י ביאר את דבר ה': "... וששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים דבר גדול יש לי על הוצאה זו שהרי עתידים לקבל התורה על ההר הזה לסוף ג' חדשים שיצאו ממצרים ".  יסוד יציאת מצרים, היא קבלת התורה. הדיבור הראשון בעשרת הדברות: "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים", זהו היסוד של המצוות שאנחנו מצווים עליהם.


יש להבין שהיכולת לקבל את התורה ולקיימה נובעת מסגולת ישראל, מכוח המיוחד שטבע בנו הקב"ה. דבר זה אנחנו לומדים מדברי המדרש ילקוט שמעוני (ספר דברים פרשת וזאת הברכה, פרשה לג, רמז תתקנא): "דבר אחר 'ויאמר ה' מסיני בא' כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל לא על ישראל בלבד נגלה אלא על כל האומות, בתחלה הלך לבני עשו ואמר להם מקבלין אתם את התורה אמרו לו מה כתיב בה אמר להם לא תרצח אמרו לו כל עצמן של אותן האנשים אבינם רוצח שנאמר 'והידים ידי עשו' ועל כך הבטיחו אביו 'ועל חרבך תחיה' הלך לו אצל בני עמון ומואב אמר להם מקבלין אתם את התורה אמרו לו מה כתיב בה לא תנאף אמרו לו כל עצמה של ערוה שלהם הוא שנאמר 'ותהרין שתי בנות לוט מאביהן' הלך ומצא את בני ישמעאל אמר להם מקבלין אתם את התורה אמרו לו מה כתיב בה לא תגנוב אמרו לו כל עצמן של אביהם לסטים היה שנאמר 'והוא יהיה פרא אדם' ...".


דברי המדרש תמוהים ביותר, לכאורה, כשרוצים לתת משהו למישהו לא אומרים הדברים הרעים שנמצאים בדבר, מנסים להסתיר את החסרונות, וכאן הקב"ה מגלה לאומות דווקא את מה שמנוגד לכל תפיסתם. יתירה מכך לא מוצאים שכך אמר לבני ישראל, זאת אומרת לא רואים שהקב"ה אמר להם דבר שמתנגד להם. 


הרעיון שמבואר בדברי מהר"ל מפראג במספר מקומות (תפארת ישראל פ"א; גבורות ה' פרק עב; נצח ישראל פרק יא), שהמדרש בא ללמדנו שהקב"ה נתן לעַם ישראל את התורה, כיון שהיא מתאימה לעַם ישראל. בוודאי הקב"ה לא הלך ושאל את האומות אם הם רוצים לקבל את התורה, לא היתה מעולם דו שיח בין הקב"ה לאומות. המדרש בא ללמדנו את הטעם לנתינת התורה לעַם ישראל. התורה אינה מתאימה לשאר האומות, אלא דווקא לעַם ישראל. כפי שמבואר במדרש שהתורה קדמה לעולם וגם עַם ישראל קדם לעולם.


מפסח אנחנו עוברים לשבועות, שהיא חג מתן תורתנו, כאן בא המעשה מצד ישראל. זאת אומרת אחר היציאה ממצרים שהיתה בחסדי ה', שלא היו לבנ"י זכויות, באה הזכות של עַם ישראל, עַם ישראל עושה מעשה. יוצאת הסגולה מן הכוח אל הפועל, ובני ישראל מקבלים את התורה.


בני ישראל והקב"ה משולים רבות פעמים לקשר של איש ואשה, מובא בחסידות שפסח הוא מקביל לאירוסין ושבועות מקביל לקידושין.  באירוסין מתגלה ההתאמה בין בני הזוג, וכך הדבר ביציאת מצרים, ששם מתגלה העניין של הסגולה.  בקידושין כבר הבעל עושה מעשה, הוא נותן לה טבעת ובכך מקדש אותה. זוהי קבלת התורה על ידי בני ישראל. 


אך, בכך לא נשלם התהליך. הרי ביציאת מצרים מוזכרות חמש לשונות של גאולה: "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי והבאתי". אין הגאולה נגמרת עם ה"לקחתי", עם מתן תורה, יש המשך והיא הביאה לארץ.  עַם ישראל צריך להיכנס לארץ ובכך נשלמת הגאולה.


בני ישראל אינם דת, אלא הם אומה. הביטוי של האומה מגיע להגשמתו בכך שיש לו ארץ ומלכות. עַם ישראל מצוּוים להתנהג כאומה שעובדת את ה'. אנחנו לא קובץ יחידים שעובדים את ה', אלא אומה שעובדת את ה'. 


הרמב"ם (הלכות עבודה זרה פרק א, ג) כתב על דרכו של אברהם אבינו: "... והיה [אברהם] מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר וממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר 'ויקרא שם בשם ה' קל עולם'. וכיון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם ושתל בלבם העיקר הגדול הזה... והודיעו ליצחק בנו. וישב יצחק מלמד ומזהיר.  ויצחק הודיע ליעקב ומינהו ללמד וישב מלמד ומחזיק כל הנלוים אליו.  ויעקב אבינו למד בניו כולם והבדיל לוי ומינהו ראש והושיבהו בישיבה ללמד דרך ה' ולשמור מצות אברהם.  וצוה את בניו שלא יפסיקו מבני לוי ממונה אחר ממונה כדי שלא תשכח הלמוד. והיה הדבר הולך ומתגבר בבני יעקב ובנלוים עליהם ונעשית בעולם אומה שהיא יודעת את ה'...".


בהשגות הראב"ד מובא: "והיה מהלך וקורא וכו' עד שהגיע לארץ כנען שנאמר ויקרא שם בשם ה' קל עולם. א"א ותמה אני שהרי היו שם שם ועבר איך לא היו מוחין.  ואפשר כי מוחים היו ולא אירע להם שישברו את צלמיהם לפי שהיו מתחבאים מהם עד שבא אברהם ושבר צלמי אביו".


נראה לי, שהיה קשה לראב"ד שמשמע מדברי הרמב"ם שהיתה מיוחדות באברהם, ולכאורה לפני אברהם ובזמן אברהם היו עוד אנשים שעבדו את ה', לכן הראב"ד הבין מדברי הרמב"ם שהמיוחדות באברהם היתה ששבר את הצלמים והיה קורא בשם ה'.  על כך הקשה מדוע שאר עובדי ה' לא מיחו גם כן ושברו את הצלמים?


אבל, נראה לי, שכוונת הרמב"ם היא אחרת. כוונתו שהחילוק בין אברהם אבינו לשאר עובדי ה' היא בכך: אברהם אבינו לא רצה לעבוד את ה' כיחיד, אלא הוא רצה לייסד אומה שעובדת את ה'.


זה מה שנוסד ביום העצמאות וביום ירושלים. ביום העצמאות בא הגרעין היסוד לאומה שעובדת את ה'. יסוד זה לא באה לביטוי השלם, אלא מתגלה הסגולה של האומה. אך, התגלה ביתר עוז ביום ירושלים, במלחמת ששת הימים. ששם שוחרר ירושלים עיר הקודש. ובכך התחילה להתגלות בפועל סגולת אומת ישראל.


לכן, יום העצמאות מקביל לחג הפסח, ויום ירושלים מקביל לחג השבועות. ביום העצמות מתגלה הסגולה, ניצוץ הסגולה. ביום ירושלים הסגולה יוצאה לפועל במיטבה. שם בני ישראל פועלים ומשפיעים.


כמובן, שעדיין הדברים לא הגיעו לשלמותם, ועל כך נצרכת הרבה עבודה. אך, בד בבד עם כך, עלינו להודות על הראשית. ומתוך ההלל על הראשית, נצמיח גם את האחרית.

 

 

השיעור ניתן בי"א אייר תשע"ד

קוד השיעור: 5721

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר בעניין ההקשר בין פסח לשבועות ובין יום העצמאות ויום ירושלים

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב אורי בצלאל פישר
הרב אורי בצלאל פישר
ע K
הרב אורי בצלאל פישר
הרב אורי בצלאל פישר
ע K
הרב אורי בצלאל פישר
הרב אורי בצלאל פישר
ע K
הרב אורי בצלאל פישר
הרב אורי בצלאל פישר
ע K
הרב אורי בצלאל פישר
הרב אורי בצלאל פישר
ע K
הרב אורי בצלאל פישר
הרב אורי בצלאל פישר
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע 2
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
E
הרב קלמן מאיר בר
הרב קלמן מאיר בר
ע P
הרב שמחה הכהן קוק
ע P
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע K