ישיבת כרם ביבנה

ירושלים - לב האומה

הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה

ביום העצמאות דברנו על הערך המיוחד של קיבוץ גלויות, הוא אינו ענין טעני של התקבצות ישראל בארץ כדי שאפשר יהיה לחיות בבטחון חמרי ורוחני, אלא שגילוי שכינה בארץ תלוי באחדותם של ישראל, שכן ישראל וקוב"ה חד הוא, ונשמות ישראל אצולות מתחת לכסא הכבוד, כדברי הרמח"ל, וקשורות כל העת למעלה, כמ"ש "יעקב חבל נחלתו", וכמ"ש חז"ל עה"פ "ואגודתו על ארץ יסדה", משל לפלטין שהיה בנוי על ספינות, כ"ז שהספינות מחוברות, פלטין שעל גבוהן עומדת, כך כסאו מבוסס למעלה בזמן שישראל באגודה אחת.


וכשישראל בגלות אף השכינה בגלות, וע"ז אנו מתפללים "וקבצנו יחד" שלא תהא שנאת חנם בינינו שכשיש פגם בין נשמה לנשמה, אין גאולה ואין שכינה.


וע"כ בקיבוץ גלויות לא נאמר "והשיב ה'" אלא ושב, כביכול הוא עצמו שב.


ובכך ניתן להבין שהגלות היא חילול השם נורא, כמ"ש ביחזקאל "ותבואו ותחללו את שם קודשי באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו", והפעולה ההפוכה היא קידוש השם, ,וקדשתי את שמי הגדול אשר חללתם בגוים וכו', וידעו הגוים כי אני ה' נאום ה' אלקים, בהקדשי בכם לעיניהם, ולקחתי אתכם מן הגוים, וקבצתי אתכם מכל הארצות, והבאתי אתכם אל אדמתכם".


ובזה יש לירושלים ולמקדש מקום מיוחד.


מריש יתוא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידע, שהיו הצדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא קרבן תמיד, ונצחו בחכמים שאין יחיד מתנדב ומביא קרבן תמיד כיון שהוא קרבן צבור.


פי' הרב קוק ועוד, שהצדוקים, כמו הגוים, רואים את הלאומית כאוסף של יחידים, וכהגדרה של שותפין, שכל אחד נותן חלקו בקופה הצבורית, אך בישראל שונה הוא מושג הלאומיות, שכן הוא מתחיל מן האחד וכדברי התניא, נשמה אחת בגופים מחולקים, זוהי אחדות אחת של אורגניזם, שכל הפרטים יונקים מן הכלל האחד, וע"כ תורה לא ניתנה ליחידים, אפי' לא לסי' ריבוא יחידים, אלא לכלל, לעם.


"אשר בחר בנו מכל העמים", "ויחן שם ישראל כנגד ההר" כאיש אחד בלב אחד, "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" – דוקא כשאנו קהלה אחת. "ויהי בישורון מלך וכו' יחד שבטי ישראל", וכך מתוך קבלת התורה ככלל ישראל, יכול אח"כ כל פרט לינוק, שכן ישראל – יש ששים ריבוא אותיות לתורה, אך קודם לכן – כלל ישראל.


ואמרו חז"ל שאילו היה חסר יהודה אחד מס' ריבוא, לא היה התורה ניתנת, על הערך המיוחד של המספר הזה כיסוד האומה והשראת השכינה, אמר הכלי יקר בתחילת במדבר:


"ויהי באחד לחדש השני במדבר סיני באהל מועד", השראת השכינה היינו דווקא באופן קבוע, ובא' בניסן ירדה שכינה, ואין קביעות דיור פחות מל' יום, וע"כ בא' באייר מדגש באהל מועד, שאז שרתה שכינה בקיעות.


וע"כ מונים את ישראל ביום זה, כי השראת השכינה הקבועה זוקקת לס' ריבוא אין הקב"ה משרה שכינתו בפחות מכב' אלפים, שנא' וביחוה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל – שני אלפים ושני רבבות.


ובתנחומא: בשעה שנגלה הקב"ה על ישראל בהר סיני ירדו עמו כב' אלף מרכבות מלאה"ש שנא' " רכב אלקים רבותיים, אלפי שנאן ה' בם" (תהילים סח, יח) שבמספר הזה ה' בם, וזה היה מספר הלויים במחנה, ששם שרתה השכינה.


וכ' רבנו בחיי ב', ב' שבכל מקום שיש שכינה, תמצא ד' מחנות שכינה. ובס' הפרדס כ', שיש כ"ח מחנות  שכינה, כיון שלעולם השכינה מוקפת בשבעת עננין, ובכל ענן היה כבוד ה', והרי אין כבוד ה' פחות מד' מחנות, א"כ בכל ענן ד' מחנות, ובשבעה עננים, כ"ח מחנות, ובכל מחנה כ"ב אלף, הרי לנו ס"ה שש מאות אלף ושש עשרה אלף.


וע"כ לא ירד ה' ליתן תורה לישראל אלא במספר הזה.


וכך הוא גם בהשראת שכינה שבא"י ובמקדש.


כיבוש הארץ חייב לבוא מצד כלל ישראל, ורק אחרי שכלל ישראל כבש, יש מקום לחלוקת הארץ, שאז יונק כל פרט וכל שבט מהלב הכלל, ואין בא"י כיבוש יחיד, ואפי' דוד שכבש את סוריה לצרכיו, לא חשיבא חלק מא"י כיון שהיה כיבוש יחיד, וירושלים לא נתחלקה לשבטים, ואפי' למד שנתחלקה, מ"מ המקדש ודאי לא נתחלק, שהלב מזרים דם לכלל ישראל, והיחידים יונקים חיוניותם דרך הכלל.


רק בשני יסודות אלו באה השראת שכינה בישראל, קיבוץ גלויות בא"י, וזהו שאמר הכתוב "אתה אחד ושמך אחד, ואימתי זה? שכשעמך ישראל גוי אחד בארץ, ואמרו בזהר: בארץ הוא דאינהו גוי אחד, וקוב"ה וישראל חד הוא, ובאופן מיוחד אחדות זו מתבטאת בירושלים, במקדש.


בצווי המשכן נאמר "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו", ואם הפניה היא לנדיבי הלב, מדוע פתח דבריו הם לכל ישראל, אלא שכל יחיד שנותן, נותן מתוך קישורו לכלל ישראל.


וזאת לא הבינו הצדיקים, שחשבו שכל העמים בית ישראל, ויחיד יכול להתנדב ולביא קרבן צבור.


ירושלים היא לב האומה ומקשרת את כולם אליה, וזוהי מצות עליה לרגל, לחבר את כל ישראל, "וירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו", שעושה את כל ישראל חברים.


ועוד דרשו חז"ל: "בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר", ואמרו בתעניתה, משום דבקרבך קדוש לא לבוא בעיר?! אלא הכי א"ר יוחנן, אמר הקב"ה לא אבוא בירושלים של מעלה עד שאבוא לירושלים של מטה, ושאלה הגמ', האם יש ירושלים של מעלה, ועונה אין, דכתוב ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לא יחדו, של מעלה ושל מטה.


ושתי הדרשות אחת הן, שמחברת מעלה ומטה, ועושה כל ישראל חברים. ומתבארים הדברים בזהר הקדמה שנשבע הקב"ה שלא יכנס לירושלים של מעלה, עד שתכנס אוכלוסיה לירושלים של מטה, והרי בברכות נח, אמרו שאין אוכלוסיה בפחות מס' ריבוא, הרי שאין הקב"ה נכנס לירושלים של מטה אלא א"כ תהיה אחדות בס' ריבוא למטה,


ומהי ירושלים של מעלה?


כ' הגר"א בשה"ש שהשראת השכינה היא בלב כל ישראל, וקיבוץ כל נשמות ישראל הוא בירושלים של מטה, שהיו עולים לרגל, ואז הושלמה בחי' כנס"י גם בירושלים של מעלה שהיא שרש נשמות ישראל, וזכו לשפע של תורה ויראה, וע"כ נקראת כלל ישראל בשם ירושלים.


וכ"כ ר' חיים מוולאז'ין בדרשתו המפורסמת לימי הסליחות, ייסוד ירושלים של מעלה היא יסוד מקור נשמותיהם של כלל ישראל, ולכן נקראת גם כנסת ישראל, והיא ג"כ יסוד תורה שבע"פ, שכל אחד מישראל יש לה אחיזה באות אחת מהתורה, כמו שאמרו ישראל – יש ששים ריבוא אותיות לתורה, ובאחדות ישראל מתגלית גם אחדות התורה לכלל, וכל יחיד מקבל חלקו בתורה, וע"כ כ' הגר"א שבזמן שאין מקדש, אין אנו מקבלים שום דבר חדש בתורה, כמ"ש "מלכה ושריה בגוים – אין תורה", וע"כ אנו מתפללים "שיבנה ביהמ"ק ותן חלקנו בתורתך".


מקור הדברים הוא בפסוק המפורסם בירמיהו "הלוך וקראת באזני ירושלים לאמור, זכרתי לך חסד נעורייך וכו'", והיכן מצינו שירושלים הלכה במדבר, אלא ירושלים היא כללות כנס"י, ושם קיבלו כלל ישראל שפע של תורה ויראה וקדושה כל אחד לפי שרש אחיזת נשמתו מכנס"י, ולזה נקראת ירושלים של מעלה, וזהו כתוב אהבת כלולותיך – ר"ל כלילות, עכ"ל הנפש החיים שער ב', פי"ז.


ועוד כ' שם: וזהו ענין שכינה הנזכר בכל מקום, פי' הפשוט שכינה, היינו קביעות דירה, כמאמרם ז"ל שמיום שברא הקב"ה עולמו, נתאוה שתהיה לו דירה בתחתונים, ועיקר קביעת דירתו ית"ש היה בירושלים, התגלות קדושתו בלי התלבשות לבושין, והוא שאמרו חז"ל (שבת קצה: ) דאמרי אינשי במתא שמאי, בלא מתא – תותבאי", ושיחתם ז"ל צריכה תלמוד, עכ"ל.


ובפשטות כוונתו, שבביתו אינו צריך ללבושים אלא מתגלה באופן ישיר, בניסים גלויים, וכולם מכירים השגחתו והשפעתו, ואחרי החרבן מתגלה באופן נסתר, בלבושים שלא תמיד ניכרים, ובמקדש – שמאי, שזהו שמו.


וכך מסיים יחזקאל את ספרו "ושם העיר מיום – ה' שמה" אל תקרי שמה אלא שמה", והיינו שזה יחודה של העיר, וזה שמה – ה' שמה, שם מקומו וע"כ זהו גם שמה, וכמ"ש בירמיהו "ביום ההוא יקראו לירושלים כסא ה'".


זהו שאמרו חז"ל (במדב"ר יג, ו) בפרשת השבוע "ויהיה המקריב ביום הראשון" מהו ביום הראשון (שהרי כבר קראה לו התורה ביום השמיני, ולא היה לו לומר אלא "ויהי המקריב הראשון" (שמן היום הראשון שברא הקב"ה את העולם נתאוה לגור עם בריותיו בתחתונים וכו' אלא כיון שהוקם המשכן והשרה בו הקב"ה שכינתו ובאו הנשיאים להקריב, אמר הקב"ה יכתב שביום זה נברא העולם". ובב"ר ט', אמר הקב"ה כיאלו באותו יום בראתי עולמי, ומכאן גם ההסבר למה שדברנו ביום העצמאות "גדולים מעשי ידיהם של צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ", וגדול יום קיבוץ גלויות כיום שנעשה בו שמים וארץ, שגדולת מעשיהם של הצדיקים זה בנין המקדש, "מקדש ה' כוננו ידיך", שהם מביאים להשראת השכינה בארץ, וזוהי הגדולה של יום קיבוץ גלויות, שהיא התנאי לקביעת השכינה במקדש.


הקשר בין קיבוץ גלויות של ס' ריבוא לבנין ירושלים הוא דו כיווני, אין ירושלים נבנית עד שיכנסו אליה ס' ריבוא, וכן ירושלים של מעלה והשראת שכינה, אך גם בכיוון ההפוך, מדוע אין אחדות בישראל? כיוון שאינם בונים את ירושלים, בדברים אלה פי' הרב חרל"פ את הנהגתו של הגר"א.


הגר"א ראה עצמו כעקבתא למשיח בן יוסף, שתפקידו לקרב את הגאולה.


אני ה' בעתה אחישנה – זכו אחישנה לא זכו בעתה, לגר"א היתה דרך שלישית וכך מסופר בקול התור: הרבה פעמים ראיתי את רבנו מסתובב בחדשו ומדבר בסערת רוח נוראה ואומר: רבש"ע, האין לך דרך אמצעית בין בעתה לאחישנה? אנו עומדים בתוקף על דברי הפשט שדברי הבטחתך – בעתה אחישנה.


וכך דרש: לכל זמן ועת לכל חפץ – הזמן והעת בא לפי החפץ (פ"א, ד) וכך הרי אמר גם הכוזרי בסוף ספרו: וירושלים אמנם תבנה, כשיכספו אליה כל ישראל תכלית הכוסף.


והוסיף הגר"א: במדה שאנו מקדמים פני הגאולה לרצות את אבניה, לחונן עפרה, הגאולה מתקרבת אלינו בסוד כי בא מועד, וכמ"ש שובו אלי ואשובה אליכם.


והרי אמרו בגמ' שכשרואים הרי ישראל נותנים פרים אין לך קץ מגולה מזה, וע"כ יש חיוב לקרב הרץ ע"י נטיעת עצי פרי, וזה גורם להאצת הגאולה, שאין זה רק סימן בעלמא.


והיה נוהג לומר: יזכני ה' לנטוע במו ידי עצי פרי בסביבות ירושלים לקיים כי תבואו אל הארץ ונטעתם, בסוף הקץ המגולה.


וע"כ דרש הגר"א ג' פעולות: קיבוץ גלויות, בנין ירושלים וקיום מצוות התלויות בארץ.


ויש צורך לעורר את עמ"י לרצות את בנין ירושלים וקיבוץ גלויות.


וכך נכתב בקול התור: כמעט בכל יום דיבר אלינו רבינו ברתת ובהתרגשות, כי בציון תהיה פליטה, ולא לאחר את המועד (כי בהמון תהיה פליטה והיה קדש יואל) ומי יתאר גודל דאגות של רבנו בדברו אלינו הדברים האלה ברוח קדשו ודמעות בעיניו.


ובס' דורש לציון כ', שדבר הנבואה הזה שבציון וירושלים תהיה פליטה, הדיג מאוד את רבנו, שלפי"ז יבא זמן בעקבתא דמשיחא, שקיבוץ גלויות יהיה בדרך של פליטה, היינו מתוך הכרח של צרות וגזירות, ורק שבימי הפליטה יגיעו לציון וירושלים, ודבר זה היה אחד הגורמים שהגר"א האיץ בתלמידיו למהר לנסוע לא"י ולעסוק בקיבוץ גלויות בעוד מועד, כדי לקיים שיבת ציון מרצון ולא מתוך הכרח של פליטה.


ותלמיד אחד העיד, שזלגו עיניו דמעות ואמר, צריכים לקוות שקיבוץ גלויות יהיה מרצון ולא מתוך דרך של פליטה.


כך אמר הר"ח עשר שנים לפני השואה, שבהר ציון תהיה פליטה, וכך דיבר הרב קוק בחורבת ר' יהודה החסיד בר"ה לפני התקיעות, על ג' השופרות, שחלילה לא תקע בשופר טמא כדי להעלות את ישראל ארצה.


קיבוץ גלויות, בענין ירושלים ומצות התלויות בארץ קשורים זה בזה, שקיבוץ גלויות מביא לחיבור של ירושלים של מעלה עם זו שלמטה, וזה מביא להשראת השכינה, ויש צורך בטיהור הארץ מטומאה שבה, וזה נעשה ע"י מצוות התלויות בארץ, והמצוה הראשונה היא ביכורים "כי תבוא אל הארץ", אמר הגר"א מיד כשתבואו, וזהו חג הקציר, שמביאים קרבנות מנחה חדשה מהקציר החדש, יוצא שהקציר והבכורים הם המצוות הראשונות של המצות התלויות בארץ "חג בקציר בכורי מעשיך", אלו הם ראשית צעדיך בארץ כמ"ש חז"ל "והיה כי תבאו ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט, כג) אמר הקב"ה אין אתם עוסקים אלא במטע וע"כ דווקא חג מתן תורה, קשור לחג הקציר ולחג הבכורים, שהכל קשור לבנין הארץ ולקיבוץ גלויות, המחבר ירושלים של מעלה עם מטה, ומשם יורדת תורה וקדושה.


ולכן דאג הגר"א למספר הזה של ס' ריבוא, ואמר שצריכים להביא ס' ריבוא, שהמספר הזה כוחו גדול ושלם להכריע את הס"מ בשערי ירושלים ואז תשלים הגאולה בענני שמיא בדרך ניסית, וכוונתו למ"ש בעובדיה שמדבר אל עשו "ונכרים באו שעריו ועל ירושלים ידו גורל", שהם ממתיים בשערי ירושלים, ובכח ס' ריבא אפשר להתגבר עליהם.


ואמר הגר"א שיש לזה רמז במקרא "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'", שר"ת של האותיות הראשונות עולה ס' והמלה באור הם אותיות ריבוא, והאותיות השניות עולה בגי' ציון, והאותיות האחרונות כמנין "השחר עלה".


וכ"כ הרב קוק בעולת ראיה על הברכה "ברוך חכם הרזים" כשרואים סי' ריבוא, עפ"י הגר"א בברכות קח, כו': "והאוכלוסיה שתהיה לא בארץ הגלות, כי אם בא"י, ובמספר הראוי ס' ריבוא, תהיה תחילת צמיחת קן לבית יעקב, ובה הננו בטוחים שתהיה נאמנה עפ"י רוח ה', אשר עלינו, להקים עדות ליעקב ותורה לישראל, להיות לעם לפני ה'".


והדברים מבוססים על דברי המדרש בילק"ש הושע עה"פ "וענתה שמי כימי נעוריה", מקיש יציאתם ממצרים לביאתם לארץ, מה יציאת ממצרים בס' ריבוא, אף כניסתן לארץ בס' ריבוא, וכן לימות המשיח בס' ריבוא.


כידוע היו בארץ בשנת תש"ח 62,700 יהודים, אמנם לא גברים בני עשרים, אך הגמ' מדברת על אוכלוסיה, שהיא כוללת את כלם, ובתקופה הגדולה כתב שעפ"י מפקד האוכלוסין הרשמי היו בזמן מלחמת ששת הימים כמספר הזה גברים בני עשרים, והרי נכנסו אוכלוסיה למטה ונכנס הקב"ה למעלה כפי שנשבע.


ובזה פי' הרב חרל"פ, שבזמן הגר"א נתחלקו שבטי ישראל לחסידים ופרושים ורבו המחלוקות ועמד הגר"א על שרש הענין והבין שזה ממיעוט דבקות בארה"ק ובעיקר בירושלים, וע"כ לא נח ולא שקט לעורר את תלמידיו לעלות לארץ, ודוקא לירושלים, כדי להיות גוי אחד בארץ, ולקיים המצוות התלויות בה, ודרש "והיה בשלם סוכו ומעונתו בציון", ובסוכה יש דין של תעשה ולא מן העשוי, וע"כ דרש פעולות מוחשיות, ודרש על עצמו שאליהו ישיב לב אבות על בנים, אף שהוא עצמו היה מנוע למעלות כמשה רבנו בשעתו שנא' לו "ושמה לא תבא", והתחיל לעלות וחזר, ואמר שמונעים ממנו מן השמים לגלות, אך תלמידיו עלו, ופעלו הרבה לקיבוץ גלויות ולבבות, ובזה מובן פשטותם לאחדות, ושלחו לחפש עשרת השבטים, ובירושלים אחדו את הכוללים, חסדים ופרושים, ונקרא הועד הכללי של כנסת ישראל.


ובס' דורש לציון עמ' עב', כ' שימי הספירה הם ימים המסוגלים להתעלות בקדושה ומאידך, כלולים להפגע ע"י הס"א, שיונקת חיותה מן הקדושה, זולת שני סימים שאין הקליפה יכולה לשלוט בהם, כ' בעומר ומ"ב בעומר, ועובדה הסטורית מופלאה היא שתלמידי הגר"א ביום כ' בעומר, בזמן תחילת פעולתם ביסוד הישוב בירושלים, בשבת תקע"ב, אותה שנה שבה הניחו את היסוד של בית המדרש אליהו ע"ש הגר"א ראו ברוח קדשם שנפתח החלון הראשון במחיצת הברזל להחזרת החיבור של זכות אבות שנפסק מאז החרבן, ותלמידי הגר"א ותלמידי תלמידיהם הבאים אחריהם, ניצלו את שני הימים האלה להנחת היסוד למפעלי קדושה שונים בירושלים.


וכ' בעומר הוא יום העצמאות, ומ"ב לעומר הוא כז' באייר, ובאמת עיקר כיבוש ירושלים – בי"ס לשוטרים, גבעת התחמושת, מוזיאון רוקפלר, הר הצופים ומהצד השני – ארמון הנציב, כל אלה נכבשו כבר ביום ג' כז' באייר, והרדיו הירדני הודיע כבר ביום שלישי בצהרים שירושלים נפלה למעט העיר העתיקה, שהיא נפלה ביום רביעי כפרי בשל, כמעט ללא התנגדות.


וע' בשיחות הרב נבנצאל שמות עמ' תלד', מחר אנכי נצב על ראש הגבעה, הגבעה הידועה – אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה, וזה כמ"ש בספרים שהר המוריה לווה אותם במדבר, והמשכן היה על הר המוריה, וראש הגבעה בגי' ירושלם ושם היתה המלחמה בעמלק, על כס י-ה, שאין השם והכסא שלמים, וביום ההוא יקראו לירושלים כסא ה', הרי שהיתה מלחמה על ירושלים וכסא ה'.


והביא בשם רבא חשבון הימים יוצא, שמלחמת עמלק היתה ביום ששי שהיה אז כח' באייר, הרי מלחמת ישראל ועמלק בהר המוריה בכח' באייר.

 

 

השיעור ניתן בכ"ח אייר תשס"ח

קוד השיעור: 5726

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר ליום ירושלים (זמן קיץ תשס"ח)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע 2
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
E
הרב קלמן מאיר בר
הרב קלמן מאיר בר
ע P
הרב שמחה הכהן קוק
ע P
הרב אהרן פרידמן <br> ראש הישיבה
הרב אהרן פרידמן
ראש הישיבה
ע K