ישיבת כרם ביבנה

רבי יצחק עראמה - בעל העקידה

מרדכי קימלמן


ר' יצחק עראמה (להלן: בעל העקידה) נולד, לערך, בשנת ה'ק"פ (1420) והלך לבית עולמו בשנת ה'רנ"ד (1494). בתחילת דרכו כיהן כרב עיר וכראש ישיבה בעיר סמורה (שם כנראה נולד), אולם תושבי העיר כרעו תחת נטל המיסים של המלכות הרשעה והישיבה נסגרה. משם עבר דרך כמה וכמה לקאלתאיוד, בה שהה עד גירוש יהדות ספרד (ה'רנ"ב - 1492) שלאחריו עבר לנאפולי שבאיטליה, בה התגורר עד פטירתו.
ימיו של בעל העקידה היו ימי השקיעה של יהדות ספרד. הנוצרים החלו לדחוק את היהודים הן מבחינה כלכלית והן מבחינה דתית באמצעות גזירות שונות ומשונות, למשל: היהודים הוכרחו לשמוע את הרצאות הכמרים. יהודים רבים התנצרו מי באונס ומי ברצון, והמומרים של אותה תקופה הסבו נזק עצום הן לזמנם (הלשנות וכו') והן לדורות (עזרו לצנזר את התלמוד, ואף להסית נגדו). וקבל עליהם בעל העקידה בדברים חריפים: "מי הרכיבם לראשנו או מי שמם שרים ושופטים עלינו? לא נאבה להם ולא נשמע לדבריהם, במחקרם אל תבא נפשנו, ובסודם אל תחד כבודנו, כי בעוונם הרגו כל נפש אדם, ובסודתם עקרו כל רכב ישראל ופרשיו" (חזות קשה, שער ח').
גם היהודים שנשארו בתחומי היהדות היו בחלקם עוברי עבירות, ואנו אף מוצאים שבעל העקידה דן מדוע א"א שהקהילה תעמיד בית בושת "יהודי" על מנת להציל את בחורי הקהילה מהקדשות הנכריות ומאיסורי אשת איש (שער כו). על רקע זה נקל להבין את החשיבות שהייתה לדרשות שדרש מדי שבת וחג. לא היו דרשותיו של בעל העקידה על-מנת לצאת ידי חובה ולומר כמה מילים חסרות ערך, אלא דנו ביסודי התורה ועיקריה על-מנת להגביר את 'מאור הדת'.
בעל העקדה הרכיב את דרשותיו (כל שער בספרו הוא דרוש נפרד) בצורה הבאה: בפתיחת הדרשה יביא מאמר אגדה ממדרש או גמרא, והוא יהיה נושא הדרוש, והדרוש עצמו מתחיל בהצעה עיונית המהווה בסיס לכל שאר ההנחות ההגיוניות הבאות שיציג ואף יתמוך בהם מפסוקים ומאמרי חז"ל. לבסוף יבוא לידי ביאור המאמר בו החל את הדרשה, ואז מתוך העניין הזה יבוא לביאור פרשת השבוע. חלק מדרשותיו נכנסו לספר "עקידת יצחק" על סדר פרשיות השבוע. נוסף על כן, שרדו פירושיו על חמש המגילות, וכן פירוש על משלי בשם 'יד אבשלום'. לצד אלו, כתב גם ספר פילוסופי-פולמוסי בשם "חזות קשה".
בעל העקידה היה פילוסוף מובהק, אך לדידו הפילוסופיה היא שניה לתורה, וכאשר משווה את בעל התורה לפילוסוף מדמה ההבדל ביניהם להבדל בין כהן לאומן (ובמקום אחר מדמה את "שרה" לתורה ואת "הגר" לפילוסופיה). לכן אל לבעל התורה לבלות ימיו בחכמת הטבע שמא יהיה ככהן "הסכל שיצא מכהונתו, ליעשות בשם או רוכל... כי ודאי אולת היא לו ורוח רעה" (שער א). למרות כל זאת, אומר הוא שאברהם היה גדול מִנֹח, שכן היה תמים לאחר החקירה והעיון, לעומת נח שהיה תמים בראשיתו מתוך קבלה (שער ט"ז).
כפרשן, נאים פירושיו הפסיכולוגיים של בעל העקידה כדוגמת פירושו בפרשת קרח, שם מבאר את רצונו של קרח שהכניס במחלוקתו "אנשי שם" ו"קריאי מועד" על-מנת להטות את העם לצדו, שכן מי יצטרף לעדתו אם יהיו מורכבים אך מאנשים פוחזים וריקים.
בפרשת ויגש יוסף מדריך את האחים לבקש דוקא את ארץ גושן בטענה שהם רועי צאן מדורי דורות, ומפרש בעל העקידה את כוונתו שבנקל היה יכול ל'סדר' לאחיו משרות ממשלתיות מכובדות, אלא רצה שהם יאמרו שהם יודעים רק לרעות צאן הן כדי שלא יתן להם מלאכה אחרת, והן כדי להרחיקם ממצרים, "כי תועבת מצרים כל רועה צאן".
לפעמים בעל העקידה נותן טעמים לעניינים קשים, כך הוא מסביר מדוע חכמים התייחסו בביטול ל"עם הארץ" – משום שהוא רואה את עצמו אזרח קבוע בארץ, בעוד חכמים סברו כי אדם מישראל הוא אך גר בעולם הזה (שער ל').
ובהקשר אקטואלי, הוא נותן טעם לשמיטה: "לפקוח עינים עוורות, השקועות בדמיוני העולם וכזביו והבליו, המוכרים את עצמם לצמיתות, לעבוד את האדמה; להוציא ממסגר, אסירי התאוות, האחוזים בהבלי זמנם" (שער ס"ט). שנת השמיטה מוציאה את האדם מהמחזוריות של העבודה ונותנת לו זמן לראות שתפקידו בעולם הוא לא רק לעבוד על-מנת להשתעבד לתאוותיו, אלא לראות "מי ברא אלה", ו"אז תתענג על ה' והרכבתיך על במותי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו' ".


(פורסם באשכולות 313, לך לך תשע"ה)

 

 

השיעור ניתן בח' חשון תשע"ה

קוד השיעור: 5789

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: