א. מבוא
הגמרא ביומא (פה.), דנה במקור הדין, שפיקוח נפש דוחה שבת. הגמרא מביאה מספר לימודים, אחד מהם הוא "'ושמרו בני ישראל את השבת', אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה". אך לבסוף מסיקה הגמ' שהלימוד הוא כשמואל, "וחי בהם" ולא שימות בהם. לימוד זה עדיף על פני האחרים, מכיוון שלפיו, גם במקרה של ספק סכנה ניתן לעבור על איסורי תורה. אך אנו מוצאים שמספר ראשונים בכל זאת השתמשו בסברת "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", שלכאורה נדחתה. במאמר נבחן מקרים אלו, ומתוכם נגיע לשתי גישות של הראשונים בהבנת ערך החיים העולה מהפסוק "וחי בהם".

ב. עובר
בגמרא ביומא (פב.) מובא "עוברה שהריחה ביו"כ – מאכילין אותה עד שתשוב נפשה". הרמב"ן מביא בתורת האדם (ענין הסכנה אות ד) את דברי בה"ג, המפרש כי הסכנה כאן היא לולד, שאם לא תאכל אמו – יעקר וימות. לכן מותר להאכיל אותה. הרמב"ן מביא קושיא לכאורה על דברי בה"ג, שבעובר אין דין הצלת נפשות. הרי מותר לחתוך עובר שעוד לא יצא ראשו, כדי להציל את אמו (אהלות ספ"ז) . וכן ההורג תינוק בן יומו חייב, ומכאן שההורג עובר פטור (נדה מד.). אם כן, מדוע שנתיר למעוברת לאכול ביו"כ כדי להציל את עוברה. הרי אין העובר מוגדר כנפש, שאסור להרגה או שחובה להצילה, ולא אמורה התורה להידחות מפני פיקוח נפש שלו. ומתרץ הרמב"ן שלעניין פיקוח נפש התורה אמרה "חלל עליו שבת אחת שמא ישמור שבתות הרבה", ולכן טעם זה שייך אפילו בעובר. התורה נדחית מפני פיקוח נפש שלו, על מנת שישמור התורה לכשיוולד.[1] את דברי הרמב"ן הביאו הר"ן (יומא ג: בדפי הרי"ף), הרא"ש (שם פ"ח סי' י"ג) והריטב"א (נידה מד:). כך נקטו גם התוס' (שם ד"ה איהו).
אך הרמב"ן מביא דעה החולקת: "ואיכא דסבירא ליה, שאין מחללין משום נפלים, אלא עוברה שהריחה חששא דמיתה דידה היא, שכל המפלת בחזקת סכנה." חזינן דאיכא דפליגי על בה"ג, ולדידהו אין עושים איסור להצלת עובר, שכן ספק שמא נפל יהיה. לכן לשיטתם "עוברה שהריחה" הכוונה דוקא לחשש מיתה שלה, ולא של ולדה.

ג. החייאת מתים
תוס' (ב"מ קיד: ד"ה אמר ליה) מקשים, שבגמ' בב"מ משמע שאליהו כהן היה. אם כן, כיצד החיה את בן הצרפתית, והרי בכך נטמא למת? לקושיה זו שני תירוצים בראשונים:
התוס' עצמם מתרצים, שהיה ברור לו שיחייה את הילד, ולכן היה מותר מצד פיקוח נפש. אך בשטמ"ק שם מובא תירוץ אחר: "ויש לומר דלא מת ממש אלא נתעלף והיינו דכתיב עד אשר לא נותר בו נשמה ". כלומר הנער לא מת לגמרי, אלא איבד את הכרתו, ולכן לא היה כאן איסור טומאה למת. יוצא שלדעתו, אם הנער אכן היה מת, אסור היה לאליהו להיטמא לו.
בקובץ הערות (סי' ט סק"ז) הוכיח מדברי התוס', שהתורה נדחית בפני פיקוח נפש, אף כאשר אין כאן חיוב והצלה. לכן על אף שהנער מת, וודאי אין מצווה להצילו, ניתן לעבור איסורים כדי להצילו. הנצי"ב (העמק שאלה שאילתא קסז, אות יז) מנמק דברי תוס' אלו ע"פ סברת "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". למרות שלא שייך כאן "וחי בהם", שהרי הנער כבר מת, עדיין יכול לעבור על איסורים להחיותו, כדי שישמור בעתיד מצוות הרבה. מדברי השטמ"ק ראינו, שחלק על תוס'. יוצא שלדעתו פיקוח נפש דוחה כל התורה כולה, רק כאשר יש חיוב להציל, ולא בהחייאת מתים.
ר' משה פיינשטיין (אג"מ חו"מ ח"ב סי' סט אות א) חולק על דברי ר' אלחנן וסרמן, ולדעתו כאשר אין חיוב הצלה, אין לעבור על איסור לשם כך. הוא דוחה את הוכחתו מתוס', ולדעתו "פיקוח נפש" בדברי התוס' מכוונים לאלמנה, שהייתה מצטערת מאד ויכולה למות, ואין הכוונה לפיקוח נפש של המת.
חזינן דאיכא פלוגתא דרבוותא מה הדין במקרה שאין חובת הצלה – האם ניתן עדיין להציל אפילו במחיר עבירה, שכן "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", או שאסור, ולא אמרינן כלל זה.

ד. הליכה במדבר
איתא בגמרא (שבת סט:): "אמר רב הונא: היה מהלך במדבר, ואינו יודע אימתי שבת - מונה ששה ימים ומשמר יום אחד. הגמרא מבארת, שבכל יום רשאי לחלל שבת כדי פרנסתו, על מנת שיוכל לחיות. השבת של אותו מהלך במדבר ניכרת ע"י קידוש והבדלה בלבד.
התוס', הרמב"ן והר"ן על אתר, וכן הרא"ש (פ"ז סי' א) דנים לגבי איסור תחומין לאותו אדם. לדעתם פשיטא שבשאר ימות השבוע הולך כמה שירצה. וכן פסק השו"ע (או"ח שמד, א) מדוע? כותב הרמב"ן, שאם לא "א"כ לעולם יעמוד במדבר ויחלל שבתות וימות בארץ גזרה". ודאי אין כוונת הרמב"ן שהישארותו במדבר היא פיקוח נפש, שא"כ מה טעם הוסיף "ויחלל שבתות"? אלא כוונת הרמב"ן, שההיתר נובע מ"חלל עליו שבת אחת על מנת שישמור שבתות הרבה". על אף שאין בהליכתו היתר משום הצלה, יש היתר כדי שישמור שבתות הרבה. אם לא יעבור על איסור תחומין במהלך השבוע, יישאר כל הזמן במדבר ויחלל שבתות וימות בארץ גזירה, בלי שיוכל עוד לקיים שבת כתקנה בארץ נושבת[2]. הסבר זה מתקבל על הדעת עוד יותר בהתחשב בכך, שהרמב"ן עצמו הביא סברא זו, להתיר לאכול ביו"כ להצלת עובר.
אך בספר הבתים[3] (בית מנוחה שער המלאכות האסורות ג', כ"ב) כתב: "ויראה לי הואיל וכל יום ויום הוא לו בספק שבת אסור לו ללכת שלש פרסאות שלא התירו לו מלאכה אלא כדי פרנסתו". עולה מדבריו, שאפילו במהלך השבוע לא נתיר למהלך במדבר ללכת יותר משלש פרסאות (שהוא איסור תחומין דאורייתא לחלק מהראשונים), כי היתר מלאכה הוא רק כדי פרנסתו, כלומר לצורך פיקוח נפש[4]. כאן אין הליכתו מחוץ לתחום צורך פיקוח נפש, ולכן אסורה. רואים מדבריו שלא קיבל את דברי הרמב"ן, שמותר לחלל שבת כדי שישמור שבתות הרבה, אלא מותר לחלל שבת רק לפיקוח נפש.

ה. חילול שבת להצלה משמד
הרשב"א (שו"ת הרשב"א חלק ז סימן רס"ז) נשאל על מקרה שהודיעו לאדם בשבת, כי הוציאו את בתו מביתו בחזקה, על מנת להוציאה לשמד. האם מותר ללכת יותר משלש פרסאות (למ"ד שהוא דאורייתא), כדי שלא יפחידוה ותשתמד. כלומר האם יש לכך דין של ספק נפשות או לא. הרשב"א השיב שהדבר צריך תלמוד, אך דעתו נוטה שאסור, לפי שאסור לחלל שבת כדי להציל מהעבירות. "וכי אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך?" ואפילו איסור קל אסור לעשות, כדי למנוע מחבירו איסור חמור. המקור לכך הוא בגמ' בשבת (ד.) המנסה לבאר את ספיקו של רב ביבי "הדביק פת בתנור התירו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת?". הגמרא מעלה אפשרות שהספק הוא האם התירו לאחרים. אך מיד הגמרא דוחה: "וכי אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך?" מכאן שאף בשביל איסור חמור של אפייה, אין מתירים איסור קל של רדייה. ואף שמובאת דעה, שנוח לו לחבר לעבור איסור קל, ולא יעבור עם הארץ איסור חמור, זהו דווקא כשיעבור עם הארץ איסור בגלל החבר. אך במקרה דנן, הבת אינה עוברת בגלל אביה.
אך הב"י (או"ח סו"ס שו) חולק על הרשב"א. התוס' (עירובין ד. ד"ה וכי) מביאים בתחילה את התירוץ שהוזכר ברשב"א – ניחא ליה לחבר למיעבד איסורא קלילא ולא למיעבד עם הארץ איסורא רבה, רק כשעם הארץ יעבור בגללו. אך התוס' מקשים מדין חציו עבד חציו בן חורין, שכופים את רבו לשחררו שלא יבטל מפריה ורביה, למרות שיש איסור בכך. שם הרי העבד לא עושה עבירות בגלל האדון. ולכן מתרצים התוס' בשני אופנים אחרים:

1. 
   מותר לעבור על איסור בשביל מצווה רבה כפריה ורביה.


2. 
   אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך כשפשע, אך כשלא פשע – מותר לחטוא באיסור קל כדי שלא יעבור חבירו איסור חמור.

כתב הב"י, ששני אופנים הללו מתקיימים בנידון דידן. האב רוצה לחלל שבת כדי להציל בתו משמד, וודאי שבכך מצווה רבה. וגם הבת לא פשעה, שהרי לקחוה בכוח מביתה, ולכן נוח לאב לעבור איסור קל כדי שלא תשתמד בתו. "ואפילו לחלל שבת בדברים האסורים מן התורה נראה דשפיר דמי, דלגבי שלא תשתמד ותעבור כל ימיה חילול שבת, אמרינן איסורא זוטא הוי". כלומר מותר לאב לעשות חילול שבת דאורייתא, לפי שנחשב איסורא זוטא ביחס לחילול שבת כל חייה של בתו. אנו רואים כאן את העקרון של "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", וכך ביארו דין זה המג"א (שו"ע או"ח שם סקכ"ט) ושו"ע הרב (שם סכ"ט).
ראינו כי הרשב"א ביאר דעתו בכך שאסור לאדם לחטוא כדי שיזכה חבירו, למעט במקרה שהוא גרם לחבירו העבירה. כל זה נכון במקרה של עבירה מול עבירה, אך קשה למה לא נתיר מצד "חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה" כדברי הב"י? נראה שהרשב"א לא נקט כלל זה, שהרי כאמור לעיל הסבר זה נדחה, והתקבל הסברו של שמואל "וחי בהם" ולא שימות בהם. הסבר זה אינו שייך בהצלה משמד, והרשב"א נטה לאסור.
מכל האמור ראינו כי ישנה מחלוקת ראשונים ואחרונים האם נקטינן את הכלל "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה". ישנם פוסקים שהביאו הסבר זה כמקור לדבריהם בדיני הצלה, ואחרים שלא קיבלו הסבר זה:

• 
  בה"ג, רמב"ן, ריטב"א, תוס', רא"ש, ר"ן, ב"י, קובץ הערות והנצי"ב – נקטו את הכלל.


• 
  יש חולקים ברמב"ן, שטמ"ק, רשב"א, ספר הבתים ואג"מ – לא נקטו כלל זה.

(פורסם באשכולות 324 - וארא תשע"ה)