ישיבת כרם ביבנה

סדר ט"ו בשבט

הרב אורי בצלאל פישר


רציתי לעמוד על שתי נקודות שעליהן יש להדגיש בסדר ט"ו בשבט. נראה לי ששתי נקודות אלו עומדות במרכז רעיון עשיית סדר ט"ו בשבט בימינו אנו.


יישוב ארץ ישראל
נטיעת נטיעות בט"ו בשבט ואכילת פירות ארץ ישראל בט"ו בשבט באות לחזק את הקשר בינינו ובין הארץ. כמובן, שבנטיעות העצים אנחנו מקיימים את מצוַת יישוב הארץ שלא נשאיר את הארץ לשממה (עיין רמב"ן, בהשגותיו לספר המצוות, שכחת העשין ד'). וגם באכילת הפירות אנחנו באים להודות לה' על הארץ הנפלאה שה' נתן לנו. כעין תיקון חטא המרגלים.
בשני מעשים אלו אנחנו מראים, שאנו לא באים לגור בארץ ישראל רק כדי לקבל ממנה, אלא גם כדי לתת. אנחנו לא רק לוקחים את הפירות, אלא גם נוטעים את העצים. וכפי המבואר בגמרא במסכת תענית (כג, ע"א):
אמר רבי יוחנן: כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים קכו). אמר: מי איכא דניים שבעין שנין בחלמא? יומא חד הוה אזל באורחא, חזייה לההוא גברא דהוה נטע חרובא, אמר ליה: האי, עד כמה שנין טעין? - אמר ליה: עד שבעין שנין. - אמר ליה: פשיטא לך דחיית שבעין שנין? - אמר ליה: האי [גברא] עלמא בחרובא אשכחתיה, כי היכי דשתלי לי אבהתי - שתלי נמי לבראי. יתיב, קא כריך ריפתא, אתא ליה שינתא, נים. אהדרא ליה משוניתא, איכסי מעינא, ונים שבעין שנין. כי קם חזייה לההוא גברא דהוא קא מלקט מינייהו. אמר ליה: את הוא דשתלתיה? - אמר ליה: בר בריה אנא. אמר ליה: שמע מינה דניימי שבעין שנין. חזא לחמריה דאתיילידא ליה רמכי רמכי. אזל לביתיה, אמר להו: בריה דחוני המעגל מי קיים? - אמרו ליה: בריה ליתא, בר בריה איתא. אמר להו: אנא חוני המעגל. לא הימנוהו. אזל לבית המדרש, שמעינהו לרבנן דקאמרי: נהירן שמעתתין כבשני חוני המעגל, דכי הוי עייל לבית מדרשא, כל קושיא דהוו להו לרבנן הוה מפרק להו. אמר להו: אנא ניהו, ולא הימנוהו, ולא עבדי ליה יקרא כדמבעי ליה, חלש דעתיה, בעי רחמי ומית. אמר רבא, היינו דאמרי אינשי: או חברותא או מיתותא.
לפעמים אנחנו נוטעים עצים שגם לא נזכה ליהנות מהם. הנטיעה מבטאה את השתתפותו של האדם בבריאת העולם, ובעיקר בבניית ארץ ישראל. האדם לא נברא לעצמו, אלא להיות שלוחו של ה' להשפיע ולהיטיב לעולם.
מסופר, שרבי מרדכי פרוגרמנסקי נסע פעם ברכבת, כשלידו בקרון הרכבת ישב עוד יהודי, שהיה שוחט ומוהל. השנים החלו להחליף דברים ביניהם, ועד-מהרה התפתחה שיחה קולחת ביניהם שריתקה את השניים. כה שקעו בשיחה, עד שלא שמו לב בכלל שהרכבת כבר עברה את התחנה שבה היו אמורים לרדת.
לפתע הביט השוחט מבעד לחלון וראה מה שקרה. הדבר היה ביום שישי, ובמהרה היה מובן לו גם לו וגם לרבי מרדכי, כי כבר לא יוכלו להגיע למחוז-חפצם לקראת שבת. התחיל השוחט לדאוג: מה יהיה בשבת? היכן נתאכסן? איפה נאכל?
רבי מרדכי הרגיע אותו מיד ואמר לו: יהודי אף פעם אינו "תועה בדרך"! ענין המקום שהוא צריך להיות בו – הוא השגחה פרטית. והנה, כאשר הגיעה הרכבת לתחנה הבאה, ירדו שניהם, והתברר להם כי זו עיירה של גויים. בכל זאת, לאחר ששאלו והתענינו, התברר להם שיש יהודי אחד המתגורר במקום. מיד הלכו לביתו ונקשו בדלת.
כשפתח היהודי את הדלת וראה את שני היהודים העומדים לפניו – פרץ מיד בבכי מרוב התרגשות. הוא היה בטוח, כי זה אברהם אבינו או אליהו הנביא, ואולי שניהם יחד...
היהודי לא ידע מה לעשות באורחים הבלתי-צפויים שנזדמנו לו, הוא קרא להם בשמחה למהר ולהיכנס ושח לפניהם את הקורות אותו: לפני שבוע נולד לו בן, והיום הוא היום השמיני, וכל היום הוא מתפלל ובוכה לה' שיזמן לו מישהו שימול את הילד. לשמחתו הגדולה, השוחט ומוהל שבא עם ר' מרדכי מל את הילד, ור' מרדכי היה הסנדק. כמובן, נשארו באכסניה הזו למשך כל השבת.
כאשר נפרדו לשלום מבעל-הבית ויצאו משם, אמר רבי מרדכי לשוחט: רואה אתה, יהודי לעולם אינו "תועה"!...
אפשר לראות את הסיפור כמעשה ניסים, כהשגחה פרטית מיוחדת. אבל, נראה לי, שאפשר ללמוד מן הסיפור מסר חשוב לחיים. יהודי, בכל מצב שהוא, צריך לראות איך הוא יכול לעבוד את ה'. איך הוא יכול להיות שליח של ה'. לכן, יהודי אינו "תועה בדרך". לא משנה איפה הוא, הוא נמצא במקום שהוא צריך להיות. כיון שבמקום הזה יכול למלאות את תפקידו. תפקידו הוא להיות שליח ה'.
תפקידנו להיות שליחי ה' בכל מקום ומקום שנמצא. המבט שלנו צריכה להיות מבט כלפי הזולת. הסתכלות איך להועיל ולשפר את העולם. אנחנו לא מסתכלים כלפי עצמנו, אלא תמיד כלפי ה' ועַם ישראל.


קדושת ארץ ישראל
יש להוסיף עוד עניין, וזו ההבנה שארץ ישראל היא קדושה, ואין מקום אחר בעולם למגורי יהודים. בסדר ט"ו בשבט אנחנו באים ליטע בלבבנו את הקשר, קשר בל-ינותק עִם ארץ ישראל. כמו האילן הנטוע בארץ, כך אנחנו צריכים ליטע את שורשנו בארצנו הקדושה.
יש אנשים שמתייחסים לארץ ישראל כשטח נדל"ן, בלי שום ערך ערכי ורוחני. האדם צריך להרגיש שארץ ישראל אינה סתם ארץ. לא באנו לארץ ישראל מחמת מגן ומחסה מפני אויבנו. אכן, ארץ ישראל מספקת לנו את הדברים הללו, אך אנחנו לא ממצים את משמעותה של ארץ ישראל בחשיבה זו. משמעותה של ארץ ישראל היא בית חיינו. כבר ידועים הדברים הנפלאים של הרמב"ן (ויקרא יח, כה) שהמצוות בחו"ל הן רק בגדר של "הציבי לך ציונים". עיקר קיום המצוות הוא בארץ ישראל.
הנקודה הזו צריכה לעמוד במבט עינינו כאשר דנים על עזיבת חלקים מארץ ישראל. כשדנים על ארץ ישראל בתור מקום של מגן ומחסה, אז נקודת המבט היא: האם ארץ ישראל יכולה להגן עלינו או אינה יכולה להגן עלינו? ואולי עלינו למסור חלקים מארץ ישראל כדי שלא יבואו להילחם עמנו.
אלא, שאנו לא באים לדון מבחינה מציאותית, האם אכן יש משמעות למסירת חלקים לארץ ישראל תמורת שלום, והאם אכן אפשר לעשות שלום עִם הערבים. אנו דנים מבחינה מהותית וערכית. עלינו להבין שיש כאן מלחמה דתית; הערבים שנלחמים נגדנו על ארץ ישראל אינם נלחמים רק על-מנת לכבוש את הארץ. הם אינם נלחמים עִמנו רק מבחינה גשמית, אלא יש כאן מלחמה רוחנית, מלחמה על הדת: מי הוא העם הנבחר – היהודים או הישמעאלים? ולכן, יכול להיות שבמסירת חלקים מארץ ישראל אנחנו מבטאים את פחיתותנו לדת הישמעאלית. אנחנו מבטאים שיש להם חלק בארץ – לא רק אנחנו העם הנבחר, ח"ו. ולכן יכול להיות שיש כאן צד של עבודה זרה ושעת השמד.
כבר דנו הפוסקים בשאלה האם יהודי חייב למסור את נפשו ולא להודות שהוא מאמין במוחמד? הרמב"ם (באגרת תימן ובאגרת השמד) האריך לדון בשאלה זו, וטען כי אין חיוב למסור את הנפש על כך. אולם נראה שגם לפי דבריו, בוודאי יש איסור בהודאה זו.
נלענ"ד, שיש לחלק בין מקרה שמדובר על היחיד ובין מקום שמדובר על האומה. במסירת חלקים מארץ ישראל יש חילול ה' שאין כדוגמתו, ועל חילול ה' יש למסור את הנפש.
היהודים שעלו לארץ והתנחלו בארץ גרמו לקידוש ה', בכך הם חזרו והראו שהם עַם הנבחר. הקב"ה לא עזב אותם. הרי אחרי שנות-דור קיבץ והחזיר אותם לארצם. דבר שלא יתואר ולא יאומן נעשה בדורות האחרונים. אם אנחנו עוזבים ומוסרים חלקים מן הארץ, אנחנו מראים שהכל היה מקרה ולא יד ה' מכוונת אותנו. חס וחלילה, יש בכך פתחון פה שה' עזב אותנו.
המלחמה שלנו עִם הערבים צריכה להיבחן לאור החשיבה שמדובר על מלחמה דתית. כשמסתכלים במבט כזו מבינים את חומרת מסירת חלקים מארץ ישראל, ואפשר להבין את הסברא שאין למסור אפילו חלק קטן מארץ ישראל.
לכן, כשנבוא לאכול מפירות ארץ ישראל ניזכר בקדושתה ובחשיבותה. אנחנו ניזכר שביתנו אך ורק בארץ ישראל.


(פורסם בזמורות 130 - שבט תשע"ה)

 

 

השיעור ניתן בא' שבט תשע"ה

קוד השיעור: 6085

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר בנושא יישוב וקדושת ארץ ישראל (זמן חורף תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב אורי בצלאל פישר
הרב אורי בצלאל פישר
ע K
הרב אורי בצלאל פישר
הרב אורי בצלאל פישר
ע K
הרב אורי בצלאל פישר
הרב אורי בצלאל פישר
ע K
הרב אורי בצלאל פישר
הרב אורי בצלאל פישר
ע K
הרב אורי בצלאל פישר
הרב אורי בצלאל פישר
ע K
הרב אורי בצלאל פישר
הרב אורי בצלאל פישר
ע K
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב זכריה טובי <br> ראש הכולל
הרב זכריה טובי
ראש הכולל
ע K
הרב בן-ציון אלגזי
הרב בן-ציון אלגזי
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב קלמן מאיר בר
הרב קלמן מאיר בר
ע K