ישיבת כרם ביבנה

רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון

מרדכי קימלמן


רבי שלום מרדכי ברבי משה הכהן שבדרון נולד בשנת ה'תקצ"ה (1835) בכפר ביונוב שליד זולוטשוב והלך לבית עולמו בט"ו בשבט שנת ה'תרע"א (1911). אביו, ר' משה הכהן שבדרון היה יהודי כפרי אמיד שעסק במסחר, ו"למד כסדר גמרא ורש"י ותוס' ומהרש"א וגם כל ספרי הרמב"ם וחלקי הטורים ושו"ע והזוהר". שש פעמים סיים את התלמוד, ובין עסקה לעסקה היה חוזר על פרקי משניות. באווירה זו גדל בנו. מגיל צעיר התפרסם כמתמיד גדול וכבר בגיל שש-עשרה נישא. פתח בית מסחר ביין שאותו ניהלה בעיקר אשתו, ובנוסף שכר גם בעצים, בפשתן ובשוורים, ע"מ שלא יזדקק לרבנות. אלא שאז אץ קוצץ בן קוצץ, ובעת מלחמת אוסטריה-גרמניה הפסיד מהרש"ם את כל הונו בשל עסקה כושלת, ורק אז נאלץ להזדקק לרבנות. בשנת ה'תרכ"ז (1867) התקבל לרבנות בפוטיק זלוטי, וכיהן שם במשך שש שנים עד שלא נשמע לו גביר אלם אחד, ואו אז עבר לכהן בילזובץ', שם הנהיג את קהילתו למשך שבע שנים. המשיך לבוטשאטש (עירו של בעל 'אשל אברהם' וש"י עגנון) למשך כשנתיים ולברזאן, שם כיהן עד לפטירתו.
מהרש"ם התפרסם בבקיאותו בכל חדרי התורה: תנ"ך (בו היה לו לימוד קבוע) וקבלה, ש"ס ופוסקים, כאשר גם מספרי אחרונים לא משך ידו. ומספרים שפעם בא בעל-בית "פשוט" (של אותם ימים) ושאל את מהרש"ם היכן הוא רש"י האומר שכהנים תורמים את הלשכה. מהרש"ם הזמין אותו לטייל עמו בחוץ, כאשר בו בזמן הוא 'מטייל' עמו ברש"י, ברכות? לא, שבת? לא, עירובין? לא, וכן הלאה עד שהגיע למגילה כא ע"ב – תורמין כהנים את הלשכה.
מהרש"ם היה נחשב כ'משיב' של אותו דור והותיר לנו על הכתב למעלה משלושת אלפים תשובות. בתשובה אחת (ח"ד סי' קלה) מספר, שהיה עמו רב אחד שהתארח אצלו וספר במשך שמונה ימים את המכתבים שנשלחו אליו במשך אותו זמן – מאה וחמשה עשר במספר, המכילים שאלות בנושאים שונים. מהרש"ם נזהר מאוד מעיכוב השואלים והיה פוקד על בני ביתו שאם יבוא שואל ש"לא יעכבוהו אלא יביאוהו לפניו או יקיצהו [היינו אם יהיה ישן]". כן מספרים שפעם בשעה שהיה מסב לשולחן הסדר, באו אליו פתאום בשאלה חמורה בעניין חמץ בפסח. מששמע את הענין עזב את השולחן, קרא אליו את האב"ד והחל לעיין איתו בשאלה זו. לאחר כשעה שלמה של עיון בספרים ובשקלא וטריא, אמר מהרש"ם לאב"ד שיִמנו את המתירים ואת האוסרים ויפסקו כרוב. לאחר שמנו את הדעות ראו שדעות המתירים שווים לדעות האוסרים, או אז קם מהרש"ם ואמר שהוא מצרף עצמו למתירים, ואם כך המתירים הם הרוב ואזלינן בתר רובא, והתיר את השאלה – ורק אז ניתן היה להמשיך את הסדר.
נוסף לתפקידו כ'משיב' היה מהרש"ם בוחן נסמכים לרבנות, ולמעשה היה הראשון שהפריד בין סמיכת 'יורה יורה' לסמיכת 'ידין ידין', ורק בקיאים גדולים היו עוברים את שני המבחנים בפעם אחת. והיה מעשה בעיר אחת שבה שכנה חצרו של אדמו"ר מפורסם אחד, ורב העיר שם בחר בחור למדן שישא את נכדתו על-מנת שימלא את מקומו לאחר פטירתו. אלא שבחצר האדמו"ר נתנו עיניהם באחד מאנשי שלומם והחלו חיכוכים גדולים עד שהגיעו לפשרה, שבמסגרתה הוסכם שאם החתן יקבל סמיכה ממהרש"ם – החסידים יקבלו עליו את מרותו. מאחר ומהרש"ם היה חסיד בעצמו, דאגו מושכי החוטים מחצר האדמו"ר לשלוח אליו שליח המקורב לו, שיסביר לו את העניין, אלא שמהרש"ם התרגז על-כך מאוד ואמר כי כל עוד החתן יעמוד בבחינה – הוא ייסמך, וכך היה.
מהרש"ם שלט בגרמנית, פולנית ורומנית, והיה נוהג לשאול רופאים או לעיין בספרי מדע בשאלות בהן עסק. כמו-כן, התפרסם בבקיאותו בדיניהם של הנכרים, ולפעמים אף השופטים היו מבקשים עזרתו בעניינים מסובכים. ומספרים שחרף כל עיסוקיו הרבים היה מקפיד בכל בוקר לצאת ולפזר גרעינים לעופות לפני ביתו. יהודי גליציה בד"כ לא נהגו ללמוד בישיבות, ותחת זאת היו "יושבים חבורות חבורות בביהמ"ד ועוסקים בגפ"ת". אלא שאז בקשו שתוקם ישיבה בברזאן, ואמר מהרש"ם שהוא כשמואל בדורו, שאע"פ שרע בעיניו למנות מלך על ישראל – עשה זאת מפני ציווי ה'.
כפוסק התפרסם מהרש"ם כמקל גדול, עד כדי שהרב ממונקאטש, בעל הדרכי תשובה, אמר עליו שאין לסמוך עליו בכל העניינים משום שמפליג להקל. ומספר רי"ל מימון שמהרש"ם פעם הראה לו פירוש על הגמ' בברכות כח ע"ב, שר' יוחנן בן זכאי בירך את תלמידיו "יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם", ולכאורה זה תמוה, שהרי מן הסתם היו תלמידיו אנשים גדולים בתורה וביראה, ומה ראה לברכם במורא שמים? ותירץ, שפעמים ישנם ענינים בהוראה שאפשר להתיר ע"י ראיות מש"ס ופוסקים, אלא שמפחדים מרבנים אחרי שהחמירו בעניינים אלו, לכן ברכם ריב"ז שבשעה שיגיעו לידי ניסיון כזה יפסקו את הדין ע"פ מורא שמים.
רוב תשובותיו של מהרש"ם פורסמו לאחר פטירתו, בתשעת כרכי שו"ת מהרש"ם. כמו-כן, יצאו לאור תכלת מרדכי בשלושה חלקים; דרושים על התורה, דרושים המבוססים בעיקר על תהילים ומשלי והחלק השלישי מכיל  אוסף דרשות כלליות. "משפט שלום" הוא ספרו-בכורו, ושם הקצה מקום רחב להלכות מצרנות, שותפות, שלוחין, משא ומתן, אונאה, מקח טעות ותקנות הציבור. כאשר בכל מקום שפסקי השו"ע אינם "מכסים", הביא תשובות מספרות הפוסקים מכל הדורות. הגהותיו על או"ח ויו"ד יצאו תחת השם 'דעת תורה', כאשר מהם שישה כרכים על האו"ח, ועשרה נוספים על יו"ד. בנוסף, פרסם הגהות לש"ס, וחיבור על דרכי הלימוד בשם 'דרכי שלום.
בתשובה מעניינת אחת (ח"ב סי' רכה) מסופר על בחור שחזר בו מהתנאים שסוכמו לפני החתונה, מאחר ורק עתה נודע לו שלכלה יש רגל מעץ, וכן שיש לה מצח צר שאותו הסתירה ע"י כובע ורדיד שחבשה תמיד בפגישותיה עימו. מנגד, הכלה טענה שמן הסתם ידע זאת לפני התנאים כי טייל אִתה פעמים רבות. והשיב מהרש"ם כי אפשר לקבל את טענת החתן שלא הבחין ברגל העץ, ובין השאר הסתמך על תוס' בתענית (ד ע"א), שאמרו שם בגמ' "שלשה שאלו שלא כהוגן ואחד מהם הוא אליעזר עבד אברהם דכתיב והיה הנערה אשר אומר אליה, יכול אפילו חיגרת אפילו סומא" והקשו שם בתוס', והרי אליעזר יכול היה להבחין אם לנערה יש רגל עץ, אלא קמ"ל שלא היה יכול להבחין. מצד שני, את טענת החתן גבי המצח דחה שכן בתוס' בסוכה (דף ה ע"א ד"ה ואל יוכיח) אמרו שסתם מצח של אדם רחב שתי אצבעות, ויען כי לכלה יש מצח ברוחב זה, אין זה מום.
במקום אחר (ח"ג סי' קלו) היה מעשה באחד שהיו לו בנות, ומתה אשתו. נשא אחרת, ומן השנייה היתה לו בת גם-כן, ומת האיש הוא. כעת, רצתה האשה השנייה לחתן את בתה, והבת הראשונה (מן האשה הראשונה) מעכבת בטענה "לא יעשה כן במקומנו לשאת הצעירה לפני בכירה". הביע השואל דעתו שהאיסור לתת הצעירה לפני הבכירה חל רק על האב, ויען כי אין האב בין החיים – ממילא אין איסור. אלא שמהרש"ם הביא ראיה מהרשב"ם מסכת ב"ב קכ ע"א "כשנשאו בנות צלפחד מנאן הכתוב דרך גדולתן... ומסתבר דכך נולדו כדכתיב לא יעשה כן במקומנו לשאת הצעירה לפני הבכירה". ומוכח במפורש שהאיסור חל גם אם אין אב בין החיים.


(פורסם באשכולות 327 - יתרו תשע"ה)

 

 

השיעור ניתן בי"ז שבט תשע"ה

קוד השיעור: 6151

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמרים על גדולי ישראל (זמן חורף תשע"ה)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: