ישיבת כרם ביבנה

הרב פרופ' שאול ליברמן

מרדכי קימלמן


פרופ' הרב שאול ליברמן נולד בשנת ה'תרנ"ח (1898) והלך לבית עולמו בט' ניסן ה'תשמ"ג (1983). גדל במוטול (בלרוס בימינו, ליטא דאז) כבן למשפחה מיוחסת, כאשר אבי סבו היה בעל ה'קרן אורה', ואח סבתו היה בעל ה'דברי מלכיאל'. בנוסף היה בן דודו של החזו"א. למד בישיבות מלץ, מינסק, סלובודקה ונובהרדוק. התחתן עם בתו של "הגדול ממינסק" (ר' ירוחם פרלמן), ובשנת תר"פ (1920) החל ללמוד רפואה באוניברסיטת קייב, והמשיך לימודיו בננסי. בתרפ"ז (1927) עלה ארצה והחל ללמוד באניברסיטה העברית. כבר לאחר ארבע שנים החל ללמד באוניברסיטה, לצד הוראתו בבית המדרש למורים של "המזרחי" (לצד מורים כרב זווין ועוד), בשנים אלו נפטרה אשתו בדמי ימיה, והוא נישא בזוו"ש ליהודית, בתו של ר' מאיר בר-אילן. בשנת 1935 מונה לראשות מכון הרי פישל. בשנת ת"ש (1940) פוטר מהאונ' העברית בשל תככים שלא היו תלויים בו, ונאלץ לרדת מהארץ על-מנת ללמד בסמינר על שם שכטר בניו יורק. שם לימד ר' שאול ופרסם את כתביו ואת מחקריו הרבים עד לפטירתו.
עוד מימיו בסלובודקה נחשב ר' שאול לבקי גדול. שליטתו בשני התלמודים על מפרשיהם הייתה ברמה כזו שיכול לומר באיזו שורה מופיע הקטע שעליו נשאל – ובמיוחד התמחה בירושלמי ובתוספתא. כך אנו מוצאים פעמים רבות בכתבי הרב זווין ושל רבנים נוספים "והעירני הר"ש ליברמן מהתוספתא\ירושלמי וכו". סיפר חכם אחד שקיבל מהרב גורן שאלה עבור בקיאים בירושלמי, וכששאל את ר' שאול, הלה ציין תוך פחות משלוש דקות את מקור המאמר, בירושלמי סוטה. וכן מספר חכם אחר, שתמיד כשנפגשו היה ר' שאול מבקש ממנו שישאל אותו שאלה. פעם אחת שאל אותו גבי דברי בעל הטורים בבראשית (וגם במצורע) שהאדם לקה במיתה, חווה לקתה בזיבה ונחש לקה בצרעת, ושאל אותו היכן מצינו צרעת בבעל חיים. משך כל תפילת שבת הסתובב ר' שאול כארי בסוגר, עד שלקראת סוף התפילה בא אליו כמעט בריצה ואמר, שדן בכך רד"ל בהגהותיו על מדרש רבה, ובין השאר כתב שנשילת עור הנחש קשורה לצרעת שלקה בה. ומספרים שאף אנשי היישוב הישן בירושלים הכירוהו והוקירוהו, ואפילו סבו של הרב אלישיב, הרב עלישוב, שהקפיד שלא לראות אדם ללא זקן, היה נפגש עם ר' שאול.
ר"ש ליברמן שלט בכעשר שפות, ועתים יתרגם, במקומות הנדרשים, קטעים שלמים מיוונית ומלטינית כלאחר עט. לצד בקיאותו בתורה הייתה בקיאותו בספרות ההלניסטית והמזרחית כמעט בלתי נתפסת, ואמנם אלי ויזל, שלמד עמו בחברותא וגם עם מר שושני (אכמ"ל), העיד כי הידע של ר' שאול לא נפל ממר שושני ואף היה מסודר יותר. אמנם ללא ספק ניחן ר' שאול בזכרון יוצא-דופן, אך אין לחשוב שקנה ידיעותיו אלו ללא יגיעה רבה, כפי שיעיד הסיפור גבי חכם אחד שזכר יותר ממנו תוס' אחד בחולין דף צב. לאחר שהסתיימה פגישתו עם ר' שאול, עמד לצאת את החדר, אולם ראה שר' שאול פותח מסכת חולין בדף הראשון ומתחיל ללמוד. לתמיהתו ענה ר' שאול – אם שכחתי תוס' אחד, מי יודע כמה נוספים שכחתי גם כן.
בחדרו לא היה כסא, על-מנת שהנכנסים לא יאריכו בשיחתם ולא יטרידוהו לשווא. פעם אחת הביא דוור לרב ליברמן את מכתביו, שהיו ביניהם הזמנות לכנסים. שמע הדוור את ר' שאול נאנח ואומר "אוי ביטול תורה, אוי ביטול תורה". הקשה הדוור, שהרי הרב לא חייב לבוא לכנסים הללו, וענה לו ר' שאול שפשיטא שלא יבוא, אך גם בקריאת המכתב יש משום ביטול תורה.
לר' שאול הייתה חברותא קבועה עם הרב קוק, מדי יום ביומו משש עד שבע בערב בטור (הספיקו לעבור על או"ח וחלק מיו"ד). החברותא התקיימה בהתמדה כזו שכשר' שאול היה חולה, בירר הרב קוק עם אשתו האם חומו נמוך מארבעים מעלות, ואילו ר' שאול "החזיר" לו כשבא ללמוד בעיצומה של סעודת הפורים. הרצי"ה אף מספר שפעם אחת רצה הנציב העליון הבריטי להיפגש עם הרב, אך ר' שאול התעקש שלא לבטל את החברותא.
דומה, שמאז ימי הגר"א לא קם חכם שבירר וזיקק את המשנה והתוספתא, מדרשים לצד הבבלי והירושלמי, באופן כה שיטתי וממוקד כר"ש ליברמן. ר' שאול היה זהיר מאוד בהגהותיו, ותעיד העובדה, שפעמים רבות הגירסאות שהציע התאימו לכתבי יד שהתגלו מאוחר יותר. מקרה מובהק לכך הוא בהוצאת ההלכות האחרונות בפ"ג מכות ירושלמי, שהר"ש ליברמן הצליח לשחזר שם משניות רבות שהתאימו לכתב היד שמצא שלמה וידר אח"כ. ר"ש ליברמן האמין שחשוב לדעת את הריאליה שסביב הטקסט, על מנת להגיע ל'פשט' האמיתי. ר"ש ראה את א"י של ימי המשנה והתלמוד כפסיפס, שבו חסרות אבנים, ושבחלקן צבען הועם, ומלאכתו הייתה לחזור ולצבוע את האבנים, תוך דליה ממדרשים, חלקם נדחים, ומשלל מאמרים שלא נמצאים במקורותינו, ככתבי השומרונים, הנוצרים הראשונים וכו'. האמת הייתה אור לרגליו של הר"ש, ואנו מוצאים לא פעם ולא פעמיים שחוזר בו מדבריו ואומר: "וכל דבריי ב'ירושלמי כפשוטו' בטלים ומבוטלים". במקום אחר מספר לנו ר' שאול כיצד עיין, בין השאר, ב'חסדי דוד' אך לא מצא בו פירוש שיתיישב על דעתו. יגע וטרח ועלה בדעתו ביאור יפה, אלא שאז הסתכל שוב ב'חסדי דוד' ומצא שבעצם דבריו תואמים לכתוב שם, וכמעט "שכתבתי דבר שלא בשם אומרו".
תתום יריעתינו אם ננסה לעמוד על כל ספריו של ר' שאול. למעלה ממאתיים כתבים הוציא ר' שאול, מהם כתביו שלו, מהם מדרשים שהגיה או כתבי ראשונים ואחרונים (למשל, היה העורך הראשי של הר"מ בהוצאת מוסד הרב קוק). ספרו-בכורו היה "על הירושלמי" בו הוא מציג, בין השאר, כללים לתיקון נוסח הירושלמי, הגדרת תופעות בירושלמי והצגת תוכניות לחקר הירושלמי. לאחר מכן, הוציא קבצים בשם "תיקוני ירושלמי", בהם מביא פירושים חדשים, תיקוני נוסחאות וחידושי לשון, ביותר ממאה ושלושים מקומות בירושלמי. פירושו לירושלמי, "הירושלמי כפשוטו", היה מיועד להיות פירוש שמצד אחד מבאר כל מקום מבחינה פילולוגית והלכתית עד קוצו של יו"ד, ומאידך פירוש קצר ופשוט. ל'ירושלמי כפשוטו" צירף הר"ש ליברמן מבוא מפורט וחשוב מאוד לדרכו של הירושלמי (ובכלל, כל מבואיו של ר"ש ליברמן שופעים במידע חשוב). ר' שאול אף תכנן לכתוב פירוש על כל הירושלמי, ומה שהוציא לבסוף על מסכתות שבת, עירובין ופסחים, היה מעין הקדמה לכך. אמנם לכך לא זכינו, ובשנת תרצ"ז פנה בפתאומיות למה שיהיה מפעל חייו, התוספתא. תוך שלוש שנים הוציא את ארבעת הכרכים של "תוספות ראשונים", שם מקבץ ר"ש את כל ההבאות בראשונים, גרסותיהם ופירושיהם על התוספתא כולה (ונזכיר כי מדובר בעבודה ללא מחשב). וכל זאת לא היווה אלא הקדמה לפירושו הגדול על התוספתא – אותו הוציא בשתי מהדורות: הפירוש הקצר והפירוש הארוך. בפירוש הקצר, מביא ר"ש את התוספתא המוגהת יחד עם ביאור קצר למי שרוצה לעבור על התוספתא ב"קופיא בעלמא". בביאור הארוך מפרש הר"ש על סמך הנוסחאות שבכל כת"י, פירושי חז"ל, הגאונים והראשונים והוויות העולם של אותה תקופה. חשוב לציין שהר"ש הקפיד לפרש את התוספתא כפשוטה (כן אמור הדבר כלפי פירושו על הירושלמי) מבלי להיצמד לפירוש הבבלי לסוגיה כמו גם למסקנה ההלכתית (דבר שלקו בו לא מעט מפרשני הירושלמי והתוספתא), כי אם לדקדוק הלשון בלבד, כאשר לא תמיד נפסקה "שיטת בני ארץ-ישראל" להלכה (למשל ראה כיצד הוא מבאר את שיטת בני א"י במוקצה, בתוספתא כפשוטה בביצה). הר"ש התמחה בהוצאת "גרעיני הלכה" מתוך האגדה, היינו מתוך מדרשים, מהם קדומים ונדחים, מתוך כתבים עתיקים (ככתבי כת מדבר יהודה וכו') ומתוך פיוטים קדומים "שאין לך פיוט שאין ללמוד ממנו איזה דבר באגדה, הלכה, פירוש, גירסא ובתולדותיהם". ועל כל אלה יצטרפו עשרות המאמרים והספרים (כ"יוונים והתיוונות בארץ ישראל") שפרסם על אותה תקופה, ואין לנו מקום לפורטם. ר' שאול לא היה בלשן וגם לא היסטוריון, אך לא יהיו בלשנים והיסטוריונים (העוסקים בזמן בית שני) שלא ישתמשו בכתביו כספרי יסוד. ובכלל, בכל הקשור לאותה תקופה, הר"ש ליברמן היה מקור ידע מהמדרגה הראשונה.
כשעבר ר' שאול לסמינר של שכטר, עורר הדבר הלם מסוים. פתאום גדול בתורה לפי כל קנה מידה  "עובר צד", ומיד התעוררו מלעיזים ומלעיגים. ואמנם נראה כי היו כמה שיקולים שעמדו בפניו של ר' שאול. הראשון – כיום התנועה הקונסרבטיבית היא מוקצה מחמת מיאוס, אלא שלפני כשבעים שנה עדיין לא הייתה הפרדה ברורה, ונדגים העניין אם נציין שעוד כמה שנים לפני מינויו של ליברמן היו שולחים מורים מהישיבה אוניברסיטה (היינו YU) לסמינר של שכטר להשתלמות, וכן היו רבנים אורתודוכסיים נוספים שלימדו בסמינר. זאת ועוד, ר' שאול רצה לנסות לשמר את הגחלת, ולהסיט את הסמינר חזרה אל היהדות המסורתית ועשה זאת בעצה שנטל מרבותיו (ראה במכתבו לרב וינברג, המופיע בסוף כתבי הרב וינברג ח"ב). בנוסף, ר' שאול קיבל שם תנאים נוחים מבחינה חומרית, ויכול ללמד מה שרצה ללא הגבלות. ספרית הסמינר היתה מהטובות בעולם בתחום כתבי היד, וכך רק שם היו התנאים שהיו מאפשרים לו לעמול על מפעלו האדיר על התוספתא. אמנם חשוב לציין כי כל הנימוקים הללו ועוד אחרים שניתן להוסיף אך אכמ"ל, הם בגדר של לימוד זכות בלבד, ואין בהם משום הצדקת המעשה. מכל-מקום בימיו של ר' שאול מעולם לא היתה ישיבה מעורבת בבית הכנסת, וכן עמד בתוקף כנגד מינוי 'רבות', ורק לאחר פטירתו הותר הפרץ.
כאשר עמד ר' שאול בראש מכון הארי פישל, הדריך צוות ת"ח בהוצאתם לאור של ספרי ראשונים למסכת מועד קטן. ואף שהיו כבר נסיונות בודדים לההדיר ספרי ראשונים, מכל מקום היה זה ר"ש ליברמן שלימד את חכמי ירושלים את דרכי הההדרה, כתיבת ההערות והמבוא. ואמנם יש מתלמידי תלמידיהם המוציאים לאור כיום ספרי ראשונים ומשתמשים בספרו "תוספתא כפשוטה" על כל צעד ושעל מבלי להזכיר את שמו בהערותיהם. גם בכרכים האחרונים של האנצי' התלמודית (שהיה אחד מעורכיה) פסק שמו מלהופיע, אף שהופיע עשרות פעמים בשלושה עשר הכרכים הראשונים. וכאן יש שתי אפשרויות, או שפסקו פתאום מלעיין בספריו, או שפשוט פסקו לציין זאת. ועלה על כולנה המהדיר של חידושי רבינו דוד לפסחים (עמ' שסג מהדורת ירושלים תשל"ח) שהביא את דברי ר' שאול כפי שכתב אליו במכתב (כתשובה לשאלתו!) באופן הבא: "להבנת הענין על בוריו נביא בזה דברי חכם מובהק אחד שביאר דברי רבינו בדברים הנכוחים הבאים". הגיעו הדברים עד כדי שכאשר הרי פישל הוציאו בשנת תשכ"ו את קובץ הראשונים למו"ק במהדורה מחודשת, השמיטו את כל ההסכמות, ולא מחמת הצניעות, אלא בשל העובדה ששמו של ר' שאול התנוסס עליהם כעורך ראשי. כן הדברים גם גבי המוציאים לאור של ה'חסדי דוד' לר"ד פארדו, ששמו של ר' ליברמן נעדר משם, על-אף שערך והגיה אותו, וכן הדין כלפי כתבים נוספים. 
התוספתא בב"מ (סופ"ג) אומרת "אין משרבטים ומסרטין את הבהמה ואין נופחים בקרביים...",  ומפרשים בבבלי (ב"מ ס ע"ב) על אתר שאיסור ניפוח הקרביים אמור בקרביים העומדים למכירה על-מנת שיראו רחבים יותר. אלא שר' ליברמן מביא מהירושלמי בביצה פ"ג ה"ו שדן בחביטת הבהמה או ניפוחה בימי חול המועד (וזה דלא כמפרשים המקומיים שם, ור' ליברמן, בין השאר, ציין לשערי ארץ ישראל {עמ' 285} דפירש כך ע"פ ספר הפרדס) ומשם נראה כי היו מנפחים בהמות חיות. בטעם הדבר מביא לפנינו ליברמן מכתבים "מדעיים" של אתה תקופה, שהאמינו שבהמות מזדקנות ישמינו אם יאכילום לאחר נפיחת אוויר לקרביהן של הפרות, כך שאסרו את ניפוח הבהמה העושה אותה שמנה למראית עין.
הגמ' בסוטה מח ע"ב (וכן במקבילה בירושלמי) מפרשת את התוספתא (פי"ג): "היו משתמשין בבת-קול". ועומד הר"ש ליברמן על-כך שזהו ביטוי זר לעברית, ונראה שזהו פירוש מילולי לביטוי ביוונית, שמובנו לשאול בבת-קול (על-מנת לקחת עצה, או "לדעת" את העתיד), ומבאר על סמך עשרות מקומות, כי מדובר בשאילת התינוק 'פסוק לי פסוקך', או בקריאה בספר על-מנת להיתקל בפס' בעל משמעות, וזה הפירוש ל"בת-קול" – שאף שאדם משמיע את הקול, אין הוא מכיר במה שיוצא מפיו, ומה שחשוב בעיני המפרשים את דבריו הוא קולו בלבד, בת הקול.  (ומציין לבבלי יומא נב ע"ב, ירושלמי שקלים פ"ו ה"א עם יאשיהו, ראה שם, וכן יש לציין על זו הדרך על המנהג (המגונה) לקבוע החלטות על סמך פתיחה אקראית בתנ"ך).[1]



המערכת מודה מקרב לב לכותב הדגול הבה"ח מרדכי קמלמן נר"ו, על שהתמיד במשך שנה בכתיבת הטור הנפלא "אשי ישראל" בטוב טעם ודעת, מדי שבת בשבתו, ובכך העשיר והרחיב את אופקיהם של הקוראים.
אנו מאחלים לו הצלחה רבה בשירותו הצבאי ויה"ר שיצליח בכל מעשי ידיו.


(פורסם באשכולות 333 לפרשת ויקרא תשע"ה)





[1] בשולי הגליון, עם כתיבת הטור האחרון, כאן המקום להודות בראש ובראשונה למאיר פרידמן ס"ט, על הגהת הטורים. כמו-כן, לעורך איתיאל סופר ס"ט, ולנתנאל כהן ס"ט. ולבסוף, לכל הקוראים שתמכו ועודדו, תודה.




 

 

 

השיעור ניתן בכ"ח אדר תשע"ה

קוד השיעור: 6261

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: