במאמר הקודם יישבנו את הקושיה על הרמב"ם שכתב שכל אדם שדעתו משובשת בדבר מן הדברים נחשב שוטה, ממילא קשה שכל חולה - רוח פסול, לדוגמא, לגרש את אשתו בגט פיטורין, אף אם מחלתו אינה פוגעת בכושר שלו להבין את ענייני הגט - משום שלפחות לדבר אחד נשתבשה דעתו?

וראינו יישוב לדבריו בדברי הנו"ב (אור הישר ל) וז"ל: "דדוקא לעניין עדות נתן הרמב"ם כלל זה, וזה עצמו טעמו של הרמב"ם שנתן טעם לשוטה שפסול מפני "שאינו בן מצוות" ולא נתן טעם "מפני שאינו בן דעת" דאם מטעם בן דעת לא היה נחשב לשוטה כי אם בהוחזק באותם סימנים דחגיגה, אבל לפי הטעם שאינו בן מצוות - פוסל הדבר גם בדברים אחרים, ולכן לא סיים הרמב"ם הרי זה שוטה, לפי שבאמת אינו שוטה לכל הדברים חוץ מלעניין לפסול לעדות ושפיר קאמר הרי זה פסול".

נראה מדברי הנו"ב שהגדרת הרמב"ם לעניין עדות – "השוטה פסול לעדות מן התורה לפי שאינו בן מצוות" לא בהכרח פוסלת את השוטה בגלל מנת המשכל נמוכה שלו, אלא באה לומר שאדם שלא יכול לקיים את כל המצוות לא יכול להעיד, מה שאין כן לעניינים אחרים כגון קידושין וגירושין, שם אף אם האדם לא יכול לקיים מצוות מסוימות מפאת שטותו עדיין יכול הוא לקדש ולגרש. ויותר מכך הוסיף ודייק בעל אבן האזל (עדות ט, ט) על הרמב"ם, ולדבריו מה שחידש הרמב"ם, שמי שדעתו משובשת בדבר מן הדברים פסול לעדות משום שאינו בן מצוות - נראה שזה משום שלעניין מצוות הצריכה התורה דעת שלמה וגמורה לכל הפרטים, ולכן פסול לעדות כיוון שאין עליו עול מצוות וממילא יכול להגיד שקר, אבל בענייני קניינים ואפילו גיטין וקידושין, אם דעתו משובשת בדבר אחד שאין לשיבוש שום שייכות לעניין קניינים וגיטין וקידושין , אין להוכיח שהמעשה שלו בטל, כיוון דבכל הדברים שצריך דעת לא ראינו שאינו שלם בדעתו, וממילא אם בשאר דברים (למעט עדות ומצוות) מסברי לו וסבר, הרי הוא כפיקח לאותו עניין.

ואי אפשר שלא להביא את סיכום העניין שכתב בעל הצפנת פענח - הגאון רבי יוסף ראזין, הרוגוצ'ובי - בספרו "אור ישרים" (סי' יד) וזו תמצית דבריו:

ישנם שני גדרים של שוטה גמור, האחד - שאינו בן דעת, והוא מי שאינו מבין כשמדברים איתו. והשני - שאינו בן מצוות, שעליו דיברה הגמרא בחגיגה והוא מגזירת הכתוב, והוא פטור מכל המצוות כולן אפילו אם מבין הוא ושואל כעניין בשאר דברים מאחר וזוהי גזירת הכתוב.

בהתאם לכך יש לחלק בין "דינים" לבין "קניינים".

דינים - כמו מצוות ראייה, ענייני קורבנות, מהותן של גיטין וקידושין וכן כל מקום בו נצרכת עדות לא לשם בירור המציאות בלבד אלא משום עדות קיום - דהיינו שהעדות חיונית על מנת להחיל תוקף על המעשה - נחשב האדם כשוטה אפילו רק אם הופיעו בו הסימנים דחגיגה. לעומת זאת לגבי קניינים רגילים ועדות של בירור המציאות וכן לגבי שחיטה ואף לעניין כתיבת הגט, לא הסימנים של הגמרא קובעים את שטותו אלא יש לבדוק כל מקרה לגופו באיזה מידה נחסרה דעתו של אותו אדם והאם חסרון זה גורם לו שלא להבין את המעשה המתבקש. במידה ונמצאה בו דעת לעניין מה, ומסבירים לו היטב את מה שהוא עומד לעשות עד שמגלה סימני הבנה אזי יש לתת למעשהו תוקף משפטי.         

אם נעיין בדברי הגאון, נראה שהגדיר בהיפך מהנו"ב את השימוש בסימנים דחגיגה, שהרי הנו"ב כתב שסימני הגמרא בחגיגה הם מאפייני "אינו בן דעת" ואילו הרוגוצ'ובי סבר שסימני הגמרא דחגיגה הם מאפייני "אינו בן מצוות". אמנם יש לתרץ שלמעשה בעצם הנפק"מ ביניהם זהה שאף הרוגוצ'ובי סבר שפסול לעדות לגמרי. וחשבתי ליישב קושיה זו, שאולי מה שדיבר הרוגוצ'ובי על הגמרא בחגיגה לא קאי על סימני השוטה המובאים (בדף ג ע"ב), אלא על עצם הדין המובא במשנה (בדף ב ע"א) ששוטה פטור ממצוות ראייה ברגל שמשם מוכח ששוטה פטור מן המצוות^[1]. ואכמ"ל (משום שהנפק"מ ביניהם זהה, אמנם החילוק שכתב הרוגוצ'ובי בין דינים לקניינים חשוב לעניינינו).

לסיכומם של דברים:

שוטה גמור הוא כל אדם שהתנהגותו או דיבורו מעידים לכל סובביו באופן של טביעת עין שאינו שפוי. אדם שכזה לא צריך כלל בדיקה.

אמנם אדם שנראה בטביעת עין כשפוי ואף מדבר בשפיות רק שמתנהג במנהגי שוטים באופן תמידי הריהו צריך בדיקה (כסימני הגמ') ואז מוגדר כשוטה גמור.

שוטה גמור פסול ופטור מכל דיני ומצוות התורה ללא יוצא מן הכלל אפילו בשעה שלא שמתנהג כך.

כל מה שהובא לעיל שלעניינים מסוימים הרי מעשיו של השוטה קיימים - מדובר בנתינת תוקף משפטי למעשיו אמנם איננו מצווה בהם. כגון שוטה גמור שמבין ענייני מקח וממכר וכעת מכר מכוניתו אזי ממכרו ממכר ולא יכולים לחזור עבורו ממכירתו בטענת שוטה הוא (ואלו גופא דברי הגמרא ב"ב קנה ע"ב בעניין השוטה שזרק גרעיני תמרים מול רבא שלבסוף קיים רבא את מכירתו).

אמנם יש לתמוה - שהרי אם ישנם שוטים המסוגלים להבין עניינים מסויימים מדוע אינם מצווים עליהם ורק ניתן תוקף משפטי למעשיהם, כגון - אם שוטה גמור מבין ענייני קידושין מדוע לא נאמר שהוא חייב לשאת אשה? או להבדיל אם שוטה מבין ענייני צדקה, תפילה וכו' מדוע אינו חייב בהם?  

אכן שאלה זו נידונה רבות בפוסקים, עד שהעלו שיש להבחין בסוג אחר של שוטה - שוטה לדבר אחד.

דוגמת תיאור מצב זה הובאה בשו"ת חכמי פרובינציה (סי' נז):

מזה שתי שנים מהומות דמיונות יבהלוהו תמיד, מדמה שיש אנשים בבטנו ויפחידוהו, (כתוצאה מכך נמנע משלושה דברים אכילת בשר שתיית יין ואינו ישן על מיטות) כי לפי מחשבתו הבשר והיין יגדילו חוליו, ובהיותו שוכב על המיטות ידמה כי האנשים אשר בבטנו יפחידוהו, ולכן ישן ע"ג קרקע וספסלים, ולא נמצאת דעתו משובשת אלא באלו הדברים ושואל ומשיב כעניין בשאר דברים."

בלשון רפואת ימינו מוגדר מצב זה כהפרעות פסיכוטיות, כאשר הפסיכוזה באה לידי ביטוי רק בדבר מסויים בלבד ובשאר הדברים נראה הוא כבן דעת ממש.

אי"ה בשבוע הבא נדון בהגדרתו ובהשלכות לכך.

אציין שזהו המצב המעניין ביותר בקטגוריית ה"שוטה", שכל שוטה נבחן האם הוא גמור או חלקי לדבר אחד, וממילא אם אינו גמור הוא חייב בכל המצוות שאינו שוטה לגביהן וא"כ לגבי השאלה שהבאתי בתחילת המאמרים בנוגע לילד חולה תסמונת דאון שמבין היטב את החיים אך סובל מפיגור קל נראה שישנה אפשרות לחייבו במצוות ככל האדם וחייב ומוציא אחרים ידי חובתם. בפרטים נעסוק במאמר הבא.