עוֹלָם שֶׁל חוּלִין מִשְׁתַּכֵּחַ
נָמוֹג אֶל חֶשְׁכַת הָאֶתְמוֹל

עוֹלָם שֶׁל תּוֹרָה מִתְפַּתֵּחַ
מוֹסִיף קוֹמַת רֹאש אֶל הַחוֹל

מִבִּרְכַת אֲבוֹתָיו הוּא זוֹרֵחַ
לוֹמֵד הַתּוֹרָה הַגָּדוֹל

כבר נשתברו קולמוסים רבים על הקדמת אפרים למנשה בברכתו של יעקב, ומשמעויות רבות ומגוונות על עתידם של שני השבטים הללו נרמזו בפסוקי התורה ונתגלו על ידי רבותינו זכרונם לברכה. ועדיין אנו מבקשים טעם של פשט, מפני מה ראה יעקב אבינו לנכון להקדים את אפרים למנשה ולסמוך על ראשו את יד ימינו, ולא נתקררה דעתו עד שקבע קדימה זו במטבע ברכה של נצח ואמר:

וַיְבָרֲכֵם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמוֹר בְּךָ יְבָרֵךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יְשִׂמְךָ אֱ-לֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה וַיָּשֶׂם אֶת  אֶפְרַיִם לִפְנֵי מְנַשֶּׁה:

אפשר שעולמם של הבנים עמד לנגד עיניו של יעקב באותה שעה. אפרים היה רגיל לשמש לפני יעקב אבינו ולקבל ממנו תורה. כך גם פירש רש"י על הפסוק "וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה":

"ויאמר ליוסף" - אחד מן המגידים, והרי זה מקרא קצר. ויש אומרים אפרים היה רגיל לפני יעקב בתלמוד, וכשחלה יעקב בארץ גושן, הלך אפרים אצל אביו למצרים והגיד לו"

לעומת זאת, מנשה היה ממונה בבית יוסף ומסתבר שלא זזה ידו מיד אביו בכל ענייני הנהגת המדינה. [כך מופיע במספר מדרשים: על הפסוק "ויאמר יוסף לאשר על ביתו" דרשו – זה מנשה, וכך גם על "המליץ בינותם" – זה מנשה].

נמצא אפוא, שאפרים היה רגיל  אצל סבו ולמד ממנו תורה, ואילו מנשה היה רגיל אצל אביו ולמד ממנו הנהגת חיי מלכות.

אפרים ומנשה ביטאו באישיותם והנהגתם שתי תקופות בחייו של יוסף. חייו של אפרים דמו לחיי אביו בתקופת ילדותו בהיותו בבית יעקב כשקיבל ממנו את תורתו וזכה להיות בן ה-זקונים (כתרגומו – "בר חכים"). לעומתו מנשה המנהיג והמעשי דמה יותר ליוסף בתקופת חייו השנייה כמשנה למלך מצרים.

ועל הדבר הזה בעצמו נחלקו יעקב ויוסף. יוסף סבר, שלמרות מעלתם של לומדי התורה, ההנהגה ראויה להיות בידי אלו שיודעים פרק בהלכות מלכות, ומשום כך על מנשה להיות המוביל והראשון. יעקב אבינו חלוק היה על יוסף, והוא ביקש למסור את ההנהגה לידיו של אפרים, שמכח תורתו יזכה להנהיג את ישראל בדרך נכונה.

סמיכת יד זו עתידה לבוא לידי גילוי באחד מבני בניו של אפרים, יהושע בן נון, שעתיד ליטול את ההנהגה על עם ישראל. לא בכוח זרועו ינחל יהושע את ההנהגה על עם ישראל וגם לא מכח כשרונותיו המדיניים והמעשיים, אלא רק מכח היותו תלמידו של משה רבנו שקיבל ממנו את רובי תורתו כששימש לפניו שנים הרבה.

וכבר דרשו חכמים, שליהושע בן נון נתכוון יעקב אבינו הזקן כשאמר ליוסף:

וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם:

וכבר ניסו רבותינו וגדולי המפרשים להלום את הביטוי 'מְלֹא הַגּוֹיִם' בדרכים שונות. ולדרכנו, דומה שהוא מכוון לחכמת יהושע בתורה. שהרי כך נאמר ביהושע בשעה שנסתלק משה רבינו:

וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו.

יהושע מלא היה בחכמה מכל ראשי השבטים, ולכך מכוון הביטוי 'מְלֹא הַגּוֹיִם', המשמש בלשון חסרה ועניינו המלא (בחכמה) מכל השבטים (המכונים 'גויים' או 'עמים' במספר מקומות במקרא).

שתי ידיים סמך משה על יהושע, והנחיל לו את המנהיגות התורנית ואת המנהיגות המעשית גם יחד.

וכך קבע אבינו הזקן מטבע, שבו נברך כולנו את בנינו בשעה שאנו מניחים את ידינו על ראשיהם ומבקשים שהטובה השלמה תחול על ראשם. ובאומרנו "יְשִׂמְךָ אֱ-לֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה", אנו מכוונים שביד ימיננו המונחת על ראש הבן אנו מבקשים שעיקר מקומו וחייו של הבן יהיו בעסק התורה כאפרים בשעתו. וביד שמאל המונחת אף היא על ראשו אנו מבקשים לאחל לו הצלחה גם בענייניו הגשמיים כמנשה בשעתו. ואף על פי שלעיתים עולמו של מנשה נראה גדול ומשמעותי יותר, כל ילד יהודי יודע שאביו מבקש ממנו להתמקד דווקא בדרכו של אפרים הכרוך אחרי סבו ויושב ועוסק בתורה.

ואתם, בני הישיבות התיכוניות היקרים נמצאים בפתח דרככם בעולמה של תורה - אלו הם שנות ה'אפרים' שלכם. שנים אלו הן שתקבענה בליבכם את קדימותו של אפרים ותורתו למנשה ועסקיו. ברכתנו לכם, שתזכו להתמלא כל אחד כמידתו הטובה באותה רוח חכמה מיוחדת ש'כרם ביבנה' יודעת להשרות על תלמידי החכמים השוכנים באהליה.

ברוכים הבאים בשם ה'.

(פורסם באשכולות 360 - ויחי תשע"ו)