ישיבת כרם ביבנה

תורתה של מלחמה - האם כהנים פטורים מגיוס?

ר' אריאל דוד


שגור בפי רובא דאינשי, שכהן אינו משרת בצבא, ולעומת זאת, בחנוכה ראינו את נס המרד ביוונים שהרימו מתתיהו ובניו, שהיו כהנים. ננסה לברר זאת בשורות הבאות.


א. האם זו החלטה פרטית או כללית


ראשית, חשוב לומר שמדיניות הגיוס היא החלטה של הכלל ולא של הפרט. גיוס אנשים למערכה מוטל על המלכות ולשם כך ניתן להם גם כוח כפיה (במלחמת מצוה - בהחלטת המלך בלבד, ובמלחמת רשות, לאחר התייעצות עם הסנהדרין [הלכות מלכים ומלחמות ה, ב]). הנמען של הלכות אלו הוא השלטון, לכן, השאלה אינה 'מה דעתי' ו'מה אני מעדיף', אלא מה מחויבת המלכות לפי התורה - את מי היא חייבת לגייס, מי אין בחובתה אך יש ביכולתה ומי אסור לה לגייס. בתחום האפור, אלו שאין בחובתה אך יש ביכולתה, יכולה המלכות לפעול לפי בחירתה ולפי הנתונים באותו עת. גם בתחום האפור נמצאת התורה, אך לא כהוראה אלא כהדרכה (ולהבדיל, קיימות עצות שיסודן בשכל הישר)[1] - אם זכינו לקיימן, אשרינו, אך אם בחרה המלכות (מאיזו סיבה שהיא) שלא ליישם את המלצות התורה - כל עוד היא עומדת בגבולות האסור והמותר, החלטתה תקפה, אף אם אינה ההחלטה המיטבית[2]. אמנם, במקרים בהם משאירה המלכות את ההחלטה בידי, יש מקום לדעתי האישית ולשאלה מה אני מעדיף[3].


ב. ראיות ששבט לוי מתגייסים


אשת יפת תואר מותרת במלחמה (דברים כא, י-יד). על כך שואלת הגמרא (קידושין כא ע"ב):


איבעיא להו: כהן, מהו ביפת תואר? חידוש הוא, לא שנא כהן ולא שנא ישראל, או דילמא שאני כהנים, הואיל וריבה בהן מצות יתרות? רב אמר: מותר, ושמואל אמר: אסור.


מכאן שכהנים יצאו להלחם, והשאלה היא אם הם מותרים ביפת תואר. להלכה פסק הרמב"ם (מלכים ח, ד):


הכהן מותר ביפת תואר בביאה ראשונה, שלא דברה תורה אלא כנגד היצר, אבל אינו יכול לישאנה אחר כך מפני שהיא גיורת.


מקור נוסף ממנו נלמד שכהנים היו יוצאים למלחמת רשות, גם הכהן הגדול, הוא מהאמור בפרשת שופטים, על אותם המשוחררים ממלחמת רשות:


וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר... וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה (דברים כ, ה-ז).


ומלמדת המשנה (סוטה ח, ג) שיש המארש אישה ולמרות זאת אינו חוזר:


ואלו שאינן חוזרין... המחזיר את גרושתו, אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט.


אמנם יתכן וכהן גדול שאירש אלמנה, או כהן הדיוט שאירש גרושה או חלוצה, היה חוזר מסיבה אחרת - סיבת הירא ורך הלבב, ירא מעבירות שבידו:


רבי יוסי אומר: אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט... הרי הוא "הירא ורך הלבב" (שם, ה).


ממקורות אלו נראה שכהן מתגייס לצבא.


 ג. מקור השולל לכאורה גיוס בני לוי


לעומת מקורות אלו, במקום אחר (שמיטה ויובל יג, יב) כתב הרמב"ם:


ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו? מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים, שנאמר: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" (דברים לג, י). לפיכך הובדלו מדרכי העולם, לא עורכין מלחמה כישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם, שנאמר: "בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ" (דברים לג, יא), והוא ברוך הוא זוכה להם, שנאמר: "אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ" (במדבר יח, כ).


מדבריו כאן מובן ששבט לוי פטור מהשתתפות במלחמה, ולכאורה דברי הרמב"ם כאן סותרים את חז"ל ואת דברי עצמו במקומות אחרים!


גם בתוך הלכות שמיטה ויובל ישנן סתירות: בהלכה י מוזהרים שבט לוי "שלא יטלו חלק בבִזה בשעה שכובשין את הערים", ובהלכה יא כתוב שבארצות שכובש מלך ישראל "הכהנים והלווים באותן הארצות ובביזתן ככל ישראל". בהלכה השניה נוטלים חלק בביזה ובראשונה לא, למרות שהיה מקום להבין שכן - מכאן ברור שיוצאים למלחמה, שהרי רק החיילים לוקחים שלל[4].


ד. יישוב הדברים


יש להסביר זאת כך:


כל שבט קיבל נחלה, והלך בעצמו לכבוש אותה (ראה יהושע יח-יט, שופטים א). לעיתים, כאשר התעורר צורך, נעזר בשבטים אחרים - אך זו מלחמה פרטית של השבט בתוך מצוות כיבוש הארץ. שבט לוי לא קיבל נחלה. כיוון שכך, הוא לא נלחם על כיבוש הנחלה שלא קיבל[5]. זה פירוש הלכה זו ברמב"ם, המופיעה בדיני נחלות שבסוף הלכות שמיטה ויובל, אך אינה מופיעה בהלכות מלכים ומלחמות! דין זה אינו בהלכות מלחמה אלא בהלכות נחלה. ובאמת, במלחמות אחרות, בין במלחמת מצוה ובין במלחמת רשות - הכהנים נלחמים.


בחנוכה, הסיבה שהכהנים ניהלו את המלחמה, היא אולי שהמלחמה היתה בסופו של דבר גם מלחמה על המקדש. אמנם צבא הכהנים והלוויים במקדש הוא משמר-כבוד לפלטרין של מלך מלכי המלכים (ספר המצוות, עשה כב; הלכות בית הבחירה ח, א), אך בעת הצורך בהגנה על המקדש הם נלחמים ואף עומדים בראש. [לכן גם היתה טרוניה רק על לקיחת החשמונאים את המלוכה (רמב"ן בראשית מט, י), ולא על לקיחתם את המלחמה.]


ועוד, שהם התחילו את המרד, כלומר הם היחידים שלקחו יוזמה, וברור שהם יילחמו ואף יהיו בראש.


אך למה נלחמו בעצמם ולא נתנו את הפיקוד לאדם אחר שנרתם למרד? הייתי אומר שיתנו לו את ההנהגה, ולוּ רק בגלל שהם כהני ה' ולא יודעים להילחם, והוא, משבט יהודה לדוגמא, יודע להילחם[6]. המכבים לא עשו זאת, משמע שהיו מאומנים בלחימה לא פחות משאר השבטים. אף אם נאמר שלא היו חיילים רגילים בצבא, מן הסתם הכהנים והלוויים היו לומדים להילחם, לפחות לצורך משמר הכבוד של המקדש[7] - ומה גם מלבד טעמי מצוות שמירת המקדש של כבוד ופתיחת וסגירת השערים (דברי הימים א' ט, כז; המפרש בתמיד כה ע"ב), נועדה השמירה להגן על המקום מפני אויבים וגנבים (ראב"ד תמיד כו ע"ב; אבני נזר יו"ד סי' תמט), וכן למנוע (אפילו בכוח) את כניסתם של האסורים בכניסה מחמת זרות (רש"י במדבר ג, ו; הגר"א בתחילת תמיד) או טומאה (דברי הימים ב' כג, יט; מורה הנבוכים ג, מה)[8].


ה. כללן של דברים


1. כהנים ולווים - ה' הוא נחלתם, ואין להם חלק במלחמות כיבוש הנחלות.


2. במלחמות מצוה ורשות למלכות יש כוח ורשות לגייס לצבא כהנים ולוויים.


3. במקרה ויש אפשרות לבחור אם לגייסם או לא, המופקדים על כך רשאים לעשות כטוב בעיניהם (שאר האנשים יכולים לשכנע או ללחוץ עליהם לצד מסוים, אך ההחלטה אינה בידיהם)[9].


4. חשובה ומעולה היציאה לקרב בעת הצורך (כאשר הדבר נתון להחלטת החייל או כאשר נוצר וואקום שלטוני), תוך הרמוניה עם שאר הערכים אותה יש לממש.


5. נראה, שכהן באמצע משמרתו אינו יוצא למלחמה, שהרי הוא כעת ב"צבא המקדש".


(פורסם באשכולות 360 - ויחי תשע"ו)






[1] למשל: הדרכות תורניות - להשאיר כנגד כל חייל אדם שיתפלל וילמד, הדרכות שכליות - לא לגייס במלחמת מצוה ירא ורך הלבב או חתן (כך מוסבר שילוח החוזרים מעורכי המלחמה אצל המכבים).




[2] זכות המלכות להחליט שאין צורך בכל החיילים, או שמסובך בשבילה לעשות זאת (כי יש שבטים שרוצים לבוא וכאלה שלא, ואולי אין לה רצון או יכולת לכוף אותם), או שהיא משתמשת בטקטיקה שמעדיפה קומץ אנשי עילית ולא המון פחות מיומן (כמו 300 לוחמי גדעון, ומבחני הכניסה לצבא של בר כוכבא, שחז"ל לא התנגדו להם אלא שינו את אפיים).




[3] זכות היא להתייצב לעזרת הציבור ולא לפרוש ממנו. אך למרות מעלת הצלת נפש, אין חובה ללמוד רפואה וכדומה, אלא דברים בסיסיים, כגון חובה על האב ללמד את בנו לשחות במים (קידושין כט ע"א). הגיוני שבימינו, שהדרכים אינן רצופות נהרות, ההגדרה תהיה קורס עזרה ראשונה והגנה עצמית בסיסית, והכשרה לשימוש בנשק. מצד שני, חז"ל הדריכו לא לדור בעיר שאין בה רופא (סנהדרין יז ע"ב; הלכות דעות ד, כג), הרי שגם אם אין חובה כזאת על כל אדם ואדם, צריך שמישהו יעשה זאת, ו"במקום שאין אנשים - השתדל להיות איש" (אבות ב, ה).


שיקול אחר הוא נצרכות האדם בקרב לעומת נצרכותו בעורף. הספרי בדברים (שופטים, מט) מסביר את החוזרים מעורכי המלחמה "שלא יהו ערי ישראל נשמות", המלחמה בחזית היא למען העורף, ואינה אמורה להפוך את העורף לשממה. מלבד הצבא חיוניות גם מערכות נוספות (מד"א, משטרה, כנסת, חינוך ועוד). זו אחת הסיבות להדרכת חז"ל לא לדור בעיר שראש העיר שלה רופא (פסחים קיג ע"א), שצרכי העיר יוזנחו בגלל עיסוקו החשוב בהצלת נפשות.




[4] כתב הרמב"ם: "וכל הממלכות שכובש הרי אוצרות המלכים למלך. ושאר הבזה שבוזזין בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל מחצה בראש. ומחצית הבזה חולקין אותה כל אנשי הצבא ביחד עם העם היושבין על הכלים במחנה לשמרם חולקין בשוה. שנאמר 'כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ' (שמואל א' ל, כד)" (מלכים ומלחמות ד, ט).


השלל 'שכר הלוחמים' הוא, ואף שלל חיילי העורף יסודו בתקנת דוד ("וַיְהִי מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט לְיִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַזֶּה". שם, כה), וכל שכן שאלו שלא נלחמים לא שוללים.




[5] אגב, בחזקוני (במדבר יג, טז) כתב שמסיבה זו לא שלח משה מרגל משבט לוי.




[6] היה מקום לצפות שהפורצים במרד יהיו משבט אחר, ראה בירושלמי (סנהדרין י, ב [נב ע"א]) על פינחס וזמרי: "והיה שם פינחס. אמר: אין כאן אדם שיהרגנו ויהרג על ידיו?! איכן הם האריות 'גור אריה יהודה', 'דן גור אריה', 'בנימין זאב יטרף'?! כיון שראה פינחס שאין אדם מישראל עושה כלום, מיד עמד פינחס מתוך סנהדרין שלו ולקח את הרומח בידו".




[7] להבדיל, כך במשמרי כבוד בעולם, שנלקחים אליהם לוחמים מובחרים בלבד, וכך ל'כבוד' יש על מה להתבסס.




[8] וגם אם נאמר ששומרי המקדש לא מוכשרים ללחימה כחלק מהכשרתם למקדש, יש מקור לומר שיעשו הכהנים שירות צבאי מקוצר, הכולל אימון בלבד.


את ההיגיון המדיני לכך נביא ממכתבו של דוד בן גוריון לריא"ה הרצוג בנושא גיוסם של תלמידי הישיבות, שהועלה לאתר גנזך המדינה (לא כמקור תורני, אלא כניסוח הסברא ע"י מי שאחריות צבאית ומדינית היתה על כתפיו). וכך לשונו: "...לא יתכן שאלפי צעירים לא יהיו מסוגלים לאחוז בנשק ביום פקודה. אין גם להתעלם מהאפשרות, כי ירושלם, חלילה, תנותק ותותקף על ידי אויב, ומאות צעירים לא יהיו מסוגלים להגן על עצמם ועל חבריהם והוריהם ועל עיר הקודש. והוא הדין במרכזים אחרים של הישיבות. ולכן הצעתי (לא הוריתי, אלא הצעתי) שבני הישיבה המקדישים כל חייהם ללמוד התורה - ילכו לאימונים בסיסיים של שלושה חודשים, ואחרים - ישרתו בצבא ככל צעיר בישראל".




[9] מחד, עלינו לדאוג לתפקיד הכהונה והלוויה - עבודת המקדש והוראת דרך ה' (ואף שמבחינת המלאך שנגלה ליהושע ביטול תלמוד תורה היה חמור מביטול הקרבת התמיד, הוא הוכיחו גם על התמיד. מגילה ג ע"א).


מאידך, הימצאותם של אנשים קדושים במלחמה תורמת לניצחון - כנראה מגיוס הלוחמים למלחמת עמלק: "בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק" (שמות יז, ט. וברש"י: "גבורים ויראי חטא, שתהא זכותן מסייעתן") ובמלחמת מדיין: "לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא" (במדבר לא, ד. ובגור אריה למהר"ל: "שילכו גם כן שבט לוי, שבזכותם כל השבטים ינצחו המלחמה". וניסח זאת הראי"ה קוק (שבת הארץ יג, יב): "ומלחמה של כלל ישראל זאת היא גם כן עבודת ה'. שכל מי שהוא מיוחד יותר לעבודת ה', הוא שייך לה יותר משאר כל העם".




 

 

 

השיעור ניתן בי"ג טבת תשע"ו

קוד השיעור: 6778

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר לחנוכה בנושא גיוס כהנים לצבא (זמן חורף תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע P K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע P K
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע 2
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע 2
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע 2
הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע 2
הרב אפרים רובינשטיין
הרב אפרים רובינשטיין
ע 2