ישיבת כרם ביבנה

איש ההלכה - חלק ד' | "יפה שעה אחת..." - היחס לעולם הבא

שמואל פינסון


בשבוע שעבר הצגנו את גישתו של איש ההלכה. הסברנו שהוא רואה את העולם מנקודת מבט הלכתית גרידא. הוא רואה את המציאות כביטוי של הלכה, ואינו מעוניין כ"כ בשילוב ההלכה עם המציאות, משום שלא המציאות היא החשובה, אלא ההלכה. ההלכה היא המציאות האמתית, מציאות אידיאלית שאינה תלויה בבריאה הפיזית. אולי אפשר להמחיש את העניין ע"י המעשה הבא, ששמעתי מפי הבה"ח שלמה רבינוביץ נ"י: אם ובתה הלכו בגן החיות וראו אייל. מיד אמרה האם לבת- "תראי! הנה שופר!"... חושבני שזה מבטא בצורה טובה את הגישה - המציאות היא רק דרך שבה ההלכה מביעה את עצמה, ותו לא.


אך יחד עם היחס הלכאורה מזלזל הזה במציאות הפיזית בה אנו שרויים, העוה"ז מאד חשוב לאיש ההלכה.


איש הדת, תמיד מחפש אחר העולם הבא, אחר עולמות יותר גבוהים משלנו. לדידו של איש הדת, המציאות השפלה רוצה להתעלות מעל לעצמה. העולם התחתון שואף לעליון. אך פה איש ההלכה אומר את שלו. איש ההלכה אינו מתחקה אחר עולמות גבוהים, אחר מציאות נעלה יותר משלנו. הוא אינו רואה את העולם הזה בתור כור היתוך בו הוא מבלה בעל כרחו בכדי שיזדכך ויגיע לעולם יותר טוב, (כפי שסובר איש הדת), אלא הוא חפץ דווקא בעולם הזה. אמרנו שאיש ההלכה מצויד במציאות אידיאלית, במציאות הלכתית. אך כל מטרת המציאות ההלכתית הוא יישומו בעולם החומר, הפיזי. לדידו של איש ההלכה, העולמות העליונים רוצים לרדת לפה. העולם העליון שואף להגיע לעולם התחתון. כך אנו מוצאים בדברי ר' יהושע בן לוי המספר כיצד מלאכי השרת שאלו את הקב"ה מדוע הוא נותן את התורה לבשר ודם, ומשה ענה להם שכל עניינה של התורה הוא יישומו בעולם הפיזי. את ההלכה לא מעניין עולמות עליונים, מציאות שמעל למציאות שלנו. את ההלכה מעניין דם נידה, דיני ממונות, דיני טומאה וטהרה, הלכות שבת, ודיני תערובות.


נכון, העולם הבא מהווה קבלת שכר על עשיית המצוות - אבל קבלת שכר אינו פעולה דתית. מי שמקבל שכר כבר אינו פועל לאיחוד בין המציאות לבין ההלכה. הלא כך אמרו חז"ל? "יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא".


מיתה, שלפי איש הדת משחררת את הנשמה המעונה מהעולם הזה למקום יותר טוב, לפי איש ההלכה פועלת בדיוק ההיפך! ההלכה רואה במיתה דבר שלילי. מי שמת אומרים שהוא "נפטר" - הוא אינו יכול לקדם את המשימה שהקב"ה הטיל עלינו. גופה מתה מטמאת, קבר מטמא. ההלכה מקדשת את החיים, משום שרק בעולם הזה ניתן לפעול לקידום המציאות ההלכתית. לכן הכלל הוא, שפיקוח נפש דוחה כל עבירות שבתורה.


הרב סולובייצ'יק מספר, שפעם אחת ישבו ר' חיים מבריסק ור' מאיר ברלין (בר-אילן) והביטו בזריחת החמה. הרב מאיר ברלין ישב משתומם לנוכח המראה המרהיב הזה של נפלאות הבורא, אך שם לב פתאום כי ר' חיים נראה מאד מוטרד. כשנשאל מה מפריע לו, השיב ר' חיים שהוא חושב על המוות. הוא מפחד מהיום בו לא יכול לראות את הזריחה הזאת. לדידו של איש הלכה כמו ר' חיים, הדבר שהכי העיק עליו היה זה שיום אחד הוא כבר לא יהיה בעולם הפיזי כדי לקיים את ההלכה.


הלא כך אמר דוד המלך? "לא המתים יהללו י-ה...". וכך גם אנחנו אומרים בברכות התורה "וחיי עולם נטע בתוכנו" - דווקא פה, בתוכנו, בעולם הפיזי הזה, פה אנו יכולים לקיים את הייעוד שלנו יותר מאשר עולם הבא כשנשב ועטרותינו בראשנו ונהנה מזיו השכינה. איש ההלכה שואף להביא את העולמות העליונים (המציאות ההלכתית האידיאלית) לעולם הזה, בניגוד לאיש הדת, שמנסה לעלות את העולם הזה לעולמות העליונים. את הקדושה אליה שואף איש ההלכה, יוצרים בני אדם, במציאות פיזית, ע"י קיום ההלכה בעולם הזה דווקא. בשבוע הבא אי"ה נתייחס לבעייתיות בגישה הזו, וננסה להבין מה היתה עמדתו של הגרי"ד בעניין.



(פורסם בעלון אשכולות 367 - תרומה תשע"ו)

 

 

השיעור ניתן בב' אדר תשע"ו

קוד השיעור: 6928

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמרים במשנת הגרי"ד סולובייצ'יק (זמן חורף תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור: