מכת דם

מכת דם בדומה לשאר המכות ניתנה בדרך של 'מידה כנגד מידה' [במדרש שמות רבה יש פירוט לגבי כל המכות] ומסתבר ש'מידה כנגד מידה' במכת דם באה כנגד השלכת ילדי ישראל ליאור. מכת דם באה אפוא ללמד כי דמם של ילדי ישראל שנשפך ביאור לא נתכסה במהלך השנים, ו'דורש דמים אותם זכר'.

לפי הסבר זה נראה כי נוכל לפרש פסוק תמוה שנאמר במכת דם. בתיאור היקפה של מכת דם נאמר (שמות ז, יט):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים:

הפסוק כולו מובן מלבד שתי המילים האחרונות שבו: 'ובעצים ובאבנים' מאימתי המים נמצאים בעצים ובאבנים.

אונקלוס תרגם: 'בכלי עץ ובכלי אבן', לפי פירושו בא הפסוק לומר כי גם מים שכבר נשאבו מן היאור הפכו לדם בשעה שהוכה היאור, והדעת נותנת שכך יקרה, שהרי מכת דם באה ללמד שמי היאור ראויים היו להיות דם בעקבות גזירת השלכת הילדים, והשלכת הילדים ארעה לפני שנים וכל מים שנשאבו מן היאור ראויים היו להיות דם. ועדיין קשה מדוע לא נאמר 'ובכל כליהם'.

פירוש נוסף מצוי במדרש רבה (שמות רבה פרשת וארא פרשה ט):

'מהו ובעצים ובאבנים.. אף עבודת כוכבים שלהם לקה בדם שנא' (ירמיה ב) אומרים לעץ אבי אתה'.

פירוש זה מתאים להבנה שהיאור שימש כעבודה זרה ועל כן לקה. במסגרת זו ראוי הוא שילקו כל שאר הפסלים העשויים עץ ואבן.

ייתכן שניתן לפרש בדרך חדשה, כי באותה שעה שדמם של ילדי ישראל נדרש מן היאור, גם דמם של אותם ילדים ששיקעו המצרים בבניין נדרש ואף הוא בצבץ ויצא באותם מקומות שבהם הושמו ילדים בבנייניהם של המצרים. כך מעצי הבנין ומאבניו נטף דמם של ילדי ישראל ולימד שהקב"ה לא שכח את צעקת הנהרגים בכל מקום שהם והוא עתיד לגבות את דמם מן הרוצחים. לימוד זה היה נכון בשעת יציאת מצרים והוא נכון לכל דור ודור. גם בשעה שנדמה כי דמי ישראל נשפכים ואין דורש לדמם אנו יודעים כי הקב"ה אינו שוכח צעקת ענוים והוא עתיד לנקום את נקמתם ולנחם את עמו ונחלתו.

בצאת ישראל ממצרים

רבותינו במדרשם תלו את יציאת מצרים בארבעה דברים שישראל שחיו בין המצרים לא שינו. וכך היא לשון המדרש (ויקרא רבה אמור לב):

בשביל ארבעה דברים ניגאלו ישראל ממצרים, על ידי שלא שינו את שמן ולא שינו את לשונם ועל ידי שלא אמרו לשון הרע ועל ידי שלא היה בהן פרוץ ערוה.

דומה, שארבעה דברים אלו רמוזים בפתיחתו של חומש שמות.

שלא שינו את שמם - רמוז במה שנאמר: 'ואלה שמות בני ישראל', שמות אלו המשיכו עימם בכל שנות שהותם במצרים. שלא שינו את לשונם - יכול להיות רמוז בלשון הפסוק: 'הבאים מצרימה'. מכך שלא נכתב: 'אשר באו' [עיין חזקוני] אנו למדים שגם שנים לאחר הגעתם למצרים עדיין היו הם בעיני עצמם ובעיני המצרים כמי שבאו זה עתה. שלא היה בהן פרוץ בערווה - נלמד ממה שנאמר: 'את יעקב איש וביתו באו'. וכדברי חזקוני שם שהשיאן יעקב נשים לפני שירדו למצרים שלא ישאו לעצמם נשים נכריות. שלא אמרו לשון הרע - יכול להילמד מכך שלא גילו לפרעה על המילדות שמסייעות להם ללדת.

ייתכן שארבעת הדברים הללו רמוזים גם בפתיחתו של מזמורנו: 'בצאת ישראל ממצרים' קשור לכך שלא שינו את שמם נכנסו כ'בני ישראל' ויצאו כ'ישראל'. 'בית יעקב מעם לועז' קשור לעובדה שלא שינו את לשונם כך שלשון מצרים תמיד הייתה בעיניהם לשון לעז. 'היתה יהודה לקדשו' קשור לכך שלא היו פרוצים בעריות כלשונו של המדרש (ויקרא רבה פרשת קדושים פרשה כד):

א"ר יהודה בן פזי: מפני מה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים אלא ללמדך שכל מקום שאתה מוצא בו גדר ערוה אתה מוצא קדושה.

'ישראל ממשלותיו' קשור לכך שלא היו ביניהם דילטורין לשלטון המצרי. הלשנות באות תמיד כתוצאה ממחשבה על תועלת שעלולה לצמוח מקשרים עם השלטון, או כתוצאה מחשש ופחד שמא השלטונות יפגעו במי שלא ידווח. אולם ישראל במצרים ידעו והכירו שהשליט האמתי הוא הקב"ה וממילא אין מקום לדילטוריא.

'לשנה הבאה בירושלים'

פעמיים בשנה נוהגים לשיר את השיר: 'לשנה הבאה בירושלים'. הפעם האחת בליל הסדר והשנייה במוצאי יום הכיפורים. המשותף לשני האירועים הוא העובדה כי עיקרו של היום נעוץ בעבודת הקרבנות החסרה בימינו. ביום הכיפורים חסרה לנו עבודת יום הכפורים ובליל הסדר קרבן הפסח אינו מוקרב.

גם בליל הסדר וגם ביום הכפורים אנו מנסים למלא את החסר באמצעות הזכרת קרבנות היום בפינו בבחינת 'ונשלמה פרים שפתינו'. אפשר שזוהי גם הסיבה ללבישת ה'קיטל' בשני ימים אלו. גם בפסח וגם ביום הכיפורים אנו מדמים את עצמנו לכהנים המבקשים לעבוד את עבודת המקדש על ידי אמירת פינו ומשום כך אנו לובשים בגד לבן כבגדי הכהנים.

נשוב למשמעותה של אמירת סדר העבודה והזכרת קרבן הפסח. האמירה כשלעצמה מעוררת בליבנו תחושות סותרות. מצד אחד אנו מתרפקים על העבר המפואר וזכרונו מחמם את ליבנו, ומאידך הצער על החיסרון פוצע ומכאיב עד דכדוכה של נפש. ביום הכיפורים אנו מבטאים תחושה כפולה זו בפיוטים שנאמרים לאחר סדר העבודה. מיד לאחר סיומו של סדר העבודה אנו שרים את הפיוט 'מראה כהן' ובו אנו שמחים וצוהלים ולאחריו אנו חוזרים ואומרים סדרת פיוטים שעוסקים בצער הגדול על חסרונו של המקדש.

לעומת זאת בליל הפסח קיים רק החלק הראשון של השמחה וזכרון העבר הטוב ואילו הצער על חסרון המקדש אינו בא לידי ביטוי. נראה כי ההסבר לעובדה זו טמון באופיו המיוחד של ליל הסדר.

בליל הסדר אנו רואים את עצמנו כאבות אבותינו שישבו במצרים בחשכת השעבוד ואור הגאולה האיר עליהם בחצות הלילה. ראיה זו מאפשרת לנו להיות סמוכים ובטוחים שהגאולה בוא תבוא גם בשעה ש'החושך מכסה ארץ וערפל לאומים'. ידיעה עמוקה זו היא שמאפשרת לנו לשאת רגליים לרקוד ולשיר: 'לשנה הבאה נהיה בירושלים הבנויה'.

(פורסם באשכולות 375 # תזריע - פסח תשע"ו)