ישיבת כרם ביבנה

ציונות דתית מהי? | חלק ג' – הכיבוש והמוסריות

הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה

יש הטוענים היום כי, כיבוש הארץ אינו דבר מוסרי, א"א להגשים תכניות לאומיות על חשבון אומה אחרת.


לפני כמה שנים נהרג קצין דתי, סמג"ד בגולני – אלירז פרץ. האמא, מרים, ששכלה שני בנים דברה בעוצמה רבה בכלי התקשורת. בתגובה כתב סגן העורך של ה'עתון לאנשים החושבים' את הדברים דלהלן:


לא רוצה לחיות במדינה של אלירז פרץ ולא של אמא שלו, ותנחומים למשפחה. משפחה של פאשיסטים, ג'יהדיסטים, ושאף אחד לא יגיד לי שהוא נהרג בשבילי. לא יכול לשמוע את המנטרה עם ישראל, ארץ ישראל, צבא הגנה לישראל, ילדים לישראל, קידוש השם. אמא שלו אמרה "אני יודעת שאלקים אוהב את סיירת אגוז של גולני". ואני לא רוצה צבא שאלקים אוהב אותו, בשביל זה אני יכול לעבור לאיראן.


הכותל, המציין יותר מכל דבר אחר את יחודו של העם הזה ואת שייכותו לאלקים, המושך באופן מיסטי יותר יהודים מכל מוצג ארכיאולוגי אחר, הוא לצנינים בעיני אלה הרוצים לראות את עם ישראל עם ככל העמים. כבר לפני 120 שנה ביקר אחד העם, שיש הרואים בו אבי אבות האפיקורסים המודרניים, בכותל. וכך כתב: "באתי בער"פ ירושלימה, לשפוך שיחי וכעסי לפני "העצים והאבנים", שארית מחמדינו מימי קדם. ראשית דרכי הייתה כמובן אל הכותל, שם מצאתי רבים מאחינו יושבי ירושלים עומדים ומתפללים בקולי קולות. פניהם הדלים, תנועותיהם המוזרות ומלבושיהם השונים, הכל מתאים למראה הכותל הנורא. ואנכי עומד ומסתכל בהם ובכותל, ומחשבה אחת תמלא כל חדרי לבי. האבנים האלה עדים המה על חורבן ארצנו ואנשים אלה על חורבן עמנו. איזה משני החורבנות גדול מחברו, על איזה מהם נבכה יותר?".


ותשובתו: ארץ כי תחרב והעם עודנו מלא חיים וכוח, יקומו לו זרובבל עזרא ונחמיה והעם אחריהם, וישובו ויבנוה שנית. אך העם כי יחרב, מי יקום לו ומאין יבוא עזרו? (אמת מארץ תצמח כ"א אייר תרנ"א. נדפס ב'המליץ', י"ג סיון תרנ"א).


אחד מסופרי השמאל כתב, שהכשלון הגדול של מלחמת ששת הימים, שלא פוצצו מיד את הכותל המערבי. כיום, כתב עיתונאי אחר, יש מלחמה בין מדינת היהודים למדינה היהודית. ציונות דתית היא איפוא זו השואפת להקים מדינה יהודית ולא מדינת היהודים. מדינה שבכל תחום ישתקף האידאל היהודי. וזה אפשרי רק בא"י ובשלטונו של העם היהודי.


מה נענה על הטענה של חוסר מוסריות במלחמה ובכיבוש הארץ.


עה"פ "וירא אלקים כי טוב" כ' הרמב"ן: "קיומם בחפצו". כל דבר המתאים עם המגמה האלקית הוא טוב ומוסרי, ומה שבניגוד למגמה האלקית הוא רע ובלתי מוסרי.


"עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו", אנו נוצרנו להגשים את המגמה האלוקית בעולם. לצורך כך נתנה לנו א"י. "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", לא רק את כדור הארץ, אלא כל ארץ וארץ חילק לאומה המתאימה. "בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל". ואנו קבלנו בנחלה את הארץ האלקית אשר עיני ה' בה מראשית שנה ועד אחרית שנה. והיא הנקראת עפ"י הרמב"ן והכוזרי "היכל ה'". זהו המקום הקרוב ביותר לרבש"ע ומשם החלה הבריאה, וזה המקום האלקי לעם האלקי.


כל פעולה שאנו עושים לממש זכות זו, אנו מגשימים את הרצון האלקי שבבריאה, וזה טוב וזה מוסרי, משום שזוהי תיקונה של הבריאה.


איננו ששים לעשות מלחמות, חלומנו הוא שיגיעו ימים ש"כתתו חרבותם לאתים", אך כשיש צורך אנו מוכנים גם להלחם.


אותו יהושע שהיה מסדר ספסלים בבית המדרש, הוא זה שיצא להלחם בעמלק, ואח"כ כבש את הארץ, וישראל יצאו ממצרים חמושים, והתכוננו למלחמה.


שלש כרוזים שלח יהושע, הרוצה לברוח יברח, מי שרוצה להשלים ישלים, מי שרוצה לעשות מלחמה יעשה. ואכן הגרגשי הלך לאפריקה, החוי עשה שלום, ואחרים לחמו. ורק עליהם נאמר "לא תחיה כל נשמה". (רמב"ם הל' מלכים פ"ו ה')


מה שנדרש מהעמים הגרים כאן הם שני תנאים, לא לעבוד ע"ז ולקבל שלטון ישראל.


אין זכויות לאומיות בא"י לעם אחר. ההיסטוריה מוכיחה שכך הוא, שכן אלפיים שנה לא היה כאן שום שלטון זר ועם אחר, והארץ היתה שממה, לקיים דברי התוכחה שבתורה, "והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם היושבים בה". רק כשעם ישראל החל לחזור לארצו החל משנת ת"ר, הניצנים נראו בארץ, והיא החלה לתת פירות, הכל כדברי הנביאים, שכשא"י מתחילה לתת פירות - "אין לך קץ מגולה מזה".


תאמרו, אכן תורתנו טוענת שזו המגמה המוסרית, שאנו נהיה כאן ולא עם אחר, והרי האִסלאם עפ"י דתו טוען ג"כ שהארץ שלהם בהבטחת נביאים, ולדעתם זוהי המגמה המוסרית.


ראשית יש לדעת כי טענות אלו הן חדשות מהתקופה האחרונה. בזמנו חתם פייסל מלך ערב עם ד"ר ויצמן מסמך שבה הוא מביע את שמחתו על חזרת ישראל לארצו מתוך בטחון שהדבר יביא לשגשוג האזור כולו.


לרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה מסמך בידו, שבו הודו אנשי דת מוסלמים ישראליים, שאין להם שום תביעות כלפי היהודים, והם מודים שלא לקחנו מהם שום שטח ושלטון.


וע' בספרו של הרב אבינר על המלחמה בספר אורות, בירחון נתיב הטוען שמאות פעמים מוזכר בקוראן שא"י שייכת לעם ישראל ושהם עתידים לחזור אליה.


אך בעיקר צריך לדעת החילוק הברור בינינו לבינם. מאז ומעולם האסלם קדשו את החרב. הגבורה והנצחון הם ממהותו של האסלם, וזוהי מוסריותם. אלהיהם הוא "אללה אכבר" – אלקים הכביר, הגבור, הוא מושא להערצתם והם הולכים ודבקים במדותיו. לעומת זאת המלחמה בתורת ישראל תופסת מקום קטן. רוב רובה של התורה עוסקת בטוב ובחסד. זה מה שהנחלנו לעולם. אומה"ע מודים שאנו הורדנו לעולם פרימיטיבי דרכי חיים מוסריים, מגמת התורה ואופיה אינה מלחמה אלא אהבה, חסד, הטבה.


תאמרו, גם הדת הנוצרית בנויה על אהבה וחסד. מן הראוי להזכיר דברי ר' יונתן אייבשיץ, כששאל אותו הכומר על הביטוי "א-ל נקמות", לעומת אל האהבה והחסד שהנצרות מתגדרת בו, ענה לו, אכן אלקיכם הוא בעל החסד והאהבה, אך את הנקמה לקחתם לעצמכם. אנו לקחנו את האהבה והחסד כאורח חיינו, ואת הנקמה השארנו לאלקים.


מסביר הרב בסידורו (עו"ר ח"א עמ' ריד) שתכונת הנקמה היא תכונה שפלה הבאה מתוך חולשת הנפש, מתוך שנאה על דבר רע שנעשה בעבר, והיא איננה יכולה להתייחס למדותיו של הקב"ה שהוא אב הרחמים ומקור הטוב והחסד. תוכן הנקמה אצל בורא עולם היא הנהגה אלקית הבאה להסיר את הסיבות המפריעות לאור האלקי מלהופיע בעולם. וכלפי אנשים כאלה ישנה מלחמה, כדי להסיר את המעכבים והכל הוא לצורך מגמת הטוב שיופיע.


הנצרות, עם כל האידאל של הטוב והחסד, לא הצליחה לחנך את מאמיניה להיות טובים. נחלי דם נשפכו באירופה באינקוויזיציה, מסעי הצלב, פוגרומים ושואה, והכל בשם הדת. רק לפני שבעים שנה נהרגו באירופה למעלה מחמישים מליון איש, מתוכם ששה מליון יהודים שנרצחו.


כשאנו נלחמים על ארצנו, אין זו מלחמה לאומית אישית פרטית, כעם בין האומות. אנו ישראל כלב באברים כדברי הכוזרי, וכלשונו של הרצב"י, לאומיותנו אינה שובניסטית אלא קוסמופוליטית. וע"כ במלחמה, כותב הרמב"ם, לא יחשוב על משפחתו "וידע כי על יחוד ה' הוא נלחם", ואנו מבקשים "נא גבור, דורשי יחודך כבבת שמרם". כי זו היא המגמה – "אתם עדי נאום ה'". וע"כ כותב כל חייל בצבא דוד גט כריתות ונותן לאשתו, לא רק לפתור בעיה אישית, אלא כביטוי למגמה הכללית של המלחמה. כמ"ש הרבי מקוצק "החלצו מאתכם – חלצו עצמכם מהאני שלכם, ואז תהיו ראוים להלחם".


במגירה של אחד הנופלים מבני הישיבות (גד עזרא הי"ד) נמצא מכתב שכתב לארוסתו לפני היציאה לקרב וזה לשונו:


אני מרגיש, שמצד אחד אין דבר שאני רוצה יותר מלהיות אתך... ולהקים אתך בית ומשפחה, אבל מצד שני אין דבר שאני רוצה יותר מלצאת למבצע הזה ולהכות את הנבלים האלה מכה גדולה כזו, כדי שלא יחשבו אפי' לעשות עוד פיגוע או אירוע חבלני, ויקחו בחשבון שכל פעם שיעשו זאת, נכה אותם במקום הכי כואב שיכול להיות, ונהיה מוכנים לשלם את המחיר, ואני מוכן להיות המחיר הזה. אל תכעסי עלי, אהובתי, אבל ברגעים אלה הרגש הכלל ישראלי שלך הוא זה שאמור להוליך אותך, ועליך להלום ברשעה כאילו אין לך חיים פרטיים, "בצבאות דוד היו נותנים גט כריתות לפני היציאה למלחמה".


רק עלינו נאמר שאנו רחמנים ביישנים וגומלי חסדים, במילה אחת – מוסריים. אלא שיש לדעת שאין תכונה אחת שהיא טובה לעולם, הרחמנות שהיא טובה, רעה היא ביחס לאכזרים, כמ"ש המרחם על האכזרים סופו להתאכזר על הרחמנים. וע"כ השאלה הקובעת היא מה הכיוון והמגמה, וזה מה שקובע אם תכונה זו טובה או רעה.


בדרשתו של הרב זצ"ל בפרשת תולדות, עה"פ "וידו אוחזת בעקב עשו", כתב, שהתכונה של החרב היא טבעית אצל עשו והיא בעקבו, בטבעיותו. אך היד, המשמשת את השכל, היא רק אוחזת בעקב, וזוהי תכונה חיצונה, שרק לפעמים משתמש בה יעקב.


השכול הוא דבר נורא למשפחה ולידידים, אך מבחינה לאומית צריך לדעת שהיא קיימת, ובימינו המלחמה היא דבר הכרחי. איננו עושים אידאליזציה מהצבא, אך הוא דבר הכרחי עתה, כשם שהרופא מנתח חולה לצורך בריאותו שתבא.


המלחמה קשה לנו, אך אנו מתגברים על תכונותינו ופועלים לצורך המגמה הכללית של אתם עדי, ותהילתי יספרו.


(פורסם באשכולות 378 # בחוקותי תשע"ו)


(קישור למאמר השלם)

 

 

השיעור ניתן בי"ח אייר תשע"ו

קוד השיעור: 7076

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר ליום העצמאות (זמן קיץ תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
E
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
E
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
E
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב הראשי, הרב יונה מצגר
הרב הראשי, הרב יונה מצגר
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K