ישיבת כרם ביבנה

חנוכה העומדת לעד

אריאל נעמן

(פורסם בחוברת "מתוך דבר הלכה")


חג החנוכה, בשונה ממרבית החגים בלוח השנה היהודי, זכה לפופולריות חסרת תקדים בקרב קהילות וחוגים שונים ברחבי העולם. יהיו אלה יהודים מתבוללים או אתיאיסטים, אגנוסטיקנים[1] ואפילו יהודים "אנטי יהודיים" וקבוצות נוצריות שונות - כולם זוכים בחג הזה לעושר רוחני. מהי אותה חוויה שמושכת רבים כל כך לחוג את חג החנוכה?


אם ימים אלו התקבלו באהדה גם בקרב היהודים המתבוללים ביותר, אותם שהשליכו מעליהם כל זכר וסממן יהודי, אלה שבאופן אבסורדי אינם שונים כל כך מהמתייוונים שחיו בימיו של יהודה המכבי - סימן שיש בחנוכה היבט הרלוונטי לא רק ליהודים. זהו דבר המושך את לבבות היהודי והנוכרי גם יחד.


לימי החנוכה יש תשתית אנושית כללית הנוגעת גם לימינו: הוא חג של ניצחונות מדיניים, של ניפוץ כח פוליטי רב עוצמה. לחשמונאים היה את הכוח והאומץ לעמוד אל מול עוצמתה של ממלכת יוון, לשחרר את ירושלים ובית המקדש ולהקים מחדש ממלכה יהודית עצמאית. סיפורי גבורה אלו מדברים אל ליבם של הכל, במיוחד כאשר חלוצים מעטים, חסרי ביסוס צבאי אינם חוששים להכריז מלחמה על אויב אדיר בכוחו[2]. התנהגות בלתי רגילה מעין זו, עוררה מאז ומתמיד התלהבות והערצה. ג'ורג' וושינגטון והפטריוטים האמריקאים אשר נלחמו כנגד הכוחות האנגלים שדכאו אותם, הדהימו בתעוזתם את העולם כולו. גם הקשים שבאויבי העם היהודי, התרשמו מן התעוזה שהפגינו אנשי היישוב היהודי במלחמת העצמאות. כאשר אברהם אבינו ובני ביתו גברו על כדרלעמר ובני בריתו, יצא מלכיצדק לקראת אברהם "ומלכיצדק מלך שלם הוציא לחם ויין" (בראשית יד, יח). ואפילו מלך סדום בא לקבל את פניו "ויצא מלך סדום אחרי שובו מהכות את כדרלעמר ואת המלכים אשר איתו" (שם, יז) משום כך קיבלה חנוכה, המנציחה סוג זה של ניצחון, משמעות אוניברסאלית שהכול מבינים אותה ורוצים בה. היא מבוססת על עניין יסודי - ההשתאות האנושית לנוכח מעשי גבורה וקריאה לחירות בכל מחיר.


כעת, נחקור רעיון זה לעומקו. האם מהותו של החג הינו אך ורק לספר לנו סיפור הרואי על ניצחונם של מעטים מול רבים, או שמא ישנו עיקרון נוסף, ומהותי יותר, אותו רצו חז"ל להנחיל לנו?


אירועים פוליטיים ניתן לחגוג, כל עוד מתייחסים אליהם כנקודת מפנה היסטורית, תחילתו של עידן חדש. כלומר אך ורק כאשר הבשורה שמביא אִתו האירוע המדיני - עדיין מורגשת, יש הצדקה לחוג אותו (כמו להבדיל, שלא שייך לחגוג את עצמאותה של המדינה ללא המדינה).


אם היה חנוכה חג של עצמאות מדינית בלבד, גורלם של ימים אלו היה צריך להיות בדיוק כגורלם של ימים טובים אחרים מתקופת בית שני, המוזכרים במגילת תענית[3], עליהם אמר ר' יוסי: "הימים האלו הכתובים במגילת תענית... בזמן שבית המקדש קיים - אסורין (בתענית), מפני ששמחה היא להם. אין בית המקדש קיים - מותרין, מפני שאבל הוא להם" (ר"ה יט ע"ב).


הרב כותב, שניצחון מדיני מאבד ממשמעותו כאשר מאבדים האנשים את עצמאותם והנצחון מסתיים בתבוסה כואבת. לו חנוכה היה מייצג רק חירות מדינית, הוא היה מאבד את משמעותו בשעה שחרב בית המקדש ועמ"י גלה מארצו.


מהו ההגיון, אם כן, לחגוג את הימים הללו? הרי במשך כל ימי הגלות שבאו לאחר מכן, חי היהודי חיים שהם ההפך הגמור מחירות ועצמאות?!


התלמוד קובע כי מגילת תענית בטלה, אך חנוכה עדיין מתקיים, כי מתפרסם בו הנס (ר"ה יח ע"ב). חנוכה מנציח את הניסים שעשה ה', ושייך אל קבוצת החגים אשר פסח עומד בשיאם. חגים אלו מבוססים על ערך נצחי, אשר שום חורבן או תבוסה אינם יכולים לבטל.


בחג הפסח, אנו חוגגים ניצחון על פרעה, ויציאה מעבדות לחירות. אך יש לו גם רובד נוסף - בתוך השחרור ממצרים, חבויה גאולתו העתידית של עמ"י. אין הפסח מסתכם באותה חירות שהתחרשה בימי יציאת מצרים, אלא הוא כולל בתוכו גם את פסח דורות, שהיא הגאולה במשמעות הנצחית.


אם בחרה ההלכה לקיים את חנוכה גם לאחר חורבן הבית והיציאה לגלות, סימן שהוא מכיל, בדומה לפסח, את סוד נצחיותו של עם ישראל. המשמעות של "הניצחון המדיני" (שכה פופולארי בדורנו...) נתבטלה כבר בחורבן הבית. לעומת זאת, המשמעות ששרדה היא המשמעות של "הניצחון השני" באותו המרד, ניצחון שמשפיע גם בימינו. יש לומר, אם כן, שגדולתה של חנוכה היא לאו דווקא "בימים ההם" שבטלו, אלא יותר "בזמן הזה", במשמעות הניצחון ששרדה עד ימינו.


תפיסה מוטעית רווחה באשר למניעי ההתקוממות החשמונאית. המרד שעשו מתתיהו ובניו לא באו כתגובה ללחץ מדיני. למעשה כבר מימי עזרא ועד ימי מתתיהו כהן גדול, לא היתה ישראל עצמאית מבחינה מדינית. תחילה היו תחת השפעתה של ממלכת פרס, ואחר כך, תחת מצרים. מאוחר יותר, היתה חלק מהן האימפריה של אלכסנדר הגדול, ולאחר מותו נפלה בידי שלטון סורי יווני. אם העניין היחיד שעמד על הפרק היה מדיני - לא היה פורץ המרד. היהודים היו ממשיכים לקבל את ייסוריהם באהבה, והיו ממתינים לגאולה.


הסכסוך עם היוונים נשא אופי שונה לחלוטין. היוונים שנאו את מהותו הרוחנית של עמ"י, את ייחודו והשקפת עולמו. "ודתי המלך עוזבים לעשות דתם" (מגילת החשמונאים פ"ז). היוונים הכריזו מלחמה על הדת היהודית, והיא שחצתה את גבול שתיקתם של החשמונאים. וכפי שניסחו זאת חז"ל "מאי חנוכה?... שנכנסו יוונים להיכל טימאו כל השמנים שבהיכל" (שבת כא ע"ב). הגורם להתקוממות היה כניסתם של היוונים לבית המקדש וטימאו השמנים, הנהגת פולחנם, וניסיונם לערער את קדושת עמ"י.


כיון שכך, התבטא הניצחון לא רק בהישג מדיני כי אם בעיקר בחֵרות דתית. "ואחר כך באו בניך לדביר ביתך ופינו את היכלך וטיהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קדשך". חירות מדינית אמנם הושגה, אך אין היא העיקר. החג המדיני היה בבחינת "חנוכה לשעתו", חנוכה לדורות הוא חג של טיהור המקדש והדלקת נרות.



(פורסם בחוברת "מתוך דבר הלכה")



 





[1] אגנוסטיות היא עמדה לפיה אין להסיק מסקנות ברורות לגבי דברים שעצם קיומם טרם הוכח.




[2] בספר "חמש דרשות" עומד הרב על טיבה של מידת הגבורה האנושית, על פי הסברו- אין די בהפגנת ביטחון ואמץ כדי להיקרא גיבור. רק במצב שהאדם נמצא בעמדת נחיתות מובהקת, ולמרות זאת הוא קורא למלחמה, למרות שיודע שייתכן מאוד שייכשל, אז הוא נחשב גיבור אמתי.




[3] חיבור קצר בארמית, שנכתב בסוף ימי בית שני ומונה 36 ימים שבהם אירעו לעם ישראל מאורעות שמחים ולכן אין להתענות בהם, לפניהם ואחריהם.



 

 

השיעור ניתן בכ"ז תמוז תשע"ו

קוד השיעור: 7253

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר מתוך החוברת "מתוך דבר הלכה" (זמן קיץ תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
ר' אמיתי חוברה
ע K
הרב נתנאל ברקוביץ
הרב נתנאל ברקוביץ
ע K
הרב אריה שטרן
הרב אריה שטרן
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע K
הרב יונה מצגר שליט"א
ע K
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע K