ישיבת כרם ביבנה

עבדות וחירות

אסף משניות

(פורסם בחוברת "מתוך דבר הלכה")


בבואנו לדון על משמעויותיו העיקריות של חג הפסח, בראש ובראשונה עלינו לדון על המעבר מעבדות לחירות. לשם כך עלינו להבין מהי עבדות ומהי חירות.


את העבדות צריך לחלק לשני סוגים שונים. האחד הינו עבדות פורמאלית. דהיינו שמבחינה שיפוטית העבד שייך לאדוניו. הדבר הממחיש עבדות זאת בצורה הטובה ביותר הוא ההלכה שמעשה ידי העבד קנויים למעשה לרבו[1]. הסוג השני של עבדות הוא עבדות אישיותית, כלומר שלעבד אין רצונות משל עצמו. העבד לא כפוף רק באופן הפיזי לאדוניו אלא הוא משעבד את מחשבתו לרבו.


גם ההלכה מתייחסת לכפילות ה"עבדות" של העבד. כבר הסברנו בקצרה כיצד לעבד אין רכוש משל עצמו וכל רכושו שייך למעשה לרבו. זאת למעשה ההתייחסות של ההלכה להיבט הפורמאלי שיפוטי של העבד, אך יחד עם זאת עוסקת ההלכה גם בעבדות הרעיונית, והדבר מתבטא בשלושה נושאים שונים.


הנושא הראשון, הוא פסול העבד מלהעיד. יש לשאול מדוע אסור על העבד להעיד[2]? איזה פסול מצאנו בעבד שמעלה בנו חשש לגבי אמינות עדותו[3]? התשובה לכך היא שהחשש שלנו לגבי מהימנות עדותו נובע מאישיותו של העבד[4], אישיות שמעלה לנו ספק לגבי רגישותו של העבד לאמת. את הבעיה האישיותית יש להסביר בשתי סיבות, הקשורות האחת לשנייה.


הסיבה הראשונה היא העובדה שאין בפני העבד היכולת לבחור. היכולת הזאת, שנמצאת בסיסה של היהדות, נשללה ממנו. גדולתו של האדם היא העובדה שניצבות בפניו שתי דרכים - טוב ורע, חיים ומוות, ברכה וקללה - והאדם מחליט לצעוד באחת הדרכים הללו לפי רצונו החופשי. כל זה העבד לא יכול לעשות. אדונו מחליט עבורו מה לעשות בכל עת. אין העבד סומך על עצמו שיוכל לבחור בדרך נכונה באופן עצמאי כאשר ידרש לכך. כמו כן, מכיוון שאין הוא יכול לבחור בעצמו, הוא גם לא מנסה לעשות זאת. לעבד את את הכוחות הנפשיים ליצור ולפתח את עולמו ואת מצבו, ועל כן הוא נוטה לראות את המציאות באופן שונה מכפי שהיא באמת- הוא נוטה לראותה באופן שמתאים לצרכיו האישיים.


סיבה זו מובילה אותנו לסיבה השנייה שבגינה העבד אינו יכול להעיד. הוא חי בפחד. פחדו של העבד אינו מוצדק כל הזמן. לעיתים רבות העבד מפחד גם מדברים שאין הוא צריך לפחד מהם. האבן עזרא כבר העלה נקודה זו, בסיפור קריאת ים סוף, כאשר המצרים הגיעו עם 600 מרכבות לרדוף אחרי עם ישראל והעם החל להתלונן מדוע הוציאם ה' ממצרים על מנת למות ע"י במדבר. "יש לתמוה איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם?" (שמות יד, יג). בשאלה זו מציג האבן עזרא את תפיסת עולמו של האדם החופשי, אך לבני ישראל, שחיו בעבדות שנים ארוכות כל כך, לא היתה תפיסה זו. תודעתם היתה תודעה של עבד.


פחד זה לא מאפשר לאדם להעיד אמת. עדות מיסודה דורשת מהמעיד להכעיס את אחד הצדדים. אדם שחי בפחד כרוני, לא מסוגל להכעיס אנשים במודע ועל כן לא יכול גם להעיד.


הנושא השני הוא פטור העבד ממצוות עשה שהזמן גרמן. כבר ביארנו בעבר[5], את המונח תודעת זמן. בקצרה נסביר, שבעוד לשאר הברואים יש את היכולת לחיות בתוך הזמן, מבלי להבין את חשיבותו ועוצמתו, לאדם יש את היכולת לחיות את הזמן.


עובדת היות האדם מסוגל לחיות את הזמן פירושה שהאדם יכול לחזור ולחיות את העבר. הוא עושה זאת באמצעות הזכרון שלו[6], שמשמש עבורו ככלי שבעזרתו הוא חי שוב את העבר. זה למעשה הציווי שלנו בסיפור יציאת מצרים. אנחנו לא מספרים מה היה אז, כאילו זה סיפור שהיה ונגמר ושייך להיסטוריה המתה. אנחנו חיים את סיפור יציאת מצרים שנית, או כמאמר חז"ל "חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".


בנוסף ליכולת לחיות את העבר, המודעות לזמן מתבטאת בשני אופנים נוספים: הראשון הוא היכולת לחיות את הרגע, פירוש הדבר שהאדם מבין את חשיבותו של כל רגע קטן. הוא מודע לעובדה שמציאות חייו עשויה להשתנות מהרגע להרגע. האדם מודע לעובדה שחיים משמעותיים לא נקבעים ע"י אורכם, אלא ע"י הדברים שהאדם עשה בהם.


השני הוא הצורך להבין מה צפון לנו בעתיד. האדם מודע לכך שחייו זמניים, שאין קביעות בעולם. הוא מודע לכך שיום יבוא והוא ילך בדרך אבותיו. הוא גם מודע לכך שהעתיד עד לאותו רגע עשוי להשתנות מאות ואלפי פעמים. כל זה מלווה בחוסר וודאות כמעט מוחלט. לכן האדם מנסה להתערב כמה שיותר במציאות חייו. האדם שחי בתודעת זמן, מבין את האחריות הגדולה שיש לו לגבי העתיד. הוא מודע לעובדה שביכולתו לשנות את חייו ואת חיי החברה מקצה לקצה, לטוב ולרע.


העבד לעומת זאת, לא חי את הזמן. הוא רואה בו קללה. הוא מתפלל שהזמן יעבור. הוא סובל באופן מתמיד ואינו יכול לשנות את עתידו[7]. הוא מחכה שהזמן פשוט יחלוף. אדם שאין לו הערכה לזמן, לא יכול לקיים מצוות שהזמן גרמן, מפני שכל עשייתם תלויה בהכרה בחשיבות הזמן[8].


הנושא השלישי הוא האיסור על העבד להתחתן. היהדות רואה בנישואין משהו שהוא מעבר לשני אנשים החיים ביחד באותו מקום. היא רואה בנישואין קהילה שלמה[9]. רק אדם המסוגל לראות מעבר לאני האישי שלו ולהתבונן אל האחר, להרגיש חלק ממנו, לחשוב על קיום שהוא מעבר למציאותו הטבעית המצומצמת, יכול להיכנס בברית הנישואין לפי השקפתה של היהדות.


הדבר נובע מכך שרק האדם החופשי, הוא זה שמסוגל לשבור את המחיצות הללו בין אנשים ולקיים חברה כזאת. העבד, החי כל העת בפחד קיומי, לא מסוגל לתת מעצמו לאחר ולראות באחר כחלק ממנו.


הדבר מוצג יפה בסמל של התורה שגאולה, הלוא הוא קורבן הפסח. לקורבן הפסח יש ייחודיות שלא קיימת בשום קורבן אחר - הוא נאכל בחבורה. יתרה מזו, רבי יהודה סובר שאדם בודד אף אינו יכול להקריב קורבן זה. הדבר נובע, כפי שהסברנו, מכך שגאולה של ממש, להיות אדם חופשי, מתבטא בכך שהאדם יכול לחיות כחלק מחברה, כחלק מקבוצה, שגדולה יותר מהאדם הבודד. חופש מתבטא בכך שאדם יכול ורוצה לתת מעצמו כדי שגם לאחרים ייטב. אדם החופשי הוא אדם המסוגל לחשוב מעבר לקיומו הפרטי.


היציאה מעבדות לחירות פורמאליים בפסח ידועה וברורה לכל. אך יחד עם זאת, עלינו להבין שאת החלק החשוב בגאולה, החלק שבו נגאלנו אישיותית, התרחש אף הוא במצרים. בתהליך הגאולה ממצרים זכינו ביכולת לבחור, קיבלנו את תודעת הזמן, ולמדנו לחיות כחברה ולא כיחידים.



(פורסם בחוברת "מתוך דבר הלכה")






[1] כך מצינו למשל במציאה, וכמובן בעבודתו של העבד.




[2] אנו מכירים פסולים שונים, שלרוב מדובר באנשים הנקראים רשעים שאין אנו סומכים עליהם שיעידו אמת




[3] יש להבדיל בין פסול העבד להעיד לפסול האישה להעיד. האישה לא מעידה לא בגלל שאין אנו סומכים על עדותה, והראייה לכך שישנם נושאים, כמו בענייני נידה, שבהם אנו כן סומכים על דבריה. זאת לעומת עבד שפסול לעדות תמיד, כמו אלה הפסולים מחשש שקרנים או סיבות אחרות




[4] הכונה כמובן לקונספט של עבד, לא לאדם ספציפי.




[5] בסדרת המאמרים שנכתבו על המאמר "קודש וחול" של הרב בספרו 'האדם ועולמו'.




[6] או הזיכרון הקולקטיבי של החברה, העם שבקרבו הוא חי וכו'.




[7] כמו שבארנו למה בחלק הקודם, לגבי הפסול לעדות.




[8] חשוב להדגיש שישנו שוני גדול בין פטור נשים לפטור עבדים במצוות עשה שהזמן גרמן. ברור שנשים חיות בתוך תודעת זמן. פטורן נובע מסיבה אחרת, ואין לנו המקום כעת להיכנס לעומקם של דברים, אך נסתפק בנפקא מינא משמעותית: אישה שתקיים מ"ע שהז"ג תעלה לה המצווה לזכות כקיום כל מצווה אחרת שהיא מחויבת בה, לעומתה לעבד אף אם יקיימה - לא תחשב לו כמצווה.




[9] להרחבה בעניין ראה מאמרו של הרב "אדם וחוה" בספר אדם וביתו.



 

 

השיעור ניתן בכ"ז תמוז תשע"ו

קוד השיעור: 7255

סרוק כדי להעלות את השיעור באתר:

מאמר מתוך החוברת "מתוך דבר הלכה" (זמן קיץ תשע"ו)

לשליחת שאלה או הארה בנוגע לשיעור:




הרב בן-ציון אלגזי
הרב בן-ציון אלגזי
ע 2
הרב ישי בוכריס
הרב ישי בוכריס
ע 2
הרב מרדכי גרינברג <br> נשיא הישיבה
הרב מרדכי גרינברג
נשיא הישיבה
ע 2
הרב ציון לוז
הרב ציון לוז
ע 2
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
הרב אברהם ריבלין, המשגיח הרוחני לשעבר
ע 2
הרב גבריאל סרף <br> ראש הישיבה
הרב גבריאל סרף
ראש הישיבה
ע 2
הרב משה סתיו
הרב משה סתיו
ע 2