^*השאלה

בעלים של מפעל למוצרי מזון ביקש לשדרג את מערכת הכשרות לרמת כשרות גבוהה יותר, ולשם כך צריכות המכונות לעבור תהליכי ליבון, הגעלה וכו', כך שמטבע הדברים המפעל יהיה מושבת, ונתון בידי המשגיח. בתום ההכשרה הלך המשגיח לביתו, וציווה הבעלים להפעיל את המכונות, אלא שנוצר קצר במערכת החשמל. בעלי המפעל תבע את המשגיח שהיה עליו להודיעו שיש להמתין עד ייבוש המים מן המכונות ולכן עליו לשלם את נזקי המכונות. לעומתו טען המשגיח, שדבר ידוע לכול ואין צריך לפרסם, ועוד טען שידע הבעלים את הדבר מראש ורק רצה לזרז את פס הייצור ולהדביק את הפער שנוצר מהפסקת המפעל במשך זמן ההכשרה, וחוסר סבלנותו היא זו שגרמה כל זה, והוא פשע ברכושו וכעת אין עליו עוד להאשים אותו בפשיעתו. האם יש מקום לחייב את המשגיח בנזקי המפעל?

1. חיוב שמירת פועל על חפצי הבעלים

במעמד הפועל ביחס לרכוש בעל הבית, כתב השו"ע (חושן משפט, שו, א) וז"ל:

כל האומנים שומרי שכר הם וכולם שאמרו טול את שלך והבא מעות או שא"ל האומן גמרתיו ולא לקחו הבעלים הכלי הרי האומן שומר חנם אבל אם אמר האומן הבא מעות וטול את שלך עדיין הוא שומר שכר כמו שהיה.

היינו שכל אומן המקבל חפץ ע"מ לתקנו או לייצרו, מוגדר כשומר שכר. לפי המושכל הראשון העולה במחשבה, אמנם היה יותר נראה שמשכורתו של האומן היא עצם מלאכתו ופעולתו, אך הראשונים (הובאו בטור) כתבו שבההיא הנאה שנבחר להיות אומנו של הלקוח, יש כאן משכורת^[1] עבורו ולכן מוגדר הוא כשומר שכר, וזה עד שלב שיאמר טול כליך והבא מעות שבזה מעמדו משתנה משומר שכר לשומר חינם אם לאל קחו הבעלים את החפץ, אך אם האומן משתמש בחפץ בתור משכון ע"מ שייתן לו הלקוח את משכורתו – אזי שעדיין מוגדר הוא בתור שומר שכר.

בשו"ת מהרי"ל דיסקין (סימן קצז) הסתפק, האם שומר שכר מחויב אף במקרה של אי דיווח נזק עתידי? שומר שכר שהבחין שיש בפיקדון קלקול המתחיל להתהוות עד כדי שהנזק יעשה הולך וגדל, למשל פירות שעלו בהם תולעים וכד' שזקוקים הם להדברה מידית, ואין השומר עשה מאומה, מה גם שלא דיווח לבעלים על הנזק המתהווה, האם לשלם מלוא דמי הנזק העתידי? והעלה שחייב. א"כ בנידו"ד טענת המשגיח שבוודאי ידוע לבעלים שעל המכונות להתייבש בטרם השימוש – איננה קבילה מאחר שיש חיוב דיווח על האומן להודיע על נזקים עתידיים, ולפי"ז על המשגיח יהיה לשלם את מלוא נזק המפעל.

וכך גרסינן בגמרא (ב"מ מב ע"א):

ההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה אשלמינהו לאימיה ואותבינהו בקרטליתא ואיגנוב, אמר רבא היכי נדיינו דייני להאי דינא? נימא ליה לדידיה זיל שלים אמר כל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד! נימא לה לאימיה זילי שלימי אמרה לא אמר לי דלאו דידיה נינהו דאקברינהו! נימא ליה אמאי לא אמרת לה - אמר כ"ש דכי אמינא לה דדידי נינהו טפי מזדהרא בהו אלא אמר רבא משתבע איהו דהנהו זוזי אשלמינהו לאימיה ומשתבעא אימיה דהנהו זוזי אותבינהו בקרטליתא ואיגנוב ופטור.^[2] 

הנימוק"י כתב על אתר, שטענת הבן היא חזקה, משום שהיה על האם לדעת שאין הכספים הללו להוצאה, שהרי אילו היו להוצאה לא היה מפקיד אותם, ומנהגם היה לקבור את מה שאינו צריך להוצאה. וכתב: "ודווקא זה שהוא נפקד מיפטר בההיא טענה, אבל שומר שכר לא מיפטר שהיה לו לפרש". דהיינו מכיוון ששומר שכר מקבל משכורת מעצם שמירתו יש עליו להודיע על כל דבר שיהיה הבעלים צריך לדעת.

עוד איתא התם בגמרא (מב ע"ב):

ההוא גברא דאפקיד כשותא גבי חבריה הוה ליה לדידיה נמי כריא דכשותא א"ל לסרסיה מהאי רמי, אזל רמא מאידך. אמר רב עמרם, היכי נדיינו דייני להאי דינא? נימא ליה לדידיה זיל שלים - אמר אנא אמרי ליה מהאי רמי! נימא ליה לסרסיה זיל שלים, אמר: לא א"ל מהאי רמי ומהאי לא תירמי. ואי דשהא שיעור לאיתויי ליה ולא אייתי ליה, גלי אדעתיה דניחא ליה. בדלא שהא, סוף סוף מאי פסידא איכא? והא קא משתרשי ליה! א"ר סמא בריה דרבא, דהוה שיכרא חלא. רב אשי אמר, בכיסי, ומשלם ליה דמי כיסי.

השו"ע (רצא, כה) כתב ששני הצדדים פטורים, ועל הגמרא הזו כתב הר"ן: בד"א? בשומר חינם, אך שומר שכר עליו לפרש דבריו שלא יישמעו לשני פנים. ואם נשוב לדינא דידן, יוודע אפוא, שיש לחייב את המשגיח הואיל ולא דיווח כחלק מאחריותו על הנזק העלול להיעשות.

1. חילוק בין סוגי הפועלים

נראה שיש לחתור במחתרת ולמצוא פתח לפטור את המשגיח, וזאת ע"פ הסמ"ע (שם סק"א) שכתב שיש להבחין בין שני סוגי פועלים: בין אומן קבלן לבין שכיר-יום. ואע"פ שעל שניהם נופלת הסברא דהנאה אית להו מעצם קבלת הבעלים להיות להם לפועלים וזאת משכורתם להיות שומרי שכר - מ"מ הציע הסמ"ע שיש לחלק בין שני אופני העבודה: קבלן מקבל את החפץ לביתו ומקובלת עליו חובת אחריות, מה שאין כן שכיר יום שמסתמא עובד בחצר הבעלים וחלק ממהות קבלת השמירה היא הסתלקותו של בעל הבית מהיות שומר על החפץ והעברת השמירה אל השומר, וזה לא קורה אצל שכיר יום, ומהיכא תיתי להטיל עליו את אחריות השמירה. לפום ריהטא היה ניתן לפי דברי הסמ"ע לפטור את המשגיח כיוון שהוא בא אל זירת המפעל, ועדיין היא באחריות הבעלים. אך דברים אלו אין בהם ממש, משום שניטל העוקץ מהסברא, שהרי התנאי מראש היה שהבעלים ופועליו יעזבו את הזירה עד תום ההכשרה, וברור שחובת האחריות מונחת בכפות ידיו של המשגיח.

1. רגע התחייבות השומר

פתח אחר ניתן לכרות עפ"י מחלוקתם של הרמב"ם והרא"ש, בעניין מאיזה רגע מתחייב השומר: הרא"ש סבור שמרגע הסתלקות הבעלים ושוב אין להם קשר עין עוד עם החפץ הר שמתחייב השומר, אע"פ שלא עשו מעשה קניין. לעומתו, הרמב"ם סבור שקבלת האחריות דורשת ע"י מעשה קניין, "כשם שתקנו קניין בלקוחות כך תקנו קניין בשומרים" (ב"מ צט) הדברים הובאו בשו"ע (רצא, ה) וז"ל:

יש מי שאומר שהשומר הזה מיד כשקבל עליו לשמור או שאמר הנח לפני ונסתלקו הבעלים משמירה חייב עליו אם פשע אע"פ שלא משך ויש מי שאומר שאינו חייב עד שימשוך ובמקום שמשיכה קונה.

לפי שיטת הרמב"ם, אין המשגיח עשה מעשה קניין בעצם צחצוח כלי המפעל ואין לו חובת אחריות שמירה עליו. אך אם להישען על שיטת הסמ"ע באנו, צריכים אנו לידע את מה שכתב הנתיבות להשיג על דבריו, שבשוכר הוי תחילת השימוש ואף אם לא עשה מעשה קניין מתחייב הן לעניין חזרה והן לעניין אונסין דמהניא התחלת השימוש כקבלת כסף מעצם ההנאה הואיל והמשכיר איננו יכול לחזור בו מן העסקה. וכיוון שמחויב להשאיר את החפץ עד תום העסקה, הרי שיתחייב השוכר כבר מרגע השימוש. ואם נשוב לנידו"ד, כבר מרגע תחילת עבודתו של המשגיח במכונות, הרי שיש כאן חוזה בלתי כתוב לפי הנתיבות והתחייב המשגיח באחריות שמירה מעצם ההנאה שאין בעל המפעל יכול לחזור בו ולהעסיק אדם אחר.

1. טענת ברי וטענת שמא

אמנם קשה לצדד לטובת המשגיח, הואיל ולא הודיע לבעלים להמתין עד ייבוש המכונות. אך יש לדון בטענתו השנייה שטען כלפי הבעלים שמחוסר סבלנותו פשע ברכושו וכעת הוא מאשים את המשגיח. האם טענת זו קבילה? החיסרון בטענה זו הוא שהיא טענת 'שמא' לעומת טענתו של הבעלים שהיא טענת 'ברי' (עי' כתובות יב ע"ב). אך עדיין יש מקום לצדד לטובתו, מהנידון בגמרא (ב"מ שם):

ההוא אפוטרופא דיתמי דזבן להו תורא ליתמי ומסריה לבקרא לא הוו ליה ככי ושיני למיכל ומית, אמר רמי בר חמא היכי נדיינו דייני להאי דינא? נימא ליה לאפוטרופא זיל שלים אמר אנא לבקרא מסרתיה! נימא ליה לבקרא זיל שלים אמר אנא בהדי תורי אוקימתיה אוכלא שדאי ליה לא הוה ידעינן דלא אכל. מכדי בקרא שומר שכר דיתמי הוא איבעי ליה לעיוני. אי איכא פסידא דיתמי הכי נמי, והכא במאי עסקינן דליכא פסידא דיתמי, דאשכחוהו למריה דתורא ושקול יתמי זוזי מיניה. אלא מאן קא טעין, מריה דתורא קטעין, איבעי ליה לאודוען. מאי מודעינן ליה, מידע ידע דמקח טעות הוי. בספסירא, דזבן מהכא ומזבין להכא, הלכך מישתבע איהו דלא הוה ידע, ומשלם בקרא דמי בשר בזול.

מסקנת הגמרא היא שישבע המוכר שלא ידע שלשור אין שיניים, והרועה ישלם. והקשה הר"ן, מדוע שבועת המוכר מחייבת את הרועה? הלא יכול לומר הרועה שאינו מאמין לו.^[3] והשיב שתי תשובות בדבר: א. מדובר כאשר היה הרועה במצב של חיוב כאשר הבהמה מתה בידי היתומים שלא ידעו שאין לבהמה שיניים. ב. הפשיעה של הרועה היא ודאית ורוצה לפטור את עצמו, ולכן לא אלימא טענתו.

בנידון שלפנינו, הדבר תלוי בין שני תירוצי הר"ן: לתירוץ הראשון התעורר ספק בעיקר החיוב, הבעלים הפעיל את המכונות והזיק אותן, וטען המשגיח שידע הבעלים על הנזק שייגרם והוא פשע ברכושו ולכן יהיה המשגיח פטור, דהו"ל איני יודע אם נתחייבתי. אך לפי התירוץ השני כיוון שהמשגיח עצמו ידע על התכנות הנזק ועתה מחפש טוענות ע"מ להיפטר הרי שחייב. אך לעומקם של דברים נראה, שאף לתירוץ השני של הר"ן יש לפטור את המשגיח. משום שיש חילוק בין המקרים: הציור בגמרא הוא שאלמלא שהיה הרועה מודיע שלשור אין שיניים, היו היתומים יכולים להאכילו כך שלא ימות. מה שאין כן במקרה דידן שטוען המשגיח שאף אם היה מודיע את בעלי המפעל שלא להפעיל את המכונות עד אשר תתייבשנה, בכל זאת היה מפעיל אותן, והו"ל איני יודע אם נתחייבתי ויש כאן ספק בחיוב.

למעשה, יש לפטור את המשגיח מנזקי המפעל.